Archive for נובמבר, 2011

נובמבר 30, 2011

עין צופיה לצפון

אלוף במיל' איל בן ראובן. שימש כסגן מפקד פיקוד הצפון במלחמת לבנון השניה

גורמים קיצוניים בלבנון מרימים את הראש ועושים בה כבשלהם. ברצונם ליצור סיטואציה עויינת, כל שעליהם לעשות הוא לקחת ארבעה צינורות, לחבר להם ראשי נפץ ובכך לפגוע בריבונותה של ישראל, שסופגת טילים בשטחה.

לבנון היא מדינה שהחיים בה שונים מאוד ממה שאנחנו מכירים. נוצרים, דרוזים, שיעים וסונים- עדות רבות, נאבקות לאורך שנים רבות על הבכורה. הממשל הלבנוני הוא ממשל רופף שנתפס כממשלת בובות שמכוונת בדרך כלל ע"י סוריה. התוצאה היא, שהפרמטרים שאנו מכירים במדינת ישראל הדמוקרטית, שלטון מסודר שבו צבא שולט במרחב ולמערכת הביטחון חוקים משלה- לא קיימים אצל שכנתנו הצפונית.

כמדינה, חשוב שהאחריות לירי האחרון תהיה מאוד בהירה. שגינו בעבר כאשר האשמנו את ארגון הטרור חיזבאללה וראינו בו האחראי הבלעדי לירי. הטרמינולוגיה חייבת להשתנות, משום שהאחריות מוטלת באופן בלעדי על ממשלת לבנון. העובדה שבתוך המדינה יש גורם כוחני בשם חיזבאללה איננו בעיה שלנו, אלא של ממשלת לבנון.

במלחמת לבנון השנייה היו כשלים צבאיים לא מבוטלים, אולם היום ניתן לומר שהושגו בה לא מעט הישגים אסטרטגיים. אחד הבולטים שבהם: צבא לבנון ירד דרומה והירידה שלו ממחישה את אחריותו על המרחב. על פי החלטה 1701 של האו"ם, יחידות יוניפי"ל נמצאות בשטח, אולם יכולתן למנוע אירועי תקיפה מול ישראל מוגבלת מאוד, והמנדט שניתן להם הוא להצביע על האחראי לתקריות האלימות.

למהפכה העקובה מדם שמתרחשת היום בסוריה יש השפעה משמעותית על המצב בלבנון. בחיזבאללה, להם קשרים הדוקים על הממשל הסורי, מודאגים מנפילתו הקרבה של אסד ומנסים להבין מה יהיו משמעויותיה בנוגע לארגון. אין ספק שחיזבאללה ואיראן כבר פועלים בניסיון לקבוע מי יהיה גורם הכוח השלטוני הבא בסוריה.

בהינתן אות של חיזבאללה לפעול, יכולה להיווצר פעילות תוך-לבנונית לתפיסת השלטון בתוך ימים, מהלך ממנו נמנעים בארגון לעת-עתה, משום שאינם רוצים שלבנון תיפס כמובלת ע"י ארגון טרור.

לבנון היתה ועודנה חבית חומר נפץ. בסיטואציה הקיימת, בה סוריה שהיתה גורם מייצב באזור מאבדת מיציבותה, אין ספק שאי היציבות הלבנונית תגבר, מה שעלול להביא להפעלת כוח משמעותי באזור- אך לא בהכרח נגדנו. מדינת ישראל ומערכת הביטחון חייבים לפתוח עין באופן הדוק על ההתפתחויות בארץ הארזים.

פורסם 30.11.11

נובמבר 30, 2011

דרוש: פרלמנט יהודי

 יורם דורי, יועץ לאסטרטגיה תקשורתית, בין השאר לנשיא המדינה שמעון פרס

 תשובה ליצחק מאיר

את דרכי בעיסוק בנושאים יהודיים התחלתי בלשכת דובר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בת"א עוד בשנות ה-70. למדתי להכיר את הארגונים היהודיים השונים ופעילותם, מידת היותם מייצגים את הציבור היהודי בארצותיהם ואת נהלי הבחירות שהתקיימו בחלקם.

ראיתי ארגונים שפעילותם ברוכה, אך מנהיגותה נקבעת לפי גודל חשבון הבנק או על פי גודל התרומה: בעל המאה הוא בעל הדעה; בארגונים אחרים התכנס קומץ פעילים בחדרים אפופי עשן והחליט על מי להטיל את תפקיד היו"ר, בדומה לבחירת ועד הבית. המבנה, שאינו מהווה 'דמוקרטיה במיטבה', לא תמיד קבע את איכות הפעילות. לעתים דווקא המוסדות האוליגרכים תרמו יותר מכל גורם אחר לביסוסה של ישראל ולשמירה על העם היהודי.

בעבודתי המדינית כיועץ במשרד החוץ, במשרד המשנה לראש הממשלה ובמקומות נוספים גיליתי כי קיימת לקונה בעולם היהודי המאורגן בתחום הפוליטי: אין גוף יהודי נבחר שעניינו הבאת מגוון הדעות והצגת מרחב העמדות של היהודים בעולם. הרגשתי בחסרונו של פרלמנט כזה, כללי ואזורי. לא גוף ממוקד בנושא אחד- בין אם זה המאבק באנטישמיות ובין אם סיוע פוליטי למדינת ישראל- אלא גוף שיאגד את פסיפס העם היהודי ויאפשר ביטוי נאות למבקשים לעצב את דרכו.

