אבי, ישראל אלדד

פרופ' אריה אלדד, ח"כ מטעם סיעת 'האיחוד הלאומי'.

השבוע, א' שבט, נציין 16 שנה לפטירתו של אבי-מורי, ד"ר ישראל אלדד.

כשנולד ב-1910 בגליציה היה העולם אחר. הקיסרות האוסטרו-הונגרית שלטה במחוזות ילדותו, והוא, בן בכור לאב משכיל ציוני אוטודידקט ולאם בת לחסידי צורטקוב, ספג את התרבות היהודית ואת מיטב תרבות אירופה. אוצרות התרבות היהודית, הפילוסופיה, הספרות והשירה האירופית לצד ההתלהבות החסידית: את כל אלה הביא אל אשר כתב, לימד, ולחם עבורו.

בעליית הגג בה התחבא עם אביו בימי מלחמת העולם הראשונה (מפני הגיוס למלחמה שאיננה למען יהודים, בה סבי לא רצה לקחת חלק) למד לשחק שחמט, את 'אהבת ציון' ו'רובינזון קרוזו', עברית ותנ"ך.

שנים אחר כך, והוא סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת וינה ותלמיד בבית המדרש לרבנים – התגלגל לידיו גיליון 'מאזניים' מארץ ישראל, בו שירו שלאורי צביגרינברג, 'באזני ילד אספר', שמספר איך הגיע המשיח לארץ ישראל אך גורש בלעג בידי מנהיגי היישוב שבגדו בייעודם. השיר חתם את חינוכו, והפך אותו ללוחם חירות ישראל.

כשהצליח להגיע עם אמי ע"ה לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הצטרף מיד, בלי שום פקפוק, למחתרת הקטנה המבודדת ועבד לצדו של 'יאיר', אברהם שטרן, לגיבוש האידיאולוגיה של לח"י וכתיבת עיתונות המחתרת.

לאחר רצח יאיר הפך אבא לאחד מחברי מרכז לח"י, יחד עם נתן פרידמן ילין מור ויבדל"א – יצחק שמיר. חבר מחתרת שספק אם ידע להשתמש באקדח – אך לחם בעט, במיקרופון, בדבק הכרוזים שעל הקירות. אלה היו כלי נשקו: 'החזית', 'המעש', הביולטינים הפנימיים 'במחתרת', הרצאות ושיעורים אידיאולוגיים ונאומים פוליטיים בפי לוחמי המחתרת שנתפסו והועמדו לדין והפכו את כתבי האישום שלהם לכתב האשמה נגד השלטון הזר. דבריו גייסו צעירים למלחמת החירות, גיבשו את תודעת הלוחמים וגירשו, לבסוף, את הבריטים מהארץ.

שנים אחר כך, אחרי הפילוג בלח"י (בו היה אבא שותף למיעוט שהלך בדרך חינוכית-אידיאולוגית ולא מפלגתית) כשכבר קמה מדינת ישראל, ניסה לחזור למקצוע היחיד שהיה בידיו: מורה. בן גוריון הורה לפטר אותו, כי ידע שזה הדבר שיכול להכאיב לו יותר מכל. יותר מחסרון הכיס והדאגה לפת לחם ולמשפחה – ניתוקו מתלמידיו היה גזרה מכאיבה עבורו.

גם כשזכה בבג"צ נגד בן גוריון ידע – וידע גם בית המשפט – כי בישראל של שנות החמישים לא יימצא מנהל בית ספר שירצה להעסיקו כשבן גוריון מתנגד. אז חזר לאהבותיו הישנות: היסטוריה, תנ"ך ומחשבת ישראל ששפעו בכל כתביו, ספריו ואלפי המאמרים שכתב (אט-אט הנשבר 'החרם'. תחילה ב'הבוקר' אח"כ 'היום' ועד ל'ידיעות' ו'הארץ').

כל חייו לימד. את הקורסים בהומניסטיקה היה פותח מדי שנה בהודעה: "שימו לב – לעולם אינני שובת. למורה בישראל אסור לשבות". מדי שנה היו מפטרים אותו ומיד מזמינים אותו לשנה נוספת, כדי לא להעניק לו 'קביעות', והוא היה מחייך ואומר שלוּ היו יודעים בטכניון כמה הוא אוהב ללמד – היו דורשים ממנו תשלום, ולא משלמים לו משכורת…

בכל מאמריו, ספריו והרצאותיו, נותר לוחם חירות ישראל והוגה מלכות ישראל. בהר הזיתים, משקיף אל הר הבית – שם מנוחתו, ליד אמי ע"ה וליד קברו שלאורי צביגרינברג, עליו אמר: "הוא העלה אותי על המרכבה ההיסטורית של נהר הדינור". לוחם חירות ישראל. מחנך ציוני.

עלייה לקברו של פרופ' ישראל אלדד תתקיים ביום רביעי בשעה 16:00 אחה"צ בהר הזיתים

פורסם 23.1.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: