Archive for דצמבר, 2011

דצמבר 22, 2011

לא נשלם על מחדלי המשטרה

יאיר קראוס

האם הכלב ששומר על הדמוקרטיה יהפוך לפודל מכשכש? האם בית המשפט יקבע כי התקשורת היא המשת"פית החדשה של המשטרה? על שאלה זו יצטרך בית המשפט המחוזי בירושלים לענות בימים הקרובים.

להלן תזכורת קטנה על הפרשה שאמורה הייתה להסעיר את עולם העיתונות בישראל ולמרבה הפלא לא ממש מטרידה את העיתונאים. צלמת העיתון 'מקור ראשון' מירי צחי, יצאה בשליחותה העיתונאית לסקר את אירועי תג מחיר בשומרון. מירי הגיעה למאחז רמת-גלעד וצילמה את הצעירים שהפגינו נגד מדיניותו של צה"ל ותפקידו ביישום החלטת המדינה בדבר פינוי המאחזים.

על פי טענת המשטרה היא תיעדה את ההתפרעויות של נערי הגבעות שתקפו, בין השאר, את סגן מפקד חטיבת אפרים. לפיכך דרשו שם שהצלמת תיתן להם את התמונות כדי שיוכלו לזהות את המתפרעים ולעצור אותם.

הדרישה הזו לוקחת אותנו חצי שנה לאחור. הימים ימי הנכסה והנכבה; הכפרים הדרוזיים בצפון רמת הגולן סוערים. במהלך הפלת גדר הגבול וחדירתם של מאות סורים לתחומי הכפר הייתי עם שאר עיתונאי הצפון בטווח האש בין שני עברי המתרס. חזינו בתרחיש דמיוני, בו גבול הצפון פרוץ למאות מפגינים סוריים. מן העבר השני, בתוך ישראל, מאות רבות של דרוזים ישראליים ממג'דל שאמס והאיזור משליכים סלעים ובקבוקים אל עבר חיילי צה"ל.

תוך שעות ספורות התחילו להגיע הטלפונים. במשטרה דרשו את התמונות המפלילות. לא אשכח את הנסיעה בחזרה לקריית שמונה בשעה שקריין החדשות סיפר כי המשטרה מבקשת את עזרת התקשורת בתמונות שיביאו למעצרם של המתפרעים. שיחת טלפון מהירה עם אחד מהמקורות שלי בכפר הדרוזי הבהירה: "בפעם הבאה, לא יבקשו מכם תמונות – כי לא יהיו לכם". הבחור הצעיר הבהיר לי כי כעת, כשברור בשביל מי אנחנו עובדים, לא ייתנו לנו לסקר את ההפגנות ולצאת מזה בשלום. "אתם מסכנים את החיים שלכם ולא היינו מציעים לכם לחזור לכאן", אמר לי.

הדרישה הנוראית של המשטרה והגיבוי, כך נראה, לה היא זוכה במערכת בתי המשפט בישראל עלולה להביא לפגיעה קשה באנשי התקשורת. לא רחוק היום שבו אותה צלמת של 'מקור ראשון' תותקף באלימות בידי אותם מפגינים שיודעים כי היא חלק ממערכת החוק.

תמונה אחת שווה אלף מילים, אך במקרה של משטרת ישראל – תמונה אחת חוסכת אלף חקירות. כאנשים האמונים על תיעוד האירועים בכוחנו להחליט אילו תמונות ייכנסו לעיתון וישודרו בטלוויזיה. זה תפקידנו ואין לנו מקום ללבטים ולשיקולים אישיים. הצרה הגדולה היא שפתאום נידרש לעבוד בשביל המשטרה וכוחות הביטחון ואזי גורלנו מופקר לחלוטין. במשטרה מצפים שבמקום השוטרים, אנחנו העיתונאים, נעשה את תפקידם ונשלם את המחיר.

לאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים שירלי רמר החליטה לחייב את מירי צחי למסור את התמונות, יידרש בית המשפט המחוזי להכריע בשבוע הבא מה ייעשה בהן. עד לקבלת הערעור בבימ"ש המחוזי הוחלט כי התמונות יופקדו בכספת של בית המשפט. ההחלטה צפוייה להתקבל בשבוע הבא.

כולנו תקווה כי השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, תידרש לעניין ותעמוד מאחורי הצלמת ומערכת העיתון. באשר לשאר כלי התקשורת: כנראה הכללים שונים כשמדובר באנשי ימין.

פורסם 22.12.11

דצמבר 22, 2011

חשיפה תקשורתית – פרס לטרור

ד"ר דוד אלטמן, סגן יו"ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה

אין ספק כי קבוצת תג מחיר מהווה ארגון טרור על כל סממניו. קבוצה זו מנסה לקדם אג'נדה באמצעות טרור ואין ספק שהיא מצליחה לעשות זאת – בעזרת החברה הישראלית ואמצעי התקשורת.