מיזם הפרלמנט היהודי האירופאי (EJU) הוא תשובה לצורך החיוני הזה. לראשונה, גוף נבחר יאגד את יהודי מזרח אירופה שחיו תחת השלטון הקומוניסטי עם היהודים ממערב אירופה. הפרלמנט גם ייתן פתחון פה ליהודים ממדינות חדשות כמו בוסניה-הרצגובינה, מקדוניה ומולדביה. הוא יהיה במה לסטודנטים יהודים מכל רחבי אירופה, על גביה יוכלו להתווכח על נושאי הליבה של עמנו ועל הדרך הנכונה לתמוך בישראל.

גוף כזה צריך להיבנות במקביל לפרלמנט האירופי, לא במקום הגופים הקיימים אלא בנוסף להם, כמשלים אותם. הארגונים היהודים הקיימים אינם צריכים לחשוש מהמיזם, אלא דווקא לתמוך בו ולהשתתף בבנייתו. הפרלמנט היהודי האירופאי רק יסייע להם במטלות שנטלו על עצמם.

פרלמנט יהודי- כמו כל פרלמנט אחר- חייב בבחירות דמוקרטיות המאפשרות לכל יהודי להצביע. מכיוון שאנו מצויים בשנת 2011, הליך הבחירה חייב להתבסס גם על העולם הטכנולוגי החדש, עולם של אינטרנט ורשתות חברתיות. ממעקב אחרי הליך הקמת הפרלמנט היהודי האירופאי מצאתי כי הוא מתחיל בדרך הנכונה. עד כה השתתפו בבחירות יותר ממאתיים אלף מצביעים באמצעות המחשב.

בדרך זו יהיו נציגים אמיתיים המבטאים את רצון היהודים, שידעו להגביר את הפיקוח על הליך הבחירה ולהביא לגיוס אנשים חדשים למערכת היהודית. המרכיב החשוב בהקמת הפרלמנט הוא דרך עבודתו, פתיחותו, שקיפותו ויכולת הנבחרים להשפיע דרכו. כאן יהיה מבחנו החשוב בתרומתו למדינת ישראל במאבקיה באירופה ובארגונים בין-לאומיים וביכולתו לשפר את חייהם של היהודים במדינותיהם באירופה.

פורסם 30.11.11


נובמבר 29, 2011

לדבר דוגרי

אלחנן מילר, עיתונאי העוסק בנושא העולם הערבי ועורך באתר המרשתת "אפשר לחשוב"

מיליוני מצרים צבאו אתמול על הקלפיות, רובם- בפעם הראשונה בחייהם. הבחירות הללו גורליות לעתידה של מצרים, הנשלטת כבר תשעה חודשים בידי מועצה צבאית. תנועת האחים המוסלמים, שהוצאה אל מחוץ לחוק בימיו של גמאל עבד אלנאצר בשנות החמישים ודוכאה ביד קשה, צפויה לזכות ברוב מכריע של קולות הבוחרים. בכך, תצטרף מצרים לשתי מדינות אחרות בצפון אפריקה, תוניסיה ומרוקו, בהן גרפו מפלגות אסלאמיות את מרבית הקולות בבחירות שנערכו בהן בתקופה האחרונה.

המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו והוא הופך אסלאמי יותר. האסלאם, שנמחץ תחת רגלי רפובליקות חילוניות ודיקטטוריות, מרים עכשיו את ראשו הן כביטוי לרצונם האותנטי של עמים דתיים ושמרניים והן כמחאת המונים נגד הדחקתו רבת-השנים. זה התחיל בעיראק לאחר הפלת סדאם חוסין ב-2003; המשיך בנצחון חמאס בבחירות הפרלמנטריות ברשות הפלסטינית ב-2006 ובהשתלטותו על רצועת עזה ב-2007; ומתרחש כעת במצרים וצפון אפריקה. תסריט דומה צפוי כנראה גם בתימן ובסוריה.

ישראל נהנתה משיתוף פעולה בטחוני וכלכלי עם מצרים ומרגיעה ארוכת-שנים בגבול עם סוריה. אולם במקביל, שימשה עבור המשטרים הללו שק חבטות להסטת דעת הקהל המשולהבת, פן תפנה את חיציה נגד המשטרים המושחתים עצמם. דוכני הספרים בקהיר ה'ידידותית' של עידן מובארכ הציעו לכל דורש את 'מיין קאמפף' של היטלר ואת הפרוטוקולים של זקני ציון מתורגמים לערבית. ישראל חוששת, ובצדק, מן הבאות.

לצד הסיכונים, ישנן גם הזדמנויות. דור צעיר קם במדינות ערב, דור שאינו מוכן לקנות תאוריות קונספירציה ושקרים ממסדיים. בעת מעצרו של אילן גראפל במצרים, לדוגמא, צעירים מצרים רבים לעגו מעל דפי הפייסבוק שלהם לטענת המשטר כי מדובר במרגל מסוכן.

