Archive for ינואר, 2012

ינואר 31, 2012

שברו של חלום השלום

מאמר מערכת

הגעתו של חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, לירדן, סוקרה השבוע באופן מינורי בכלי התקשורת בארץ. במקום לעסוק בנושא המדיני המרכזי, שמלמד על תזוזה של ירדן לכיוון אסלאמי, בחרו בארץ לעסוק בשלל השמועות שקשורות לראש סגל משרד ראש הממשלה ובמאבקי כוח שונים בלשכתו.

נפח מוגזם של תשומת לב תפסה גם הסכמתה של אוניברסיטת בר אילן לקבל את יאיר לפיד למסלול מקוצר לדוקטורט. מבחינה זו, נראה כי על מדינת ישראל השתלטה בשנה האחרונה השקפת עולם אסקפיסטית, שמתעלמת לחלוטין מהשינויים הטקטוניים שעוברים על המזרח התיכון. בתימן נפל רודן ובמצרים זכו האחים המוסלמים בשלטון, אולם בישראל בוחשים בחוק טל, בהשתוללות דתית של משוגעים חרדיים מבית שמש ובעליית הרייטינג של תוכניות הריאליטי, שבראשן 'האח הגדול'.

צורת ההתנהלות הזו, שהיתה נחשבת נורמאלית לו ישראל היתה אי ליד ניו זילנד, מעידה על השבר האידיאולוגי בו מצוי השמאל הישראלי, שנתן בעשורים האחרונים את הטון המדיני בכפייתו על כולנו את הסכמי אוסלו.

פתאום מתברר, למשל, כי הפרטנר ה'שפוי' מדמשק נוהג לטבוח בבני עמו ללא אבחנה, מבוגרים כילדים. רק המזל מנע מראשי הממשלות בארץ לזחול על גחונם לבירתו, כדי לממש את חלום אכילת החומוס במסעדה דמשקאית. שברה של המציאות, שריסק בצורה מוחלטת את חלום השלום והציג את שכנינו בגודלם ובדמותם האמיתיים, עדיין לא עוכל ולא נקלט בארץ.

בחוגים מסוימים שוררת האמונה כי אם הממשלה הנוכחית תיפול ושמו של נתניהו ייעלם מהאופק, אז המציאות המזרח-תיכונית 'תחזור לעצמה'. אסד יחזור להיות רופא עיניים נחמד ומובארק יחזור לארמונו בקהיר. הבריחה המחשבתית הנעימה נובעת מחוסר יכולת להכיל את גודל האשליה שהתפוצצה בפנינו.

רק הפנמת המציאות הקשה כפי שהיא, על כל מוראותיה, תאפשר לחברה בישראל להתכונן היטב לסכנות שעומדות בפניה. המשך השקיעה בפרשיות רכילותיות זולות מכל סוג, וכן ההתעסקות במחאות חברתיות שמובלות על ידי אנשי יחסי ציבור ופוליטיקאים משועממים, לא רק שלא מועילה לחברה, אלא פוגעת ביכולתנו לקדם את פני הרעה.

אסף גולן

פורסם 31.1.12

מודעות פרסומת
ינואר 31, 2012

צדק עכשיו, תבונה אחר כך

נחום אבניאל

לפעמים מלחמה על צדק היא סתם טמטום. דון קישוט, למשל, עם כל כמה שאנחנו מחבבים את דמותו הקומית-טראגית, הוא אידיוט של ממש. המלחמה האבודה שלו מושפעת מרומנים רומנטיים, שבינם לבין רדיפת צדק משותף רק דבר אחד: הרדיפה.

קו משותף נמתח בין המאבק הנוכחי נגד חוק טל, הסערה הבלתי פוסקת בשנה האחרונה סביב השריפה בכרמל והאשמים בתוצאותיה, לבין המחאה החברתית של הקיץ האחרון. כולם מונעים מתחושה עמוקה של צדק, ולא סתם צדק – צדק עכשיו.

"אִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!/ אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ/ הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ  –/ יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!", קרא ביאליק בחרון-אף קדוש. אנו רוצים את הצדק כאן, יפה ואוטופי, ברגע זה.

צודקים. לא הוגן שחרדים יכולים, בהליך פשוט, להיפטר משירות מעיק של שנים ארוכות בצבא. צודקים. יש אחריות מיניסטריאלית למחדלי השריפה בכרמל, והיה ראוי שמישהו, אדם בעל שיעור קומה ותחושת אחריות, ייקח אותה על עצמו. צודקים. המצב הכלכלי בעייתי. מעטים מתעשרים על חשבון רבים, שלא מתעשרים מספיק ולא מקבלים שכר הולם לעמלם.

אבל המכנה המשותף העגום והמזיק לכל התופעות האלה הוא הרצון לראות את הצדק נעשה כאן ועכשיו. רצון שהעוולה תיעלם ברגע. זהו רצון קדום, עוצמתי, נכון ואמיתי – אך באותה מידה הוא גם ילדותי.