בכל התייחסות לקבוצת תג מחיר, יש להסיק מסקנות ולהפיק לקחים מהתמודדויות קודמות עם ארגוני טרור. הדוגמא המאלפת ביותר שחייבת לעמוד בפנינו, היא תקופת חטיפות ופיצוץ המטוסים, שנעשו ע"י אש"ף בתקופות שקדמו להסכמי אוסלו.  הטרור הפלשתיני שינה את פני עולם התעופה, והסב את התייחסות העולם אל ארגון הטרור; בכך הוכיח כי צדקה וצלחה דרכו.  הטרור האווירי עורר סימני שאלה רבים. העולם תהה לפשר התבונה הגלומה במעשה אכזרי כל כך, טוטאלי וחסר חסד.  איזו מטרה יכול מעשה נפשע כזה לקדם או לשרת?

בבדיקות שערכתי באותה תקופה  קיבלתי תשובות גם על ידי המחבלים עצמם. "טרור", אמר אחד מהם, "מטרתו אינה במעשה עצמו, אלא בתהודה שהוא מעורר". אין לארגון טרור רגעים של חסד גדולים יותר מאשר שתי הדקות המוקצבות לו אחרי כל פיגוע. שתי הדקות האלו חודרות לתודעה ויוצרות מרקם חדש בהתייחסות. בשל כך הטרור ניצח ועד היום מבנה התעופה העולמית לא חזר להיות כפי שהיה.

תג מחיר איננו מעוניין בפיצוץ כלי רכב של צה"ל. אין בזה לא ערך אסטרטגי ולא ערך הרתעתי.  מבצעי תג מחיר מעוניינים בפרובוקציה, מעוניינים ליצור לגיטימציה לדרכם, להביא את הציבור לעסוק בהם ולא להניח לנושא לרדת מסדר היום.

הטרור הימני הזה מצליח לגרור לתוך הקלחת ציבורים שונים, שאין להם קשר איתו ואשר מגנים אותו בכל לב. העובדה שציבור המתיישבים סופג קיתונות היא עובדה שחשובה לאנשי הטרור, שכן הם מעוניינים לחדד את המחנות וליצור פירוד רחב ככל האפשר בין ימין לשמאל.  העבריינים איננו חוששים מממשלת שמאל או אפילו מממשלת מרכז: הם יודעים כי מאז ומתמיד, הפינויים המשמעותיים ביותר בוצעו על ידי ממשלות ימין. לכן הם מעדיפים ליצור דה-לגיטימציה דווקא לממשלת ימין, בכך שיהפכו אותה לשק החבטות של מעשיו.

הטרור הימני ניצח את הטרור השמאלני, ממנו מתעלמת החברה הישראלית. זריקת אבנים על חיילי צה"ל היא פשע בלתי נסלח שיש לגנותו בכל פה. הפשע הזה לא מתקיים רק על ידי תג מחיר, אלא גם מדי שבוע במקומות כמו בילעין, בשכונות מעורבות באזור ירושלים, במקומות שונים לאורך הגדר שנבנו באורח חוקי וזכו לאישורי בתי המשפט; גם שם מתבצעת פרובוקציה יומיומית ופגיעה בחיילי צה"ל, המעודדת ומתבצעת על ידי קיצונים מהאגף השמאלי של החברה הישראלית.

שלא בטובתם, הנושא מוצנע באמצעי התקשורת ולכן אין לו כל השפעה על החברה הישראלית. איש לא מדבר על האירועים האלה ולכן הם כאילו אינם מתרחשים. המסקנה היא כי אסור להיגרר למה שמנסים הקיצונים מימין ומשמאל לגרור אותנו אליו. עלינו להיערך לא לחשיבה טקטית ולגינויים ריקים, אלא לתכנון אסטרטגי מעמיק.

הטרור לימד אותנו שטרור אי אפשר לנצח בויכוחים ובהתנצחויות. טרור יש לעקור מהשורש ולהילחם בו. יש להיזהר שלא להפוך לכלי בידם של מבצעי החבלות ולא להאשים חפים מפשע – שהם קורבנותיו האמיתיים של הטרור.

טוב יעשו הרשויות, מקבלי ההחלטות והתקשורת אם יחשבו מעט, טרם ישרתו באמירותיהם את כוונותם של מחוללי המעשים הנפשעים, שמנסים לקעקע את מדינת ישראל.

פורסם 22.12.11

דצמבר 22, 2011

ריח לא נעים במערכת הפוליטית

זאב קם

אז איך תבחרו לכנות את הטקסט שהקריא דן כנר במהלך טקס הזיכרון לנספי אסון הכרמל? נאום השבח והחנפנות? נאום חוסר הטאקט? אולי נאום ההכתבה והשכתוב? ואיך תגדירו, מהצד השני, את התגובה הקולנית של אנשי האופוזיציה? רודפי הזוטות? מחפשי הכותרות? אנשי הציבור שבורחים לחיקה החמים של הברברת? הכל מתקבל. אין צדיקים בסיפור הזה. לא מהצד הזה ולא מהצד הזה.

נתחיל בדברים של כנר. על דבר אחד כולם יסכימו: זה נשמע טוב מבחינה לשונית ותחבירית, גם כשחשבנו שפרץ המחמאות לעולם לא ייעצר. אין מה להגיד – האיש יודע להקריא טקסט, אפילו כשתוכן הדברים גורם למאזין לתפוס את הראש במבוכה. מה לגבי זיהוי נכון של גודל האסון שבטקסט? לא היה צריך להרחיק עד לכרמל לצורך כך.

היתה פה תקלה. טעות. חוסר רגישות. אפילו קפיצה מעל הפופיק. כלל לא משנה אם ראש הממשלה היה מעורב בעצמו בהכתבת הטקסט או שהיו אלה רק עוזריו. רוח המפקד שורה בשני המקרים.

לא ניתן לאופוזיציה לחמוק מהאחריות שלה לסאגה המביכה. יש לה אשם תורם מובהק: הביקורת שמיהרו חברי הכנסת להשמיע, לא באמת נועדה לנחם את משפחות הרוגי האסון. ניחוח פוליטי חריף נודף ממנה. ניחוח שרק הלך והתגבר ככל שהמלל הביקורתי נמשך.

אין ספור הודעות לעיתונות של חברי הכנסת של קדימה התחרו ביניהן מי נכנס יותר באמ-אמא של ראש הממשלה. יום לאחר מכן המשיכה המגמה במסגרת פינת 'נאומים בני דקה' בכנסת. נכון, קשה שלא להודות שהדברים של חברי הכנסת איתן כבל ואריה אלדד העלו חיוך רחב על הפנים, ואפילו צחוק מתפרץ. אם ליושב ראש הכנסת ריבלין ולשר יולי אדלשטיין מותר לחייך במהלך הדברים, אז לכולנו מותר.

בכל זאת, נראה שחברי הכנסת היו עסוקים יותר בלהתחרות על רמת היצירתיות של הניסוחים ופחות בעבודה הפרלמנטרית האמיתית, שלשמה נשלחו ונבחרו.

ואפרופו נאום הסטנד-אפ של איתן כבל – נראה שהאחרון לא צפה במשחקי ה- NBA כבר תקופה ארוכה. "קופץ יותר גבוה ממייקל ג'ורדן"? איתן, מאז שג'ורדן פרש לפני קרוב לעשר שנים, כבר נמצאו שחקנים אחרים שקופצים לא פחות גבוה ממנו. נתניהו הוא לא היחיד.

פורסם 22.12.11

דצמבר 21, 2011

חיסול לא ממוקד

נחום אבניאל

מי שפתח את עיתוני יום אתמול לא יכול היה לקבל תמונה אמינה ומדוייקת אודות הצורה שבה מדינת ישראל התייחדה עם ארבעים וארבעה קורבנות אסון השריפה בכרמל. אמנם, נערך טקס, נחנכה אנדרטה, נישאו נאומים, נמחו דמעות רבות של המשפחות ומי שכואבים ומזדהים עם אסונן על מותם בטרם עת של אנשים צעירים ומוכשרים.

אך כל הממלכתיות שנארגה בעמל רב בניסיון לכבד ולהוקיר את זכרם של המתים, היתה כלא היתה ביום שלמחרת הטקס. 'מבוכה וזיכרון', 'נתניהו הוצג בטקס באופן מחמיא מדי' ו'לשכת נתניהו שיבצה דברי שבח בטקס' היו כותרות שלושת העיתונים שאינם שייכים למקורבו של רוה"מ.

אין לי עניין להגן על דברי החנופה שנאמרו בטקס כלפי ראש הממשלה. הם היו טיפשיים להפליא ומי שמזלזל בציבור וחושב שדברים בסגנון הזה יעשו חסד עם רוה"מ או יחפו על אחריותו המיניסטריאלית לאסון- טועה. בהחלט נעשתה כאן טעות מביכה בשיקול הדעת, שמי שאחראי לה צריך להינזף.

אין לי עניין גם לבקר את דברי ההנחיה: כל מי שנכח בטקס-מטעם שנערך במתנ"ס מקומי יודע שראשית כל מודים לבעל המאה ובעל הבית. בתרבויות מסויימות זו אף חובה בלתי כתובה. זה לא נעים, זה טרחני, זה לא אמיתי, אפילו דוחה – אבל זו המציאות כאשר פקידים (ובעלי אמביציה פקידותית) מנהלים את האירועים הללו.