בכירי האחים המוסלמים הודיעו סמוך לנפילתו של מובארכ כי בדעתם לכבד את הסכמי השלום שנחתמו עם ישראל. קשה לראות אותם פועלים אחרת: תמיכתה הכלכלית והפוליטית של ארצות הברית במצרים- שהושגה רק בעקבות הסכמי קמפ דייויד בין בגין לסאדאת- חיונית היום למדינה יותר מבכל זמן בעבר.

אין טעם להתרפק על העבר. ראש הממשלה נתניהו, שנזכר בערגה, בראיון לרשת סי. אן . אן ביחסיו החמימים עם שלטון מובארכ, ביקש מעל בימת האו"ם מיושב-ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן לדבר 'דוגרי' עם ממשלתו. אכן, השינויים הפוליטיים בעולם הערבי טומנים בחובם הזדמנות לשיח כן וישיר, לא רק עם הפלסטינים אלא עם עמים רבים באזור, דרך משטרים ייצוגיים יותר. כנות בשיח הפוליטי היא תוצר לוואי רצוי ומבורך של ההפיכות בעולם הערבי.

כנות כזו תדרוש מהפלסטינים, לדוגמא, להודות שזכות השיבה של הפליטים לישראל בלתי אפשרית במסגרת משא ומתן רציני לשלום. כנות כזו תדרוש מנתניהו להודות שהמשך הבניה בהתנחלויות בלתי אפשרי במסגרת משא ומתן רציני לשלום. הגיע הזמן לדבר דוגרי.

פורסם 29.11.11

נובמבר 29, 2011

פער בלתי נסבל

עו"ד קובי סודרי, עוסק בתחום הפלילים

הסדר הטיעון שהוצג השבוע לבית המשפט בעניינה של מרגלית צנעני, עורר מחדש את הדיון הציבורי הסוער, בשאלת הפער הקיים בין התיאור הראשוני של חומרת מעשי ידוענים ואישי ציבור, לבין הסדר הטיעון שמושג בעניינם בסופו של יום.

מחד, נשמעים קולות הטוענים, כי הפרקליטות רופסת ועצלנית, ומעדיפה לסיים משפטים בהסדר טיעון מגוחך (ראו לעניין זה כמובן, דוגמת משה קצב); מאידך נשמעים קולות שטוענים כי הפרקליטות וגם המשטרה הן ערלות לב ומבקשות להאדיר את מעשיהן על חשבון האשמות מנופחות, כשבסופו של יום, לא מיניה ולא מקצתיה (דוגמת עו"ד יעקב ויינרוט).

למרבה הצער, מושפעת מידת הלהט של הדיון הזה, לא מעט, מאופן הכיסוי התקשורתי של חקירות ומשפטים פליליים, שבשפה עדינה, אינו משקף את המשמעות האמיתית של ההתרחשויות.

על מנת לעורר חשד למעשה פלילי נגד אדם, די בתלונה של אדם אחר. זו, מובילה ל'פתיחת חקירה', במסגרתה מוגדר הנילון כ'חשוד', הנחקר 'תחת אזהרה'. לעיתים הוא יכול להיעצר 'לצרכי חקירה', משום שצריך לבצע פעולות חקירה נוספות, ורוצים למנוע את האפשרות שישבש חקירה. במצב דברים שכזה, אפשרי גם שבית משפט יקבע, כי 'יש יסוד סביר לחשד', וכי 'קיימות פעולות חקירה שניתן לבצען רק כשהחשוד במעצר'.

דבר החקירה והמעצר, מובאים לידיעתה של התקשורת, שמקיפה כיום עשרות גופים: טלויזיה, רדיו, עיתונות ארצית, עיתונות מקומית, אתרי אינטרנט, שכולם מתחרים זה בזה, בהיקף הכיסוי ובתוכנו.  אלא, שהתוכן שאפשר לפרסם- דל. בהינתן הצורך למסור דיווח המכיל מאות או אלפי מילים, מועצמים הביטויים העמומים, ניתן דרור לספקולציות ונעשות פרשנויות אינספור.

הציבור אינו מכיר את משמעותם האמיתית של המונחים המתפרסמים והעיתונאים, ברובם, אינם טורחים להבהיר אותם. אבל 'החשד' כשמו כן הוא: אין הוא בבחינת 'אשמה' ובוודאי שלא בבחינת 'הרשעה'. והעובדה שאדם נחקר תחת אזהרה, אינה הופכת אותו לפושע, ולו מן הטעם שכל מטרתה של אותה אזהרה היא ליידע אותו בדבר טיב החשד שיש נגדו ומהות זכויותיו: לשתוק ולהיוועץ בעורך דין. הקביעות של בית משפט, כי יש יסוד סביר לחשד וכי יש חשש לשיבוש החקירה טובות לאותו הרגע בלבד. אין בהן שום קביעה שיפוטית כי החשוד אכן ביצע עבירה, או כי הוא באמת ישבש את החקירה אם ישתחרר.

כל כמה שההסבר הזה משבית את 'השמחה התקשורתית' ומתפיל את מרקחתה, יש בו ליתן אמת מידה נכונה יותר להבנת הסיקור התקשורתי לעתיד לבוא של חקירות משטרה.

פורסם 29.11.11

נובמבר 28, 2011

גנבו לנשים את המהפכה

עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ומנכ"ל ארגון 'משפחה חדשה'

מאז פברואר האחרון העולם עוקב בדריכות אחרי המהפכה במצרים. היום, רגע לפני הבחירות וסיום שלטון ממשלת המעבר, ניתן להניח כי למרות הדומיננטיות היחסית של הקול הנשי בימי המהפכה הראשונים- המגמה מתהפכת. הנשים, שנתנו את הרוח הגבית למהפכה שזכתה להיקרא 'האביב הערבי', הורדו והודרו לעת עתה מלוח המשחק.

עם יציאת ההמונים לכיכר תחריר, בשבועות הספורים שקדמו לנפילתו של מובראק, הגיעו דיווחים על נוכחות נשית בקהל המפגינים בשיעור של עשרים עד ארבעים אחוזים. נתון כה מרשים עד שנדמה כי הוא-הוא המהפכה עצמה. התקבל הרושם שהקול הנשי, הפמיניסטי, השיוויוני – פורץ החוצה לכיכר ובוקע מגרונות העם כולו. בעיניים המערביות ואולי הנאיביות משהו, הפרשנות הזו הייתה חלק מהערכים ה'טובים'. אלא שהיא התעלמה מהיסטוריה ארוכה של תרבות פוליטית שמרנית, נטייה דתית איסלאמית והעדפה להנהגה גברית קלאסית. תופעות אלו מסתערות על הכיכר בדיוק עכשיו, ברגע האמת.

במהפכות כמו במהפכות, נוצר ואקום שלטוני ואידאולוגי אותו השחקנים החדשים והוותיקים רצים וממהרים למלא. עם כלכלה מתפוררת, שיעורי עוני עצומים ואבטלה של כחמישים אחוז, רוב העם יחפש מוקד כוח, כזה שישליט סדר חדש ויטה את הכף לטובת העם.

על לוח המשחק החדש מוצבים שני כוחות: האיסלמיסטי-דתי, מול הצבאי-חילוני. והנשים, איה הן? ובכן, הנשים מחוץ למשחק. השתמשו בהן וזרקו. הן חילצו את הפקק ונשלחו הביתה.  כוחות משמעותיים פועלים עתה בכיכר תחריר על מנת לדכא באלימות את הקול הנשי שנשמע בתחילת המהפכה.

הגורמים הליברלים ובתוכם הנשים שהניעו את המהפכה, נותרו ללא מבנה ארגוני מול כוחות מאורגנים היטב. גדודי צבא מצרים וגדודי האיסלאם פועלים בקודים זהים ככל שמדובר בנשים. נשים הן הקבוצה הגדולה ביותר שהדרה כזאת חלה עליה, והן כאמור גם קבוצה שההדרה שלה חיונית לגיבוש הזהות של חברי הקבוצות השולטות.

עוד טרם ניצחונם בבחירות וקבלת השליטה במדינה, משליטים הארגונים האיסלאמיים סדר בכיכר תחריר. ב-25 בנובמבר קרא ארגון 'עיתונאים ללא גבולות' לעיתונאיות להימנע מלהגיע לאזור הכיכר, עקב מספר אירועי תקיפה אלימים ומעצרים אלימים לא פחות. מפגינות מן השורה נעצרו, נחקרו והושפלו בשבועות האחרונים ודחיקתן של הנשים הרחק מן הזירה, בכוח, היא תופעה גלויה וברורה. המעמד המרכזי של האלימות בהבחנה החברתית בין נשיות לגבריות, פועל כשלעצמו לנורמליזציה של האלימות, להצבתה כתופעה בלתי נמנעת, טבעית, שגרתית.

במבט קצר לאחור לימי ראשית המהפכה נדמה שגיוס מוצלח של הנשים במהפכה הזו, נועד דווקא לשימור הסדר הקיים, למרות ההדרה השיטתית שלהן מתוך מוקדי הכוח, הן שימשו עד כה וגם עתה את הכוחות הגבריים השולטים בכל תחומי החיים במצרים כדי להניע את המהלכים. לא ניתן לממש פוטנציאל אמיתי של מדינה, כאשר חצי מהאוכלוסיה לא יכול לממש את הפוטנציאל שלו עצמו. האופק לשינוי בקול הנשי במצרים אינו נראה אופטימי.

פורסם 28.11.11

נובמבר 28, 2011

פרלמנט יהודי באירופה- פארסה מיותרת

יצחק מאיר, בעבר איש משרד החוץ. בתפקידו האחרון כיהן כשגריר ישראל בשוויץ

לאנטישמיות אין הגיון שאפשר להגן עליו. אחד סולד מהיהודים מפני שהם מפוזרים ומפורדים, אחר- מפני שהם נוטים להתרכז בעיר אחת או בשכונה אחת ומפני שהם אגודה מלוכדת; זה מגנה אותם מפני שדתיהם שונות מכל עם וזה אינו יכול לסלוח על כך שהדת היהודית היא אבן פינה תיאוקרטית. גם בלבושה המודרני, האנטישמיות באה חשבון עם מדינת ישראל מפני שהיא רואה עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי, ואחרים מאמינים באמונה שלמה כי זו אסטרטגיה להפצת האידיאולוגיה היהודית בעולם.

בעולם חיים למעלה משבעה מיליארד אנשים ונשים, מתוכם כשלושה עשר מיליון יהודים. מדוע הרבה כל כך מפחדים מכה מעט? 1.7% מאוכלוסיית ארצות הברית הם יהודים. באירופה כולה, על כחמישים מדינותיה מוולדיבוסטוק עד גיברלטר חיים 2,320,000 יהודים. ה'מפוזר ומפורד' היהודי, שאיים בזמנו איום על הממלכה הפרסית, עודנו סיבה לדאגה קיומית ממדרגה ראשונה דווקא של עם ישראל.

הקהילות היהודיות המפוזרות למדו להשחיז כלי נשק שונים ומגוונים כדי לעמוד במערכה על רציפות הקיום היהודי בגלויות. הבית היהודי, מבצר היהודיות בעולם, לא יכול היה תמיד לעמוד לבדו בפני המצור. הנשק היותר יעיל היה הקמת ארגונים שקיבלו על עצמם לייצג ולהגן על האינטרסים הקהילתיים. הארגונים היו לוקאליים ונדברו עם השלטונות, עם מוקדי כח חברתיים, תרבותיים ודתיים במדינותיהם ונשאו ונתנו על מימוש זכויותיהם, על ביטחונם הפיזי ועל זהותם הייחודית. בעידן המודרני התאגדו הארגונים גם במישור הרחב יותר: האירופאי, הצפון אמריקאי, העולמי- אולם הבסיס נשאר אותו בסיס. הם לא ייצגו את העם היהודי, הם הגנו על צרכיו.

תמיד היו- ותמיד יהיו- עסקנים, אישים, הוגי דעות ואפילו מנהיגי עדה, שלא היו מרוצים מטיבה של מערכת ייצוג האינטרסים. הם רצו פרלמנט, גוף נבחר שייצג את היהדות, שידבר בשמה, שיהווה מעין הוכחה מדינית כי יש מידה של סוברניות אזרחית-יהודית המתלווה לסוברניות של המדינה הדמוקרטית בה הוא אזרח. אפילו בישראל היו שסברו כי ליד הכנסת צריך לקום פרלמנט של העם היהודי, אולם הרעיון הבוסרי הזה מעולם לא קרם עור וגידים.

עכשיו קם ארגון בשם 'האיחוד היהודי האירופאי' (EJU), ועורך בחירות כבר בחדש דצמבר זה לכינוס פרלמנט בן 120 חברים. הוא לא יהיה פרלמנט שיפקח על הרשות המבצעת, כי אין ממשלה יהודית באירופה; הוא לא יצטרף לרשות השופטת- כי הוא עצמו לא מעלה על הדעת שיהיה רשות מחוקקת; הוא לא יהיה ייצוגי- כי אין רשימת בוחרים יהודית באירופה. אין כלום. מה יש? יש תמיהה וגיחוך, אבל יותר מזה: ערעור על מסד ארגונים יהודיים מייצגים ומאוזרחים הפועלים מזה דורות להגן כחוק על האזרחים היהודים של אותן מדינות.

מדינת ישראל נתונה היום במערכה על הכרה בה כמדינת הלאום של העם היהודי. הפרלמנט שלה הוא הפרלמנט היחיד העונה על הקריטריונים של פרלמנט לאומי. הוא נושא ברמה את הקול היהודי הלוחם בהשכחת השואה ונאבק על זכות הקיום של יהודי באשר הוא שם. היוזמה הדילטנטית של יצירת פרלמנט יש מאין היא הזייה מופרכת  שלא תיתן ולא כלום, אבל יכולה לגרוע. היא יכולה לפגוע בסמכות המוסרית של הנציגויות המסורתיות הפעילות באירופה ולחזק את הגורמים העויינים את ישראל שטוענים כי העם היהודי הוא  רק דת ולא לאום. הפארסה הזאת הייתה מצחיקה, אילו לא הייתה שלנו.

פורסם 28.11.11

 

נובמבר 27, 2011

לא למדנו כלום?

אוריה מאיר, תושב עלי ופעיל בתנועת 'ישראל שלי'

מי שחלף במכוניתו עם ערב בין השקמים של העיר העברית הראשונה, נתקל בשתי התקהלויות. שתיהן הכילו אזרחים אכפתיים וכואבים שקמו ויצאו מהבית למען ערך שאת רובנו לא הרים מהספה. בשתיהן נקראו קריאות רמות לאוויר, שהיה נתון תחת מעקב צמוד של פלאשים מהבהבים ואמצעי ציטוט מתקדמים של רשתות הטלוויזיה והרדיו השונות.

אלא שהערך לא היה אותו ערך, הקריאות לא אותן קריאות, ואני מתיימר לומר שהאכפתיות לא אותה אכפתיות. שתי הקבוצות קראו בלהט לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת להתעשת, לעמוד בפרץ ולשנות את כיוון הרוח לפני שהמדינה תידרדר אל ימים חשוכים וקשים.

בהפגנה הקטנה יותר, זו שלמענה ירדתי מהרי השומרון אל מצודת זאב שבלב תל אביב, היו רק מאתיים איש שבאו למחות על אוזלת ידה של הממשלה בטיפול במסתננים. ברובד הפשוט שלו, המאבק הוא על איכות החיים המידרדרת והולכת בדרום ת"א, פ"ת, אשדוד ואילת. במקומות אלה אין חיי לילה יהודיים; אין אפילו חיי ערב. מרדת החשכה הרחובות נשלטים בלעדית ע"י מהגרים. עסקים מאולתרים ומגוונים בכל שעות היום ללא אכיפה וללא היתרים; עסקאות פליליות במקרה הטוב, ובמקרה הרע עסקאות של זנות, אלימות ואולי גם טרור. רובם המוחלט של המהגרים אינם נחשבים פליטים גם על פי מושגי החוק הבינלאומי.

ברובד היותר עמוק, המאבק הוא לא על ערך הדירות שירד ולא על שאי אפשר לצאת למכולת. זהו מאבק על זהותה היהודית של מדינת ישראל. זה לא סוד שיש בתוכנו אנשים שזהות יהודית היא מבחינתם הקללה שהביאה על ישראל את צרותיה הביטחוניות, הכלכליות והתרבותיות.

אני רוצה לומר כמה מילים על ההפגנה השניה. חלפתי על פניה בכלי הרכב: צבט לי לרגע שיש שם, ברוטשילד פינת אחד העם, פי חמישה מפגינים ממה שהיו אצלנו. הם זעקו על הימים החשוכים שמעבירה אותם הרשות המחוקקת, על הפגיעה במעמדו של בית המשפט העליון, על הפאשיזם של נבחרי הציבור. גנבו להם את המדינה.

הצביטה בלב עברה לי ברגע. פתאום הבנתי שאני צופה במה שבמשך שנים כולנו מייחלים לו: לגנוב לשמאל את המדינה. צעירי הליכוד סוף כל סוף עושים את רצון הבוחר. האנשים שם, ברוטשילד, הם אנחנו של עשרים השנים האחרונות. אני באמת חושב שהם פחות איכפתיים. זו לא המדינה שהם חוששים לגורלה, זה העור שלהם והכוח שלהם להוביל את הציבור באף.

למצודה באו אנשים פשוטים, רובם לא נואמים גדולים. באו פעילי שכונות וצעירים, בקצרה נאמה מישהי שאמה הזקנה נרצחה ע"י מסתנן שיכור. הם ביכו את המקום שאליו המדינה הולכת, את הסכנה הלאומית. הייתה דאגה לגורלה של הזהות היהודית במדינה.

מאמרים על גבי מאמרים נכתבו על מסקנות ההתנתקות, על 'פנים אל פנים', על 'לרדת לשמוע את העם', אבל אחינו בדרום ת"א גרים בהארלם וזה לא מזיז לנו. בערך 10 כיפות ראיתי בהפגנה מעוטת-המשתתפים. בדרך עברנו בכיכר רבין ונזכרנו איך 'בני עקיבא', 'עזרא' ו'אריאל' מילאו אוטובוסים. הגירוש מהגוש קיפל לנו את הזנב וחוששני שאפילו שבר אותו. נראה שהסרנו אחריות  מעם ישראל.

פורסם 27.11.11

נובמבר 27, 2011

ראשיתה של עיתונות זהירה

עו"ד ורד כהן ורענן בר און


התיקון לחוק לשון הרע שעבר בשבוע שעבר במליאת הכנסת בקריאה ראשונה, אינו אלא כלב השמירה של כבוד האדם וזכויות היסוד שלו. המחאה הגדולה בכל הנוגע לתיקון החוק- אינה מוצדקת. עם זאת, יש מקום לכלול בחוק הבחנה מבדלת, על מנת שהתיקון לא יחול באופן גורף ודין אדם פרטי יהא שונה מדין כלי תקשורת רבי תפוצה.

מנגנון ה'פיצוי ללא הוכחת נזק' כבר קיים בחוק וכל שמבקש התיקון הוא להגדיל את סכום הפיצויים הקבוע בחוק. בניגוד לסברת רבים, אין מדובר בקבלה 'אוטומטית' של הפיצוי והדרך לקבלתו אינה פשוטה כלל ועיקר: תחילה יש להוכיח שהפירסום הינו 'לשון הרע', לאחר מכן יש לבחון האם עומדת למפרסם הגנת 'אמת בפירסום', או הגנת תום הלב. אם בוחר אדם שלא להוכיח את נזקו אלא לקבל את הפיצוי ללא הוכחת נזק – מוקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט האם לפסוק את סכום הפיצוי הנקוב בחוק. כך או כך, פסיקת הפיצוי איננה משולה להכנסת מטבע למכונת ממתקים המזכה מיידית בממתק.

לעומת זאת, בהגדלת סכום הפיצוי טמונה אמירה כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. נזקים העלולים להיגרם בעקבות פרסום לשון הרע הינם כבדים ומרחיקי לכת. יש מקרים בהם כל סכום שבעולם לא יהא בו כדי לשפות נפגע ולהשוות את מצבו לזה שהיה קודם ביצוע העוולה כלפיו. פסיקת סכום גבוה תשרת מטרה כפולה: הן מתן סיפוק לנפגע- מבחינה כספית ולתחושת עשיית הצדק כלפיו- והן מגמה עונשית, מחנכת ומרתיעה. הפיצוי הגבוה מחדיר לתודעה את העקרון, לפיו שמו הטוב של אדם, בין אם פרטי ובין אם איש ציבור – הינו ראוי להגנה ולמשמר.

טענת המתנגדים, לפיה יש בתיקון לחוק כדי להשתיק את התקשורת ולפגוע בחופש הביטוי אינה נכונה. אדרבא: המפרסם אמת- אין לו לחשוש מתיקון החוק. ההקפדה על פירסום דברי אמת לא תהפוך את התקשורת לכנועה, אלא תעלה את אמינות הפירסום, תמנע הפצת דברי הבל ושמועות סרק ותעצב עיתונות נקיה ומכובדת לאין ערוך.

דווקא בעולם המהווה כפר גלובאלי בו התקשורת זמינה לכל, יש להציב מחסום מפני הריסת שמם הטוב של אנשים ורמיסת כבודם במחי תקתוק מקלדת ובהבל פה. אם התיקון לחוק יצמיח רתיעה מפירסום 'כלאחר יד' –  הושגה המטרה.

הטענה לפיה כל טעות קלה בפרסום עלולה לגרום להטלת קנסות כבדים, מתעלמת משיקול הדעת המוקנה ליושב בדין. לשון החוק אינה מטילה את הפיצוי ללא הוכחת נזק באופן אוטומטי, כי אם קובעת שבית המשפט רשאי לתיתו. בבואו לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, ישקול בית המשפט האומנם בנסיבות שהובאו בפניו יש מקום לפסוק את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק, אם לאו.

המקטרגים על התיקון מזהירים כי יהא בכך לגרום להם לחשוב פעמיים בטרם יפרסמו דבר מה. משמע: בטרם תשחרר התקשורת את ידיעותיה לכולי עלמא, תגזור על עצמה בדיקה ודקדוק על מנת ששמו הטוב וכבודו של מאן דהו לא ייפגעו. היש מטרה נעלה מזו?

 פורסם 27.11.11

 

נובמבר 27, 2011

'מכתב הרבנים'- עילה לחקירה פלילית

פרופ' ברק מדינה, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים

היועץ המשפטי לממשלה החליט השבוע על פתיחת חקירה נגד הרב שמואל אליהו, בגין התבטאויות שיוחסו לו, בכללן: "התרבות הערבית היא אכזרית מאוד; אצל הערבים מדובר בנורמות אלימות שהפכו לאידיאולוגיה";  ו-"יהודי לא צריך לברוח מהערבים. יהודי צריך להבריח ערבים". במקביל הוחלט שלא לפתוח בחקירה בגין 'מכתב הרבנים' שפרסם הרב אליהו עם עוד עשרות רבנים, לפיו אין למכור או להשכיר דירות למי שאינו יהודי. מהי התגובה המשפטית הראויה להתבטאויות אלו?

ישנן שתי גישות עיקריות ביחס לנושא. האחת מחייבת כיבוד כמעט מוחלט של חופש הביטוי: מותר לאסור רק פרסום דבר הפוגע ישירות בשמו-הטוב של אדם, או שידול אדם לפגוע באופן פיזי באדם אחר- אל לו לשלטון לנקוט עמדה לגבי התבטאויות אחרות, מרגיזות, שגויות או מסוכנות ככל שיהיו. גישה זו מכירה בחילוקי-דעות בשאלה אלו עמדות ראויות לגינוי, ומבטאת חשש שנושאי-משרה יפעלו באופן סלקטיבי ו'פוליטי' להשתקת עמדות.

גישה שנייה מקנה למשפט תפקיד אקטיבי: המשפט לא נועד רק כדי להגן על חירותו של אדם מפני השלטון, אלא נדרש להגן על אנשים מפני פגיעה בהם על-ידי אחרים. התבטאויות מסוימות גורמות פגיעה שיש להגן מפניה. פרסום דבר מתוך מטרה להסית לגזענות הוא אסור, כדי למנוע פגיעה בכבודם של אנשים וכדי למנוע הטמעת עמדות גזעניות ומפלות בקרב הציבור.

מהי הגישה הרצויה? אין לכך תשובה אחידה. בהכללה, בישראל ניכר מתח מסוים בין רשויות התביעה ובתי-המשפט, הנוטים להעדיף את הגישה הראשונה, לבין הכנסת, הדוגלת במובהק בגישה השנייה.

השיקולים העיקריים הם אלה: מהי מידת החשד שרשויות השלטון ישתמשו לרעה בסמכויות להגבלת הביטוי? מהו היקף הנזק, הישיר והעקיף, שעלול להיגרם עקב ביטויים פוגעניים? היישום של שיקולים אלה יכול להוליך לגישה א-סימטרית: כשמדובר בביטויים של יהודים שנועדו לפגוע בערבים יש להחיל את הגישה השנייה, לאור הפגיעה הקשה שגורמות התבטאויות המכוונות כלפי קבוצת מיעוט וכן משום שרשויות השלטון במדינה היהודית אינן חשודות בהעדפה פוליטית של הציבור הערבי; ואילו ככל שמדובר בביטויים מקוממים של ערבים נגד יהודים על המשפט להבליג.