אי אפשר לגייס את כל החרדים בלילה אחד. הם לא בנויים לזה, אנחנו לא בנויים לזה. אי אפשר למצוא אשם אחד באסון הכרמל: המחדל הוא עמוק ומתמשך ואת הליקויים שהתגלו באסון יש לתקן במשך שנים. אי אפשר לפתור בהוקוס פוקוס את בעיות הכלכלה של ישראל (כן, גם אלה שנוצרו בכוונת זדון וברוע לב, גם אלו שהגיעו מרשלנות, גם אלו שמתקיימות מהזנחה) ואם ננסה – יבולע לנו.

חיים במדינה אינם דומים לתכנית ריאליטי בערוץ 2. גם אם נורא נרצה, לא נוכל להצביע במסרונים לפתרון האהוב עלינו לסוגיית גיוס החרדים. יש בנו חלום ילדותי שזה יהיה כך. שנקום בבוקר ואברכים שחורי זקן ייצעדו גאים ברחובות, עטורי פלאפלים; שבחורות בפאות יוקרתיות יפזזו במשעולי מחו"ה אלון; וזה ממש בסדר שיש לנו חלום כזה. אבל הפתרון האמיתי הוא זה שנוצר אט-אט ובשום שכל. כזה שמדינת ישראל שכחה איך יוצרים.

הרצון לפתרון אמיתי ומקיף אינו יכול להיות מנוצל לטובת גרירת רגליים, כפי שנדמה שהממשלה עושה כעת. האזרחים צריכים להרגיש שיש כיוון ודרך. שגם אם הפתרון אינו מיידי – ישנו אופק שאליו אנו חותרים. הזעם המפעפע הוא בשל התחושה שתקופה אחר תקופה, פתרונות זמניים (כמו חוק טל) הופכים לפתרונות של קבע.

אולי התסיסה הנוכחית תגרום למקבל ההחלטות להניע תהליכים אמיתיים. אולי שוב נשתה את מי המרים של ההבטחה הבלתי מקויימת. מה שבטוח, שבסיבוב הנוכחי של המאבק ובטונים שבהם הוא מנוהל – מה שיישאר מהאש והגופרית הוא רק עשן לבן ורמץ.


פורסם 31.1.12

ינואר 31, 2012

פרשת נתן אשל – חובת החקירה החברתית

עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ומנכ"ל ארגון 'משפחה חדשה'

 

פרשת נתן אשל חושפת לפנינו שורה של מעשים הנכללים ברשימת ההתנהגויות האסורות, שאם התקיימו, יש להעמיד את הנוהג על פיהן לדין. מעדויות שנאספו בפרשה עולה שורה של מעשים הנחשבים אסורים ביחסי עבודה תקינים. כך, למשל, קיים החשד שאשל ו-ר' הסתגרו שעות יחד בלשכת ראש הממשלה. כמו כן, עולה מהעדויות, שאשל צילם את ר' ללא הרף, בעיקר את רגליה. לפי עדות אחרת, אשל צילם את ר' אף מתחת לחצאית.

הטעם להמשך ניהול חקירה כזאת והסיבה לרעש והסערה החברתית שהיא מחוללת סביבה, נובעים מן הסדר החברתי אותו קובעת החברה שהגדירה התנהגויות מסוימות כהתנהגויות שליליות וכבלתי-חוקיות באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. לשם כך קיים המשפט הפלילי שתכליתו הסדרת חיי החברה, באופן שאדם המפר כללים מסוימים בה, יש להעמידו על כך לדין ובאם נמצא הוא אשם, אף להענישו על כך.

יש לזכור כי מלאכת האכיפה של המשפט הפלילי מוטלת קודם כל על המדינה. בניגוד למשפט האזרחי, שעוסק במערכות היחסים שבין הפרטים בתוך מדינה, המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, אך למעשה מתנהל בין המדינה (המייצגת את החברה האזרחית שלה)  לבין הפרט (החשוד, הנאשם, האסיר). מכאן שחקירה חייבת להתקיים.

במעשים אסורים אנחנו עוסקים, כאלה המנויים בחוק. הדבר דומה לחשד שמתעורר בעטיו של מעשה הנחשד כפשע נתעב שלא נמצאו בו ראיות. האם יש מקום לבצע בו חקירה ודרישה ולהעמיד את החשודים בו לדין? לפני שנים רבות נקבעה הלכה, כי ניתן להרשיע אדם ברצח גם ללא גופה ובלבד שהראיות יהיו מספיק חזקות כדי שיסירו כל ספק לגבי השאלה אם אותו אדם חי או לא.

אף שרצח הוא הפשע הקיצוני ביותר, ובוודאי שאין כאן מקום להשוות בין המעשים, ההלכה המשפטית שנפסקה קובעת שעל מנת להרשיע אדם בפלילים ולהענישו עקב כך אין צורך ב'הביאס קורפוס', בכך שהגופה תימצא לפנינו. כלומר: החובה להידרש לחקירת פרשת נתן אשל איננה טמונה בשיתוף הפעולה של הנוגעים בדבר, אלא במעשים האסורים שנקבעו על ידי החברה כולה.