אך לבי על משפחות הנספים המסכנות ועל עם ישראל שרק מבקש לקבל סיקור הגון. הרדיפה אחר הסקופ, הרצון לייצר סנסציה ומעבר לכל, הרצון לנגח את ראש הממשלה, גברו לא רק על ההגינות והשכל הישר, אלא גם על הרגישות כלפי משפחות הנספים. מי שציפה לציטוטים מתוך הנאומים הממלכתיים, קיבל במקומם את ליטרת הבשר היומית המדממת, שעוסקת בגנותו של ראש הממשלה. כלי התקשורת לא מחכים לפרסום דו"ח המבקר וכבר קובעים מה תוצאותיו ומי האשם האמיתי באסון.

במאבקם להפלת השלטון, עברו העיתונאים מסיכול ממוקד לשיטת ההפצצה המאסיבית: מוטב כי יעד החיסול יימחק מעל פני האדמה, גם אם הדבר יכלול חפים מפשע שהיו בסביבתו. מה צר שהפעם, מי שמשלם את המחיר הן המשפחות השכולות.

פורסם 21.12.11

דצמבר 21, 2011

צפון קוריאה: שקט מתוח, לעת עתה

ד"ר יעקב כהן, החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית

מותו של הרודן הצפון קוריאני קים-ג'ונג-איל אמנם מזעזע את היציבות היחסית ששררה בעת האחרונה בגזרת קוריאה, אולם הסוגיה האמיתית, התגרענותה של צפון קוריאה, כבר מטרידה זה שנתיים את הקהילה הבינ"ל. מאז הניסויים המוצלחים של הרפובליקה בטילים גרעיניים שנערכו, ככל הנראה, בשנים 2006 ו-2009, המעצמות ושכנותיה של הרפובליקה – נבוכות.

יש שטענו כי ישנה הצדקה מוסרית לפעול לחיסול המשטר כדי להציל את העם הצפון קוריאני, זחת הטיעון של הגנה על זכויות אדם. התקפת מנע, בידוד או סנקציות משתקות יגרמו, לפי גישה זו, לדעיכתו ובסופו של דבר לחיסולו של המשטר בצפון. תפישת עולם זו מתעלמת מהאינטרסים הלאומיים כבדי המשקל של דרום קוריאה, סין, יפן ורוסיה למנוע כמעט בכל מחיר את קריסתו של המשטר בצפון.

הדרך האלטרנטיבית שנשמעה לא פעם הינה לחדש את השיחות עם הצפון, חרף הסיכוי המועט להצלחתן; להעניק למשטר סיוע שיאפשר למשטר לשרוד ולמנוע על ידי כך רעב המוני, זאת בשילוב עם לחץ באמצעות אישור הסנקציות שהוחלט עליהן בעבר ע"י מועצת הביטחון.

שום מדינה לא שקלה ברצינות את האופציה של פתיחה במלחמה, זאת על אף הסכנות הלא מבוטלות שבהמשך המשא ומתן עם הצפון; קיימת סכנה של הפרות, של אי עמידה בהסכמים שרק יעודדו את הצפון לחזור ולהשתמש בטקטיקה של 'הליכה על הסף' בלי לעבור אותו וכן שימוש בפרובוקציות מקוממות – דפוס התנהגות מקובל ע"י הצפון.

במבט אובייקטיבי נראה שמדיניות החוץ האמריקנית בשאלת התגרענותה של צפון קוריאה משותקת, בשל האינטרס של שכנותיה לדאוג בראש ובראשונה לכך שהמו"מ לא יתפוצץ ושישרור שקט יחסי ברמה אזורית. גם תפישתו של הנשיא אובאמה ומדיניות ה-ENGAGEMENT שלו מובילות את הממשל לפעול למניעת הסלמה.

הפתרון שננקט ע"י ארה"ב ושותפותיה היה נקיטת אמצעי הגנה, כגון התקנת מערכת הגנה מפני טילים, במשולב עם קיום ערוצי הידברות ואישור מחדש של סנקציות. בכך, ארה"ב של אובמה השלימה דה פקטו עם התגרענותה של צפון קוריאה, מתוך רצון שלא להסתבך במלחמה אזורית נוספת ולסכן בכך את שותפיה בצפון מזרח אסיה: דרום קוריאה ויפן. כפי שפורסם אתמול בכלי התקשורת, ארה"ב לא הפסיקה את מאמציה להשפיע על הצפון להפסיק את תוכנית ההתגרענות שלו – איך נכשלה בכך.

הביקורת על מדיניות מנהיגי ארה"ב, סין ודרום קוריאה על כך שלא מנעו בכוח את התגרענותה של צפון קוריאה – אינה במקומה. במשך תקופה ארוכה, ולמעשה מאז סיום המלחמה הקרה נמשך שקט יחסי, נמנעה התפוצצות ולא נוצר כאוס אזורי, מה שמהווה הישג לא מבוטל.