מה דינן של ההתבטאויות שמיוחסות לרב אליהו? לי נראה שהגישה הרצויה היא דווקא הפוכה מזו שעליה הוחלט. הביטויים השונים שיוחסו לרב באשר ל'תרבות הערבית' אמנם מקוממים, אך מידת הפגיעה הצפויה מהשמעתם- נמוכה יחסית. אלו אמירות כלליות מאד, שאין בהן קריאה לפעולה קונקרטית. ראויה לתגובה משפטית דווקא הקריאה להימנע מהשכרת דירות או מכירתן לערבים. זו קריאה שהשפעותיה הרעות ברורות ומיידיות, היא מבטאת ייחוס תכונות רעות לכל אדם ערבי באשר הוא וקריאה להתרחקות ממנו, באופן שמבטא, באופן קונקרטי ומוחשי, עמדות גזעניות.

המציאות האיומה אליה נחשף כמעט כל סטודנט ערבי המבקש לשכור דירה בסמוך לאוניברסיטה שבה הוא לומד, ההפליה הגוברת בשוק העבודה כלפי ערבים והקושי לאכוף על אנשים פרטיים לנהוג בדרך שאינה מפלה, מחייבים את השלטון להיאבק דווקא בביטויי הסתה מסוג זה.

פורסם 26.11.11 

 

נובמבר 24, 2011

ישראל ומצרים- לא שלום, לא מלחמה

אלי שקד, לשעבר שגריר ישראל במצרים

מצרים מעולם לא היתה מדינה רגילה מבחינת ישראל- לא בימי המקרא, לא בשנות העימות מאז 1948, וגם לא בימי השלום הקר מאז 1979.

בגלל מרכזיותה של מצרים בענייני המזרח התיכון, ישראל שאפה מלכתחילה לנורמליזציה ביחסים עמה, בתקווה שהשלום איתה יהווה מודל למדינות ערב אחרות. אלא שלגורמים השונים המשפיעים שם על דעת הקהל, כמו גם לבירוקרטיה ולפוליטיקאים רבים במצרים היתה תפיסה אחרת לחלוטין לגבי השלום עם ישראל. במהירות הכתה שורש הגישה לפיה גם אם דגל ישראל מתנוסס מעל השגרירות במרכז קהיר, נורמליזציה ביחסים עם מדינת היהודים היא מוקצה מחמת מיאוס.

היום, ערב הבחירות לפרלמנט המצרי וכמעט עשרה חודשים להתפטרות מובארכ מהנשיאות, אנרכיה היא המאפיין המצב המצרי. לאנרכיה זו היבטים פנימיים שונים של אי-תיפקוד בתחומי הכלכלה, החברה, יחסי משטר-ציבור ויחסי החוץ. סוגיית השלום המאוס עם ישראל, נכון לעכשיו, איננה דומיננטית בתוך מכלול הבעיות דלעיל, הדוחקות הרבה יותר בעיני הציבור הרחב במצרים ובעיני החוגים האסלאמיים הרדיקלים ובראשם ארגון 'האחים המוסלמים' הפופולרי.

עם זאת, שאלת השלום עם ישראל נשמעת יותר ויותר ברקע מאבקי הכח ומלחמת ההתשה שמתנהלים בין הכת הצבאית השלטת לבין האסלאמיסטים מחד ולחוגי הצעירים המשכילים והליברלים מאידך. האחרונים הם אלה שהיו חלוצי אירועי ינואר-פברואר, אירועים שהובילו לסילוק משטר מובארכ.

חשוב לומר כי האלטרנטיבה לשלום בין מצרים לישראל איננה מלחמה, בוודאי שלא בעתיד הנראה לעין. שתי סיבות לכך: ראשית, האיום הצבאי והאידיאולוגי  שמציבה איראן השיעית על האסלאם הסוני בראשות מצרים וסעודיה, מוחשי ומפחיד הרבה יותר מאשר 'האויב' הישראלי; שנית, לא צפויה לקום קואליציה ערבית כלשהי, שתצטרף למהלך מלחמתי מצרי נגד ישראל.

אולם ביטול הסכם השלום, ניתוק היחסים והסרת דגל ישראל מתחומי מצרים הם בהחלט מהלכים שעלינו לקחת בחשבון שעלולים להתנהל ביוזמת ממשלה ופרלמנט הנשלטים על ידי זרמים פונדמנטליסטים.

אפשר שההחלטה על כך תתקבל לאחר זמן, לכשישקע האבק הסמיך המכסה היום את מצרים ולאחר שהשלטון החדש בקהיר יתבסס, אולם אחרי שנים רבות של הסתה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית בתקשורת המצרית ובמסגדים ואחרי העדר חינוך לשלום בבתי הספר המצריים, רוב הציבור המצרי לא יזיל דמעה לכשתתקבל ההחלטה לבטל את השלום עם ישראל.

 פורסם 24.11.11