סירובה של ר' לשתף פעולה, אינו אלא מוקש בניהול החקירה ואולי אף מכשלה שלא תאפשר הוכחת האשמה, אולם אין בו כדי להפסיק את החקירה או למנוע אותה. המדינה ורשויותיה מחויבות להמשיך לחקור ולבדוק את הפרשה לפרטיה וטוב עשו אנשי לשכת ראש הממשלה כאשר ביקשו לנהל את החקירה ומכאן מוטלת החובה על רשויות האכיפה להמשיך ולנהל אותה ובשום אופן לא להפסיקה.

פרשת נתן אשל איננה יכולה להיסגר בחדרי חדרים, משום שהיא נוגעת לחברה כולה והיא מעמידה אותנו במבחן החברתי החשוב ביותר, שייתן את התשובה אם יש ביכולתנו לעמוד מאחורי כללי הסדר החברתי שקבענו לעצמנו או לאו.

פורסם 31.1.12

ינואר 31, 2012

לא לפחד לצוות על אהבה

ד"ר יאיר אלדן, מרצה למשפט עברי בקריה האקדמית אונו

ביחס למסקנות ועדת שניט, שהמליצה על ביטול חזקת הגיל הרך, מתקיים יחס של 'הפוך על הפוך. הנשים מתנגדות לשינוי, שהוא פמיניסטי בעיקרו, מתוך חשש שהוא מבטא שמרנות גברית והדו"ח עצמו, שמנהיג שינוי פמיניסטי, עושה זאת באמצעות שימוש בשפה פטריארכלית.

על פי המלצות הוועדה, כבר לא יהיה שימוש במושג המשמורת – וממילא לא ניתן יהיה לסחור בו – אלא תהיה אחריות הורית משותפת. אם תהיה מחלוקת בעניין אופן מימוש האחריות ההורית יקבע בעניין בית המשפט, תוך התחשבות בצרכים של הילד.

מעניין הוא השימוש של במונח 'אחריות הורית'. האפוטרופסות שמופיעה בחוק הכשרות המשפטית מסמלת, על פי חברי הוועדה, קשר שבו ההורה הוא 'ממונה' או 'מנהל', וקשור לצורך להגן על חלשים הזקוקים לחסות. במקום זאת מציעים חברי הוועדה לקבוע 'אחריות הורית' שמשמרת את היקף החובות של הורים כלפי ילדיהם, אבל נוטלת את זכות הוויתור על האפוטרופסות.

אמנם, בעברית מגיעה המלה 'אחריות' מן 'אחר', מישהו שעומד אחרי אדם ואמור להיות ערב לו, אך עדיין מטילה המילה צל על הילד ומבטאת פטנרליזם עמוק והיבטים שליליים של אחריות במובן של שיעבוד. שופטים המחייבים גברים במזונות גבוהים יחסית להכנסתם אומרים לאבות: "קחו אחריות, הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהבאתם ילדים לעולם".

'אחריות' היא מילה גברית, שמבטאת היענות לציפיות חברתיות שמשקפות הפרדה מגדרית: גברים מפרנסים, נשים דואגות לילדים. במובנה הקיצוני היא משקפת ייאוש עמוק ביחס לקשר גברים עם ילדיהם.

לאור ההחלטה להשתמש במינוח הגברי 'אחריות הורית', אין פלא אפוא שהוועדה ממשיכה את הקו הפטריארכלי ההיסטורי. הדיסוננס הזה בין ההיבט הרגשי וההיבט החוקי ניכר היטב במובאה בדו"ח מתוך מסקנות וועדת רוטלוי: "הזכות הבסיסית הנתונה לכל ילד היא שתהיה עליו אחריות של מבוגר אחראי ואוהב". מדוע, אם כן, לא לצוות את ההורים על אהבת ילדיהם?

כנראה שלחברי הוועדה נראה בלתי אפשרי לצוות בחוק על אהבה, הגם שציווי זה מתאים הרבה יותר לרוח התיקון שלהם. על הציווי על אהבת הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך", תמהו רבים: כיצד ניתן לצוות בחוק על עניין רגשי. בחינה של הציווי בהקשר שלו מגלה שחוק זה מבטא שתי תובנות, שתיהן רלוונטיות ביותר להקשר שלנו. הראשונה, שאם אדם יפעל על פי הוראות המקרא – ייתן מתנות עניים, לא יעשוק או יגזול, יקיים מערכת משפט צודקת והגונה, לא ירכל, לא ישנא בלבבו – כי אז תתעורר בלבו אהבה כלפי החבר. תובנה אלטרנטיביתהיא כי כל אותם דברים המפורטים במקרא – קיום מערכת חברתית צודקת, ברמה הממסדית והפרטית ביחס לכל הצרכים הבסיסיים בחיים, הגופניים והרגשיים – היא-היא אהבה כלפי הרֵע.

ברוח דברים אלה אני מציע לחברי הוועדה לשקול שוב את המונח 'אחריות הורית' ולהחליפו במונח 'אהבת הורה לילדו' ולקבוע בהצעת התיקון לחוק הכשרות המשפטית כי "הורה יאהב את ילדו ויפעל בעניינו בזכויותיו ובמכלול צרכיו על פי טובת הילד".

תיקון זה איננו סמנטי בלבד, הוא מביא איתו שלל של דימויים מן הסביבה הרגשית המתאימה לתיקון המבורך המצוי במסקנות הוועדה והוא מקדם תרבות של אהבה לילד ולא רק תרבות של אחריות כלפיו.

פורסם 31.1.12

ינואר 30, 2012

מחאה לא יעילה

רעות יפעת, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה

עוד כשהייתי קטנה, חלמתי על מה שארצה לעבוד בו. כמו כולם, שיניתי את זה אלף פעם ואולי עוד אמשיך לשנות. למדתי במסגרת מחוננים ו'נוער שוחר מדע'. שירתי בצבא. הייתי מורה חיילת וניסיתי להסביר לאחרים שזאת ארץ המולדת. חשבתי שאכבוש את העולם.

כיום, כיוון שאי אפשר לסגור את החודש, אני מודה שאני פוזלת. פוזלת למדינות אחרות, ליעדים אחרים. אני חיה בתהייה האם זו הארץ שחינכו אותי לחיות בה.

בקיץ האחרון בני גילי תמכו במהפכה. הקריאה הייתה: "העם דורש צדק חברתי". לא השתתפתי בהפגנות. איבדתי את האמונה שאנחנו, בתוכנו – נשתנה. במושג 'עם' אני רואה צביעות. אנחנו נוהגים להתאחד בזמנים קשים, אבל הפכנו להיות ככל הגויים. אין את 'העם הנבחר' שבוחר 'לשבת בציון'.

בכנסת, פוליטיקאים משמאל ומימין שאף אחד מהם לא מייצג אותי, למרות שתרמתי למדינה את חלקי. אני, ורבים שכמותי, לא נחשבים. חינכו אותנו שלימודים זה חשוב. עברנו את הצבא, השירות הלאומי והלימודים. למדנו לימודים גבוהים, כי חשבנו שיקדמו אותנו בחיים. כן: השגת הון עצמי, כסף או קניית בית הם דברים שמותר לדבר עליהם.

את התואר הראשון, אותו סיימתי באוניברסיטת תל אביב המכובדת, סביר להניח שלא הייתי משלימה לולא אבא שלי, שדחף אותי לכך. מה זה הועיל? אין מה לעשות איתו. הוא לא מקדם אותי בדירוג החברתי ובטח שלא בעסקי. נקודת הזכות אותה אני אמורה לקבל מהמדינה בהקלות במיסים כאקדמאית, עדיין לא עוזרת לי לגמור את החודש.

ביני לבין עצמי אני עוד מתלבטת מהן הדרכים להצליח. החברים והסביבה המליצו להתקדם לתואר השני. כיום אני סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה. למה הפתוחה? כי היא בין האוניברסיטאות הזולות.

בקיץ האחרון, אנשים בגילי, כמוני, שמנסים בכל כוחם לגמור את החודש – נאבקו. תקציבים גדולים של המאבק יצאו מכספי הסטודנטים. הבעיה הגדולה היא שקידומם החברתי והפוליטי של דפני ליף וחבריה לא מעניין אותי. הרבה יותר מטרידה האפשרות לסיים את החודש בכמה שפחות מינוס וריביות בבנק על החריגות.

מילא, אם היה פיתרון למצב. מילא, אם המלצות ועדת טרכטנברג היו עוזרות במשהו. לצערי, לא נראה שום שינוי במצב, אלא בחירות מתקרבות, אשר בהן יתמודדו, סביר להניח, קולות נוספים כמו דפני ליף וחבריה.

פורסם 30.1.12

ינואר 30, 2012

אורות של תעוזה

מאמר מערכת

כמו ראש סלע המזדקר מעל מי נהר שוטף, מתבלטת מכללת 'אורות ישראל' בסירובה להצעת התקצוב של קרן 'טמפוס'. על פי הפרסום ב'מקור ראשון', החליטה הנהלת המוסד הלימודי להשיב בשלילה להצעה נדיבה במיוחד מטעם הקרן הבינלאומית, לפיה בתמורה לתמיכה של מאות אלפי אירו בשנה, יתקיים במכללה קורס ברב תרבותיות.

במכללה החליטו להתחקות אחר מקור הכספים וגילו כי לא תמימות וחופש אקדמי טהור יש כאן, אלא ניסיון נוסף של אירופה להחדיר את ערכיה למוסד אקדמי בישראל. שוב, כסף שקונה ערכים, ולא במקרה מנסה לחדור למוסד דתי-לאומי.