מה ששינה את המצב בסין, וייטנאם וקובה היא התועלת הכלכלית מפתיחות כלכלית. עד כה, השיטה הזו לא עבדה כה במקרה של צפון קוריאה, אך אם יהיה שתוף פעולה ותמימות דעים מצד השכנים ומצד המעצמות, היא עשויה לעבוד בעתיד.

השיחות עם הצפון ונקיטת מדיניות של סטאטוס קוו עד שהמצב הפנימי בתוך צפון קוריאה יתבהר, הן למעשה ברירת המחדל. האופציות האחרות גרועות יותר.

 פורסם 21.12.11


דצמבר 21, 2011

ברק מחזק את הקיצונים

עקיבא ביגמן

התעלמותו של שר הביטחון מהסיכומים בין הנהגת יש"ע לשר בני בגין בעניין פינוי המאחזים מגלה אמת מטרידה אודות הנחות היסוד ותפיסתו הגיאו-אסטרטגית של האיש.

אסכולת אוסלו עליה אמון השר גורסת שכדי לשרוד במזרח התיכון יש לזהות את הגורמים המתונים בקרב הערבים עמם ניתן לנהל מגעים. גורמים מתונים אלה נחשבים למנהיגים אחראיים היודעים להבחין בין רצוי למצוי ומסוגלים לוותר על שאיפותיהם כדי להשיג הסדר בר קיימא.

והיה אם נמצא הגורם המתון – כך התפיסה – יש לעשות הכל כדי לחזק אותו ולתגבר את אמינותו בקרב הציבור. האחראי בשטח יזכה לשלל הבטחות מדיניות, משלוחים סדירים של נשק ומטבע חוץ ומחוות שחרור אסירים סיטונאית רק 'בשביל ההרגשה'. ישראל של אוסלו לא פספסה אף הזדמנות 'לחזק את המתונים'. יהיה זה ערפאת של שנות התשעים, אסד הבן של ראשית האלפיים או סלאם פיאד העכשווי.

צעדים אלו מוצדקים במנטרה לפיה הם הסכר האחרון בפני אנרכיה מוחלטת וכי עתידה של ישראל תלוי ועומד במעמדו הפוליטי של מוסלמי-לייט זה או אחר.

ובכן, בעקבות הפרסומים ב'מקור ראשון' אודות סיכומיו של השר בגין עם ראשי המתיישבים, מסתבר שגם בקרב המתנחלים ישנם גורמים אשר איש שלום וותיק היה מזהה כמתונים אידיאליים. הנהגת מועצת יש"ע הציגה חלופה אחראית ופרגמאטית תוך ניסיון לבוא לידי הידברות עם גורמי הממשל – להכשיר מה שאפשר ולפנות את מה שאי אפשר. אלא שדבר אחד כנראה שכחו במסדרונות משרד הביטחון: הלגיטימציה של הנהגת יש"ע תלויה בלעדית באמינות שלה בקרב הקהל הביתי. אם מאמציה יישאו פרי, ידע כל מתנחל כי הממלכתיות משתלמת וכי יש תמורה בעד השדולה. חיזוקו של המסלול הלגיטימי לפיתוח ההתיישבות יכול היה להוציא חלק מהאוויר מבלון תג המחיר.

מי שנפגע אפוא מפיצוץ הסיכומים עם בגין והאיום בפינוי כפוי – מה שהביא להתפרעות הצעירים בבסיס הצבאי באפרים – הם בעיקר אנשי מועצת יש"ע, אשר הוכח לכאורה כי בפעם המי-יודע-כמה דרכם הממלכתית מובילה רק לעיי חרבות. במצב עניינים שכזה, כלל אין להתפלא שהנוער קם על יוצרו. במונחים המדיניים של שנות התשעים משול הדבר לסיפוחם המלא של יהודה ושומרון ערב טקס הצהרת העקרונות.

יש להניח שברק יודע זאת היטב וכי לכך בדיוק נועד מהלך העוועים שלו. החלשתה של מועצת יש"ע מחד וחיזוקם של האנרכיסטים למען הגבעות מאידך, יקלו על 'ויתורים כואבים' שמן הסתם עוד מתכנן לנו השר.

פורסם 21.12.11

דצמבר 20, 2011

בצפון תימשך הרעה

אוהד רוזן, סמנכ"ל חברת ג'רוזלם אונליין, המשדרת את חדשות ערוץ 2 באנגלית

מותו של מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג איל, מעלה מחדש לסדר היום הציבורי את הסכנות הגלומות במדינה זו, ובפרט האיום הגרעיני שהיא מציבה מול מדינות המערב ותמיכתה בארגוני טרור. ביממה האחרונה, נשמעו קולות מצד פרשנים ברחבי העולם, שהביעו תקווה שמותו של קים ותפיסת השלטון בידי בנו, עשויים לסמן את תחילת הסוף של עידן הבידוד שמאפיין את צפון קוריאה בעשורים האחרונים, לצד אפשרות לפתיחות מסויימת כלפי המערב; זאת בפרט שהבן קים ג'ונג און התחנך בבתי ספר באירופה וידוע כמעריץ של ליגת הכדורסל האמריקנית.

המשטר הצפון קוריאני תחת קים ג'ונג איל, ועוד קודם תחת אביו קים איל סונג (שמת ב-1994), התאפיין בהסתגרות, בבידוד ובניתוק מרוב מדינות המערב ונשען בעיקר על תמיכה סובייטית וסינית. מכיוון שלא היו לו יחסי מסחר עם מדינות המערב, פיתח את ענף ייצור הנשק ומכר אותו לכל המרבה במחיר, לרבות למדינות עוינות לישראל דוגמת סוריה ואיראן. במקביל, ניהלה צפון קוריאה יחסים חמים עם ארגוני טרור ברחבי העולם ואף ביצעה פיגועי טרור בעצמה (דוגמת הריגת שרי ממשלת דרום קוריאה בביקור בבורמה ופיצוץ מטוס של חברת התעופה הדרום קוריאנית).

החשש הגדול של מדינות המערב הוא שצפון קוריאה תנצל את קשריה הטובים עם איראן, סוריה וארגוני הטרור השונים ובשל מצבה הכלכלי הרעוע והזדקקותה להכנסה כספית תמכור להם טכנולוגיות לפיתוח נשק גרעיני או אף יכולות גרעיניות מוכנות. למעשה, חשש זה נראה ממשי מתמיד לאחר שפרסומים זרים טענו שצפון קוריאה סייעה לסוריה בפיתוח מתקני גרעין.

באופן פרדוקסלי, דווקא משום שצפון קוריאה טומנת בחובה סכנות ובעיות רבות, מעדיפות המדינות השכנות לה (וייתכן שאף הממשל האמריקני) להימנע מקריסת השלטון שם. החשש הוא שאם יקרוס השלטון הצפון קוריאני, יוצפו סין ודרום קוריאה השכנות במיליוני פליטים שיבקשו מחסה. סכנה נוספת היא שחוסר יציבות עלול להקל על העברת כלי הנשק המתקדמים ויכולות הגרעין הצפון קוריאניות לארגוני טרור. לכן, מדינות אלה מעדיפות לשמור על יציבות המשטר שם – חרף מגרעותיו – מאשר להתייצב בפני אנדרלמוסיה אזורית.

הדיווחים שהגיעו מצפון קוריאה עצמה לא מרמזים על נכונות של השליט החדש להתגמש, אלא להיפך. כמה שעות לאחר ההודעה על מותו של קים, מיהרה צפון קוריאה לבצע ניסוי בטילים בחופה המזרחי, ואותתה בכך כי מי שמצפה שקים ג'ונג און יהיה רך ומתון יותר מאביו צפוי להתבדות, ושגם השליט החדש – בדומה לאביו ולסבו – צפוי להמשיך ולדבוק במגמה המיליטנטית והמתריסה של המשטר.

שילוב בין משטר צבאי מסוגר מחד וחוסר נכונות של הקהילה הבינלאומית להתעמת עם משטר בעייתי מאידך, מובילים למסקנה כי לא צפוי שינוי של ממש בהתנהגות המשטר הצפון קוריאני בעתיד הנראה לעין וכי גם תחת השליט החדש, תמשיך צפון קוריאה להוות בעיה משמעותית למדינות המערב ואיום מתמיד על היציבות באזור וכן בעקיפין על ישראל.

 

פורסם 20.12.11


דצמבר 20, 2011

בעזרת השם

רעות יעקבסן

לאחר שנות התדיינות בבית משפט, הכריע לאחרונה השופט ישראל אקסלרד בפסק דינם של 51 מבנים בלתי חוקיים שהוקמו על אדמות מדינה ללא רישיון. ההכרעה שניתנה קבעה כי אמנם מדובר בבניה בלתי חוקית, אך מכיוון שאין צורך מיידי בקרקע ומכיוון שהמבנים עומדים על תלם כבר זמן רב, יש לאפשר לבני המקום להגיע להסדר עם רשויות החוק ללא התערבותו של בית המשפט. איום ההריסה הוסר מעל הכפר הבדואי אל-סרה השוכן בנגב.

מנגד, ישוב המונה 47 משפחות אשר הוקם בסיוע משרדי הממשלה בתכנון, במימון ובפיתוח, נאלץ להתמודד אף הוא מול צווי הרס וחורבן. בפסק הדין שיצא בעניינו נאמר "איננו מתעלמים מהקשיים שמעורר פינויו של מאחז באזור, לא כל שכן מאחז גדול הנמצא במקום תקופה ממושכת". עם זאת, גזר בג"ץ כי יש להרוס את המקום עד לחודש מרץ 2012, כלומר, בעוד כשלושה חודשים וחצי. שמו של הישוב היהודי: מגרון.

