Archive for פברואר, 2012

פברואר 29, 2012

דתיות ללא הקצנה

רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת 'ירושלמים'

אתמול סערו הרוחות בדיון על 'הדרת נשים' שהתקיים בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. חברי כנסת חרדים ודוברים מטעם הציבור החרדי זעמו, צעקו ואחר כבוד הוצאו, אחד אחרי השני, מהאולם.

סערת הרוחות אינה מפתיעה. מנהיגי הציבור החרדי מתחילים להבין כי מערכת היחסים בין החברה הכללית לחברה החרדית הולך ומשתנה מן הקצה אל הקצה. אם עד כה השיח המרכזי היה של 'כיבוד זכויות המיעוט החרדי' ואמירה ברורה שלציבור זה יש סט סגור וברור של ערכים – זאת לעומת הציבור הכללי שאין לו ערכים ברורים – נושא הדרת הנשים ועלייתו לשדה הדיון הציבורי שינו את כללי המשחק.

פתאום, לציבור הכללי יש ערכים ברורים ומובהקים שאי אפשר להתעלם מהם: שוויון, זכויות אדם, פמיניזם. הציבור, שנחשף דרך כלי התקשורת למקרים מזעזעים של אפלייה וחוסר שוויון גילה פתאום שלמרות מה שחשב – יש ערכים שחשובים לחברה הישראלית. גם אם ערכים אלה לא מתקיימים במלואם, יש להם משמעות ואי אפשר לרמוס אותם בריש גלי.

אבל לא רק הגילוי הזה הוא שהסעיר את חברי הכנסת החרדים. מה שהסעיר אותם יותר מכל היתה העובדה שאת המאבק בהדרת נשים מנהלים דתיים, ובעיקר נשים דתיות. אנחנו, מובילי המאבק, יודעים ויודעות טוב מאוד שאין שום בסיס הלכתי לטענה שאסור לשמוע נשים מדברות ברדיו; שאין שום בסיס הלכתי לטענה שנשים וגברים צריכים לצעוד ברחובות שונים או לשבת בצדדים מנוגדים של האוטובוס. עלינו לא יכולים לעבוד.

העמדה הבלתי מתפשרת שלנו בנושא הערכים, שמשותפים הן לנו והן לציבור הכללי, מחזירה אותנו לתפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית, תפקיד שנטשנו כבר מזמן: לקדם בישראל יהדות שלא מקצינה ולא מגזימה; להיות אלה שעומדים בשער ומפרידים בין עיקר לטפל, בין יהדות לבין הקצנות שזה מקרוב באו וחומרות שלא שיערום אבותינו.

כבר שנים שאני מרגישה שבכל מקום אליו אני מגיעה, בכל פורום בו אני דוברת ומשמיעה את עמדותיי, שואלים אותי מתי הציונות הדתית תיזכר שזהו תפקידה. יכול להיות שפולמוס 'הדרת הנשים' יהיה הזדמנות להיזכר בתפקיד ההיסטורי שלנו.

  
29.2.12

פברואר 29, 2012

לא להסתפק בשינוי הפרסונלי

אורי אליצור

חילופי המשמרות בראשות בית המשפט העליון מבשרים ככל הנראה גם על שינוי מסויים ברוחו, ועל עידן של פחות ניצוצות והתנגחויות בין הרשות השופטת ובין שתי הרשויות האחרות. הנשיאה הפורשת בייניש ייצגה את רוח האקטיביזם מבית מדרשו של אהרן ברק, שגרס "מלוא כל הארץ משפט", ושהפך את מדינת ישראל למשפטוקרטיה, סוג חדש של שיטת ממשל ושל תרבות חיים ציבורית, שממוקמת אי שם על הציר שבין דמוקרטיה לאריסטוקרטיה, וקרוב יותר לקוטב השני.

הנשיא הנכנס גרוניס ידוע בגישתו המרסנת והגורסת יתר שוויון ויתר אמון בין שלוש הרשויות, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק דווקא בשבוע האחרון לכהונת בייניש, בנימוקי דעת המיעוט שלו בפרשת חוק טל. דורית בייניש ועימה רוב השופטים הביעו עמדה ערכית וביצועית. הם האריכו לאורך עשרות עמודים להתבטא בענייני מוסר כאילו היו סמכות-על בעיצוב ערכיה של החברה בישראל, וגם בדקו את חוק טל במבחן התוצאה והסטטיסטיקה, כאילו היו מינהלת-על של המדינה. אשר גרוניס, לעומת זאת, כתב שאל לבית המשפט להתערב בשאלה זו משום שאין כאן עניין של הגנה על מיעוט מפני עריצות הרוב אלא להיפך, וגם מפני שפסק דין של בג"ץ לא יביא הרבה תועלת מעשית. ראויה לציון גם העובדה שנימוקין של השופט גרוניס מחזיקים עמוד וחצי בלבד ומנוסחים בלשון פשוטה ומובנת לכל אדם.