המכללה, כאמור, אמרה 'לא'. החלטתה הנועזת ראויה להערכה כפולה ומכופלת וללא ספק צריכה להוות מודל לחיקוי. העובדה שמוסד חינוכי מעדיף ערכים והשקפת עולם על פני כסף, היא מעשה נאצל ונדיר. המוסדות האקדמיים בישראל לא משופעים בעודף תקציבי, כך שהפיתוי להעדיף את הכסף אינו תיאורטי. תמיד יימצא מה לעשות במימון כה נדיב ולא קשה למצוא צידוקים להשתקת המצפון, שיסבירו מדוע קבלת הסיוע לגיטימית. למרות הפיתויים הללו המכללה השיבה בשלילה.

בנוסף, הבחירה להעמיד את השקפת היהדות מעל לכסף ולערכים שאירופה מזינה בהם את הציבוריות הישראלית מהווה מסר חשוב מאין כמותו, כלפי פנים וכלפי חוץ. שנים רבות מדי מכרסם הכסף האירופי בערכים הציוניים והיהודיים – ערכים שהם כור מחצבתה המחשבתי של מדינת ישראל.

במקום בית לאומי לעם היהודי, מעמיד הכסף האירופי בראש הסולם, רעיונות קוסמופוליטיים ואמורפיים, נעדרי אחיזה ממשית במציאות. הרעיונות האלה חותרים תחת יסודות קיומה של מדינת ישראל, כיוון שהם שוללים את עצם המושג 'בית לאומי'.

שנים רבות שהם מוזרקים לציבוריות הישראלית באמצעות תקציבי עתק, מעל ומעבר להיקפים המקובלים בדמוקרטיות אחרות. המגמה הגלומה במהלך היא שינוי פני עם ישראל והחברה הישראלית, כך שמובחנותו  של העם היהודי תטושטש ואילו ערביי ישראל יקבלו מעמד עודף.

מול הסחף הזה, שהורס את עם ישראל וקורע את החברה, התייצבו ראשי מכללת 'אורות' ואמרו: 'עד כאן'. הכרה בזרמים אחרים בחברה – זו הייתה מטרת הקורס שהציעה קרן 'טמפוס' – היא מטרה ראויה. אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהמכללה מחדירה בתלמידיה ותלמידותיה את הערכים האלה, שהרי הם נובעים ממסורת ישראל ואין צורך בנאורות מחשבתית נוסח אירופה שתנחיל אותם. אולם למרות הקרבה המחשבתית, סברו ראשי המכללה – ובצדק –  כי לכסף יש ריח.

אירופה יכולה לתרום לציבוריות הישראלית, אולם לא ייתכן שתשתלט עליה. מישהו צריך היה להעביר את המסר שהכסף האירופי לא קונה הכל. יפה עשתה מכללת 'אורות' שהייתה הראשונה לעשות זאת. הלוואי שרבים יילמדו ממנה, במיוחד ראש הממשלה ושר החוץ – שכרעו תחת הלחץ האירופי ובלמו את החוקים לעצירת השיטפון.

אריאל כהנא

פורסם 30.1.12


ינואר 30, 2012

דרוש תיקון אמיתי בבית הדין הרבני

עו"ד גילה נפתלין

לאחרונה עלה מחדש לכותרות השיח באשר להשתתפות נשים בוועדות ציבוריות, ובפרט ביטול השתתפותה של אישה בוועדה למינוי דיינים. הנטייה הרווחת היתה התרת דמו של בית הדין והשתלחות רחבה בו, תוך שכחה סלקטיבית כי ההחלטה הינה רק פן אחד בתופעה חברתית רחבה יותר.

בישראל קיימות זירות ציבוריות נוספות, משמעותיות אלפי מונים, בהן קול הנשים כמעט שאינו נשמע. בצה"ל מאויש המטכ"ל באישה אחת בלבד ובכנסת ייצוגן של נשים הינו ב"שיא של כל הזמנים" – קצת פחות מ-20%.

במהלך שתים עשרה השנים האחרונות אמנם כיהנה אישה בוועדה למינוי דיינים כנציגת לשכת עורכי הדין, אך קשה להצביע על השפעה ממשית שהיתה לה על בחירת הדיינים. בפועל, האישה שכיהנה בוועדה היתה לא יותר מקישוט חיצוני, בבחינת עלה תאנה, שתכליתו להרגיע את ארגוני הנשים ולתת תעודת הכשר מטעמן לוועדה.

המבט השטחי והפשטני, שבוחן את הסוגיה במדדים כמותיים ומעמיד אשה אחת לעומת אפס נשים בוועדה, מתעלם בהכרח משיקולים חשובים לא פחות מהשוויון המגדרי, כגון פונקציונאליות, יעילות ומקצועיות של הוועדה.

שוויון אמיתי לא יבוא מספירת ראשים, אלא יהיה תולדה של איזון שמתבטא בהכרת השוני המגדרי ומיצוי הפוטנציאל של נשים ושל גברים. ההלכה היהודית מודעת לשוני ומאזנת בין כוחו של הגבר  לזכויות האישה ובין כוחה של האישה לאחריות הגבר. זהו האיזון היהודי.

הסברה כי עם מינוי אשה לוועדה נשלמה המלאכה – בטעות יסודה. ההתמקדות בנושא זה מובילה דווקא לתוצאה ההפוכה, קרי: התאבנות המערכת. תומכי מינוי אשה לוועדה שרויים בקונספציה לפיה קיימת אפליה נגד נשים בבתי הדין עצמם, ולכן יש חשיבות רבה למינוי נציגה נשית. בפועל, המציאות שונה לחלוטין.

בית הדין, למשל, מעניק משמורת לאם כמעט באופן גורף, להבדיל מבית המשפט, אשר בו הסיכוי של אב לקבל משמורת משותפת על הילדים גבוה בהרבה. גם בהקשר של מזונות אשה וילדים, בתי המשפט מתחשבים בהשתכרות האשה ולעתים גם ביכולת ההשתכרות שלה. בבית הדין הרבני, התפיסה היא כי חובת האב לפרנס את ילדיו הינה אבסולוטית, ועל הבעל לספק בלעדית את צרכי הילדים.

מוטב היה לו היו מושקעים מאמצים בקידום תיקונים ורפורמות במערכת כולה. במקום להיות דוגמאטיים וקיצוניים, ישכילו ארגוני הנשים להיות פרגמאטיים ויצירתיים וישתפו פעולה עם המערכת על מנת לתקנה ולשפרה – לא על מנת להילחם בה.

 ישנם ליקויים רבים שצריך לתקן: לשפר את השיח בין הדיינים למתדיינים; לערוך סדנאות מקצועיות לדיינים על מנת לתת להם כלים להתמודד עם השינויים באורח החיים הכללי; לעדכן את הדיינים ברמת החיים של הציבור הכללי כך שהמזונות יהיו הגיוניים וסבירים ועוד.

אם דיינים ושופטים יעברו הכשרה ומבחני התאמה, אין ספק שחלק גדול מהבעיות המפורטות לעיל ייעלמו. ברוב במקרים, מדובר בפערים חברתיים וחוסר ידע והכשרה, אך לא עניינים מהותיים והלכתיים.

 פורסם 30.1.12


ינואר 29, 2012

הפכנו למפונקים מדי

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת 'ידיד', עמותה להגברת הסולידריות החברתית

אין ספק שרכבת ישראל היא אחד הגופים הכי פחות יעילים שקיימים במשק. הגוף התחבורתי-כלכלי, שאמור היה להיות הדבר היפה ביותר שיש לנו, לחסוך באנרגיה ובזיהום אויר, לאפשר נסיעה שקטה ובטוחה  – הפך לגוף חצי-ממשלתי שכפוף לגחמותיו של ועד עובדים כוחני, שסובל מהפרעות חוזרות ונשנות בלוח הזמנים, שלא לדבר על הכשלים הטכניים וגם אלה האנושיים. גם אני בין החושבים שיש לסגור את הרכבת ולפתוח אותה מחדש, כי פשוט אינה מתפקדת. אבל בנושא החיילים – תגידו, לא נעשינו קצת מפונקים?

מאבק ההורים והפוליטיקאים בנושא הרכבת לא הגיוני. מה התועלת בלשבת צפופים כסרדינים, על הרצפה, להדחק בצורה שבמקרים אחרים היתה מזמינה תביעות של הטרדה מינית? בימים האחרונים לא העזתי כלל להעלות את ההסתייגויות שלי. כמו במאבק החברתי, אם אתה לא איתם – אתה נגדם. "חס וחלילה, שלא נפגע בחיילינו".

אזרחי ישראל זכאים לרכבת שיהיה נוח לנסוע בה. לשבת, לפתוח את המחשב הנייד, לעבוד בניחותא. בימים האחרונים דיברתי עם עשרות הורים בניסיון להבין מה דוחף אותם למאבק המוזר. תשובה אחת שקיבלתי היתה משונה במיוחד: אחת האמהות טענה באוזניי שבלי הרכבת, ילדתה החיילת היא תצטרך לצאת שעה מוקדם מהבית, כי האוטובוס מהרצליה לתל אביב לא נגיש.

נו, שוין. אז מה? אפשר לחשוב על פתרונות טובים. למשל, להאריך את הזמן המותר להגעה בבוקר יום ראשון. ממילא, עד שמגיעים ומתארגנים יום העבודה הופך לקצר. למשל, שצה"ל ייקח אחריות מחדש על ההסעות, כולל איסוף מסודר של חיילים מערים בהם התחבורה הציבורית לא תדירה. כך הבת החמודה של האם מהרצליה תוכל לעלות על אוטובוס צהל"י שיקח אותה מבית חיל האוויר בעיר לרחבת היכל נוקיה, שם תעלה על אוטובוס שיקח אותה ישירות לבסיס. זה ודאי הרבה יותר נוח מלנסוע בשירותי הרכבת.