ובכן, מסתבר שגם בענייני בניה בלתי חוקית רק בעזרת השם מובא הצדק. השם הוא  הקובע את גורל המבנה הבלתי חוקי – לחסד, או חלילה וחס לחורבן וכליה.

מסתבר ששמו של מקום הוא חלק מעניין המאבק עליו. צריך לדעת להשתמש בו ואי אפשר להזניח דבר כה מרכזי, על פיו ייחרץ גורלו של כל מאחז. בואו ניקח לדוגמה את גבעת 'הדגן' באפרת. כל כך הרבה הפגנות ומאבקים נערכו, כדי שזו תזכה להיות מיושבת. אילו רק השכילו תושבי המאחז לקרוא לשכונתם 'דגניה ג" או 'אל-עראקיב', או אז היו הקראוונים מקבלים חזות של ציונות נאורה ומפעל התישבות חשוב.

אותו הדין בעניין גבעת אסף ורמת גלעד, שלא לדבר על גבעת 'האולפנא'. ברור לכל שאילו נקראו 'גבעת ברנר המחודשת', 'בית אלפא' או להבדיל 'אום אל-משהו', אזי היו נזהרים יותר בכבודם, שהרי אינם מתאימים בשמם לסטיגמת 'נערי הגבעות' הכובשים כל הר ומדרון עם כבשה ומקל.

בעצם, במחשבה שנייה, כשממש רוצים להתנכל למגזר מסויים ולאידיאולוגיה ספציפית, אזי משחק השמות לא עוזר. אפילו לא אם קונים בית כחוק, משלמים עליו טבין ותקילין וקוראים לו 'בית השלום'. במצב כזה, לא נותר לנו אלא רק להתפלל ולקוות שהשם יעזור.

דצמבר 20, 2011

מציאות רעה, חוקים רעים

עו"ד זלי יפה

אחת מנוסחאות היסוד של הפילוסופיה המשפטית אומרת ש"Bad case makes a bad law". לאחרונה מתחבטים אזרחי ישראל בדבר שתי מחלות כרוניות בדמוקרטיה הישראלית שאין ביכולתה של חקיקה לרפא.

במקרה הראשון, גופים שלהם עמדות פוליטיות נוקשות שמנגחות כל דבר ציוני נהנים מתמיכה כספית של ממשלות זרות, המבקשות לאכוף דרך חשיבה מסוימת. גופים אלה, אשר להם עמדות נחרצות לטובת הפלסטינאים, מעוותים כל יסוד דמוקרטי. אין גם ספק שהתערבות ממשלות זרות בנעשה בישראל באמצעות תמיכה כספית בגופים פוליטיים הינה מעשה שלא ייעשה, וסותרת לחלוטין עקרונות של יחסים בינלאומיים.

אולם שינוי חוק העמותות על מנת למנוע מגופים בישראל לקבל תמיכה ממדינות זרות הינו פתרון  שגוי. ממשלת ישראל לא צריכה להיגרר ולחלק את המפה הפוליטית, כך שמדינות אירופה  יהוו חלק מתנועות השמאל. ממשלה באירופה יכולה להזרים כספים לכל גוף בישראל בדרכים עקיפות וחקיקת החוק אינו מהווה מעצור.

במקום זאת, יש לדרוש מכל עמותה – ימין או שמאל, פוליטית או כזו העוסקת בסעד או בדת – לפרסם את רשימת תורמיה העומדים בקריטריון מיוחד כגון תמיכה ממשלה זרה או מגוף בינלאומי. תפורסם הרשימה, יבוא הוד מעלתו האזרח – ויחליט.

המשבר השני נוגע לוועדה למינוי שופטים.  דרך מינוי השופטים במדינת ישראל הינה בעייתית.  השופטים אינם נבחרים על ידי הציבור אבל ביכולתם להכתיב מדיניות. מאידך, השיטה הנהוגה בארה"ב מסוכנת הרבה יותר ויעיד העימות בין סגן הנשיא בזמנו, הדמוקרט אל גור, למועמד לנשיאות, הרפובליקני ג'ורג' בוש הבן. הדיון הגיע לפתחו של בית המשפט העליון של ארה"ב ושם, למרבה הפלא, השופטים שמונו על ידי נשיא רפובליקני תמכו בדעתו של ג'ורג' בוש, בעוד שופטים שמונו על ידי נשיא דמוקרטי תמכו בעמדת סגן הנשיא. יד המקרה? אולי, ואולי לא.

הסיבות להידרדרות במעמדו של ביהמ"ש הן רבות; בחירתו של שופט על אפה וחמתה של ועדת החוקה של הכנסת והתנגדותו של נשיא העליון לבחירתה של מועמדת אחרת "כי יש לה אג'נדה" הם רק שניים מהמקרים שהביאו להידרדרות הזו.

בית המשפט העליון סובל מחוסר אמון בקרב האוכלוסייה, תופעה שלא הייתה קיימת בזמנו של הנשיא שמגר או קודמיו. את אמון הציבור יש להשיב, לא בדרך של אימרות היסטריות – כפי שאנו שומעים מפי פוליטקאים בעת האחרונה – אלא בהשבת רוח חדשה בין כתלי הבית.

טוב ייעשה אם תקום ועדה ציבורית שתהיה מקובלת על הציבור ואינה נגועה בפוליטיזציה, שתמליץ על שינוי דרך בחירת השופטים למערכת המשפט ותבטיח שהמערכת המשפטית תייצג את כלל רבדי האוכלוסיה במדינה.

פורסם 20.12.11

דצמבר 19, 2011

לא שלנו, לא שלכם

ד"ר נחמן שי, ח"כ מטעם מפלגת קדימה. בעבר כיהן כיו"ר רשות השידור

דבריו של השר כחלון, כפי שפורסמו ב'מקור ראשון', הם מטרידים ביותר. מתברר כי בכנס סגור של פעילי ליכוד הודה השר כי הנהלת רשות השידור מורכבת עכשיו מ"אנשינו". הוא לא קורא לכך פוליטיזציה אלא פשוט "אנשים שיודעים ליישם את הדרך שלנו".

שר התקשורת לא חידש דבר: כבר היו דברים מעולם. דורות של ממשלות נהנו למצוץ את לשדה של רשות השידור; למנות את מקורביהם לעמדות השפעה, להחזיק אצבע על גרונה וללחוץ עליה שתלך בדרכם. מבחינה זאת, כבר כולם היו כחלון לפני כחלון, על משקל אמרתו הידועה של ראש הממשלה.

אולם בישראל של 2011 צריך לנהוג אחרת. מה שנראה פעם טבעי ומובן מאליו, אינו כזה יותר. כשם שהפרטת התקשורת היא תהליך שצריך לבחון אותו מחדש, כך גם הלאמתה של התקשורת הציבורית צריכה להבחן. מוכרחה להיות דרך ביניים שבה יישמר האינטרס הציבורי, יישמרו הקריטריונים של שידור איכותי ויוכר מעמדה המיוחד של תקשורת – כל תקשורת – במדינה דמוקרטית.

על סדר יומה של הכנסת עומדת שוב הצעת חוק שיזמו בשעתו חברי הכנסת (אז שרים) יצחק הרצוג ואיתן כבל. שניהם הבינו כי ראוי לנתק את רשות השידור מהתלות המוחלטת בפוליטיקאים ולהוציא את המינויים הציבוריים והמקצועיים מידיה של הממשלהאומץ רב נדרש מהם כדי להציע הצעה זו. הם יכלו, כמו קודמיהם, להשפיע על הרשות ולקדם בה את ענייניהם. למרבה ההפתעה, הצעת חוק רשות השידור החדשה, אחרי 45 שנה, עברה בעת כהונתה של ממשלת אולמרט ואף אושרה בכנסת בקריאה ראשונה. לממשלת נתניהו היה רק להמשיך את הדיונים בהצעת החוק. אולם הממשלה הנוכחית לא עמדה בפיתוי, ויתרה עליה והחזירה את רשות השידור למקומה הקודם. אני ממשיך לקדם את החוק הזה, בתקווה שהממשלה תתפכח. עשרות חברי כנסת חברו להצעתי; אם יעניקו להם חופש הצבעה – יצביעו בעדה.

אני חוזר לאינטרס הציבורי. לפי הבנתי, הוא מחייב רשות שידור עצמאית, בלתי תלויה, מקצועית, שתשרת את כלל הציבור. פגמים היו ויהיו בה, אולם על קברניטיה להבין כי מי שמשלם אגרה מצפה לתמורה. כשם שהאגרה מתחלקת בין כלל המשתמשים ברדיו ובטלוויזיה, כך גם התמורה צריכה להינתן לכולם. אלה שחשים מקופחים – אולי אפילו קוראי עיתון זה – חייבים לבוא על סיפוקם ולמצוא ברשות בית תקשורתי הוגן. כך גם אחרים.

הפוליטיקה היא עולם מגוון ומלא הפתעות. הדרך ממרומי הממשלה אל שולי האופוזיציה היא לפרקים קצרה ומהירה. מן המקום ההוא, הנמוך לכאורה, מוקדי הכוח נראים רחוקים, עד לסיבוב הבא. לכן, אין להשתכר מתחושת השליטה ויש לחשוב היטב לא רק על היום שיבוא אלא גם על העתיד של כולנו. נזכור כי מי שזורע היום רוח, אל יתפלא כי לאחר מכן, כשיתהפך הגלגל, יקצור סערה.

פורסם 19.12.11