אחת האמהות כתבה לי שהיא מסכימה לרעיונות שלי, אבל קודם כל על צה"ל לארגן את האוטובוסים ורק אח"כ לקחת לחיילים את הרכבת. צודקת. אם שאול מופז רוצה להיבחר לרשות 'קדימה' – הוא צריך לקיים במהירות דיון בועדת חוץ ובטחון ולנער את הצבא על ההתנהלות המטופשת שלו. אם אלוף אמיר אשל, ראש אגף תכנון (איש נפלא, אותו הכרתי בשירותי הצבאי) שרוצה להיות מפקד חיל האוויר יתחיל לתכנן כמו שמתכננים בחיל האוויר – הרי שעד פורים מערכת היסעים חדשה ויעילה תפעל.

מדוע הפתרונות הפשוטים לא ננקטים? כי הפוליטיקאים ממשיכים לאפשר לצבא להסיר אחריות. אם הצבא ייקח על עצמו את הסעת חייליו, הדבר לא יהיה באחריות הרכבת, שככל הנראה גם אוטובוסים לא ממש יודעת להוציא.

פורסם 29.1.12

ינואר 29, 2012

הבחירה של איראן

דוד שאין, חוקר יחסים בינלאומיים המתמחה בתחום האיראני

מדינות האיחוד האירופי, בתמיכתה של ארה"ב, הגיעו להסכמה להטיל אמברגו נפט על איראן שיופעל באופן מלא החל מחודש יולי הקרוב. על אף הפגיעה הקשה של הסנקציות בכלכלה האיראנית – כפי שכבר ניתן לראות באינפלציה הגואה מאז ההכרזה על הסנקציות – האיראנים יודעים שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

האיראנים עומדים היום בפני צומת בו הם צריכים לבחור את דרכם. אפשרות אחת היא לוותר על פרוייקט הגרעין. הסיכוי שייבחרו בכך אפסי. בעיני האיראנים, פרוייקט הגרעין הוא פרוייקט לאומי ממדרגה ראשונה, שהושקעו בו משאבים עצומים והוקרבו למענו קורבנות רבים. מבחינתם, ויתור על פרוייקט הגרעין הוא השפלה לאומית שלא יוכלו לסבול.

אפשרות שנייה שעומדת בפני האיראנים היא עימות ישיר עם מדינות המערב. בחודש האחרון, משמרות המהפכה האיראניים ביצעו תרגיל גדול לחסימת מיצרי הורמוז שנקראים גם 'שער הנפט לעולם' והתבטאו לא פעם בלשון מאיימת, לפיה אם המערב יחליט על הפסקת המסחר בנפט עם איראן, אזי יופסק המסחר גם עם מדינות המפרץ, דבר שיפגע באופן משמעותי במערכת הכלכלית הבינלאומית.

צעד איראני כזה יגרור את ארה"ב – על אף שהיא איננה מעוניינת בכך – להפעיל כוח צבאי נגד איראן, מה שעלול לגרור את האזור כולו לכאוס. כך תיאר זאת ביום שני האחרון יו"ר וועדת החוץ והביטחון בפרלמנט האיראני, מחמד כות'רי ניאב: "אם לאחר סגירת המיצרים ארה"ב תפנה להסלמה, איראן תהפוך בזמן קצר את העולם כולו למקום לא בטוח עבור האמריקנים… לכן האינטרס האמריקני הוא לקבל את איראן כמעצמה ולא לפנות להסלמה צבאית". מה שניאב לא ציין הוא שמלחמה כוללת נגד ארה"ב היא גם לא האינטרס של האיתוללות, שיכולים למצוא את עצמם באותה רשימה עם אנשי הטליבאן, סדאם חוסיין, מועמר קדאפי וחוסני מובארק.

האפשרות השלישית של האיראנים נראית הסבירה ביותר: לא לוותר על פצצה גרעינית, לספוג את המכה הכלכלית של הסנקציות ולהשתמש במניפולציות שונות כדי להסיח את הדעת של המערב. יש לזכור שהאיראנים עדיין זוכים לתמיכתן של סין ורוסיה. כל עוד האחרונות ממשיכות לקנות ממנה נפט, האיראנים יכולים להמשיך ולשרוד – אמנם בקושי, אך האפשרות קיימת.

כפי שכבר עשתה בשנים האחרונות, איראן יכולה להשתמש בכלים שונים שעומדים לרשותה כמו המערכת הדיפלומטית המשומנת שלה או שלוחותיה בלבנון, עזה, סוריה, אפגניסטן ועיראק. ההיסטוריה האיראנית הארוכה והניהול של אימפריה פרסית גדולה, העניקו לדיפלומטים האיראנים את הניסיון והידע להשתמש ב'טריקים' שונים כדי למשוך זמן. באמצעות הזרועות הארוכות שלהם במזרח התיכון – חזבאללה, חמאס, משטר הבעת' או המליציות השיעיות – יכולים האיראנים להסיט את דעת הקהל העולמית ואת המשאבים האמריקנים, לכיבוי שרפות מקומיות שהאיראנים הבעירו.

בהתחשב בנתונים הקיימים, האפשרות השלישית היא התרחיש הסביר ביותר. במצב זה, הזמן יהפוך למרכיב חשוב במאבק סביב הגרעין. לכן, צפויים האיראנים להגביר עוד יותר את מהירותם במרוץ להשגת הפצצה, לפחות עד שייתקלו בתמרור 'עצור'.

פורסם 29.1.12


ינואר 29, 2012

להחזיר את הסדר ללשכה

מאמר מערכת

האם שוב מישהו לחץ על הכפתור של מכונת ההשמדה העצמית, וזו תמשיך להסתובב עד אין סוף ולהעלות עשן חשדות, ללא כתב אישום, ללא הרשעה, אך עם כתם גדול שלא מאפשר לאדם להמשיך בתפקידו הממלכתי?

כרגע נמצאת הפרשה של נתן אשל בידיה של מחלקת החקירות בנציבות שירות המדינה. מדובר לכאורה בהליך, שנמצא במסלול של הבירור המשמעתי. לאחר שהחקירה הראשונה נתקעה, נמשך עכשיו שוב הליך החקירה. אין למשקיף מבחוץ כלים לשפוט באיזה מצב נמצא אשל. לכן, מתוך נסיון העבר, מוטב להמתין מבלי לחרוץ דין. העובדה היא שהיועץ המשפטי לממשלה החליט לא לפנות למסלול הפלילי.

מבחינת האינטרס הציבורי הבעיה העיקרית היא תפקודה של לשכת ראש הממשלה. לאחר תקופה ארוכה של זעזועים, נראה היה שראש הממשלה נתניהו הצליח לגבש סביבו קבוצה של יועצים ובעלי תפקידים איכותיים הפועלים יחסית בהרמוניה. היתה תחושה, שמעבר לבעלי התפקידים הממלכתיים הבכירים כמו ראשי המוסד והשב"כ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ושר הביטחון, גם הצוות הקרוב לראש הממשלה הוא ברמה גבוהה: אלו הם היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור, המזכיר הצבאי האלוף יוחנן לוקר, הממונה על מערך ההסברה הלאומי ד"ר יועז הנדל ומזכיר הממשלה צבי האוזר.

הפיצוץ הגרעיני הטקטי בלב הלשכה מאיים לפרק את החבילה. אם זה יקרה, יהיה זה בניגוד מוחלט לאינטרס של מדינת ישראל, הזקוקה לראש ממשלה מתפקד ללא כאבי ראש ועם יועצים איכותיים שמסוגלים לעבוד בשיתוף פעולה. על עבודה בהרמוניה איש אינו חולם.

מאחר שיש הסכמה על דבר אחד בפרשה האחרונה, והוא ששלושת בעלי התפקידים שמעורבים בהעברת המידע ליועץ המשפטי לממשלה עשו את הדבר הנכון, גם מבחינה מצפונית אך גם מתוך שיקול דעת נכון של חוסר ברירה, ברור שהם צריכים להיות מוגנים ולהמשיך בתפקידם. שום עובד בכיר במקום עבודה כלשהו, ובוודאי לא בגוף ממלכתי חשוב, אינו יכול להחזיק בבטן מידע כזה ולהתעלם ממנו. זה גם המסר הברור שהעביר בסוף השבוע שעבר היועץ המשפטי לממשלה. לכן לא יתכן שלמען שלום בית בלשכת ראש הממשלה, יעזבו דווקא צבי האוזר ויועז הנדל. לגבי האלוף יוחנן לוקר, העניינים פשוטים. קודם כל, הוא לא היה מעורב ישירות בהעברת המידע, אבל היה מעורב בשיקול דעת נבון, והוא ממילא כפוף לצה"ל ולרמטכ"ל. הוא לא עובד לשכה רגיל והוא אמור לחזור בחודשים הקרובים לתפקיד בכיר אחר בצה"ל.

השאלה שתשאר היא לגבי גורלם של הנדל והאוזר. פה נדרש שיקול דעת והחלטה של ראש הממשלה עצמו, שאין לו למעשה ברירה אלא לתת להם גיבוי. היועץ המשפטי כבר חיווה דעתו לגבי הפעולה ההכרחית שבה נקטו. נשאר רק לראות, האם נתן אשל עצמו מספיק נאמן לראש הממשלה נתניהו כדי להשלים עם המצב שבו הלשכה תצטרף לתפקד כמקודם, גם אחרי מה שעלול להיראות בעיניו כעוול שנגרם לו. ראוי להזכיר, כי עד עתה לא ראה היועץ המשפטי לנכון להנחות את אשל להשעות את עצמו מתפקידו.

אמנון לורד

פורסם 29.1.12