וכיוון שעל פי המסורת בישראל לנשיא בית המשפט יש השפעה גדולה מאוד על רוחו ועל פסיקותיו, לכן יש בהחלט מקום לצפות לשינוי של ממש בעידן גרוניס: להקטנת החיכוך בין הרשויות, ליתר ענווה ושוויון מצד בית המשפט, ולפחות מוכנות של שופטיו להתמסר לידיהן של עמותות ומפלגות שהתרגלו להשתמש בבג"ץ כבמה לצרכיהן הפוליטיים והתקשורתיים.

אלה הן החדשות הטובות, ועם זאת עדיין יש מקום וצורך לבדוק מחדש עקרונית את דרכי בחירת השופטים, את שיטת הסניוריטי שבה מתמנה נשיא בית המשפט העליון, וגם את שאלת עוצמתו והשפעתו המופרזים של הנשיא. תקופת הרגיעה ביחסי המשפט והפוליטיקה, ומזגו המתון של הנשיא החדש, פותחים פתח לעשות שינויים לטווח ארוך בלי להיקלע שוב להתכתשות נוטפת דם של הכנסת והממשלה מול בית משפט זועם וזועק הרואה בכל שינוי מעשה שטן של בני חושך. יש הרבה מה לשנות בזירה הזאת ואסור להסתפק בהתחלפות האישים.

פברואר 29, 2012

מחוצות סוריה למחאה חברתית קומוניסטית

דוד מרחב

איסר הראל המנוח, היה הראשון שאיתר ברגע האמת את האירדנטה הערבית בישראל. על הכוונת שלו הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בשנת 1958 פנה למנהיגיה היהודים של מק"י בבקשה לטפל במחתרת הערבית שהחלה מתגבשת בה, ובראשה אישים כמו הסופר המנוח אמיל חביבי.

הראל פנה לבכירי הקומוניסטים היהודים: משה סנה, מאיר וילנר, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה. הארבעה שמעו והזדעזעו והדבר פעל לפילוג ההיסטורי במק"י בקיץ 1965, אז נטשו הקומוניסטים הערבים ומיעוט יהודי בהנהגת תופיק טובי את המפלגה, וייסדו את רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה.

ההזדהות הערבית עם משטרו הרצחני של הנשיא הסורי, בשאר אסד, קיבלה ביטוי מזוויע בשבוע שעבר כאשר בכירי ערביי ישראל, בניצוחם של ראשי מק"י הערבים מוחמד נפאע ועיסאם מח'ול, הובילו את ערביי חיפה להזדהות עם הרודן הפשיסטי מדמשק. בכירי מק"י היהודים, בהם דב חנין – שתקו. נפאע איננו מייצג את עצמו: אט-אט הופכת מק"י ליישות לאומנית ערבית, מפלגה עם אגף קומוניסטי הדומה לזה שפעל בשנות ה-30 וה-40, עת הזדהו הקומוניסטים הערבים עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

הטענה המרכזית שמופנית כלפי כל מי שמייחס חשיבות לישרא-קומוניזם המקומי היא שמדובר בעיסוק בשוליים: קומץ קומוניסטים יהודים עם כמה רבבות ערבים שתופסים 'בסך הכול' 4 מנדטים בכנסת. כדי להבין מה החשיבות בכך שתומכי הפשיזם האסלאמי משתלטים על הנחלה הקומוניסטית, כדאי לבחון דוגמה דומה מבריטניה.

'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' שקמה שם בתמיכה של רבבות בודדים, היא קבוצה טרוצקיסטית זעירה שייסד יהודי בשם טוני קליף, או בשמו העברי יגאל גלוקשטיין.

בטור שפרסמה עיתונאית ה'דיילי מייל', מלאני פיליפס, סיפרה על תוכנית שהגתה הממשלה הבריטית להשבתם למעגל התעסוקה של מובטלים צעירים בגילאי 16-24. התוכנית ביקשה להעסיקם במקום עבודה לתקופה של שבועיים עד חודשיים על מנת לתת להם ניסיון מקצועי שיאפשר להם להיקלט בשוק העבודה הבריטי. מי שאינו רוצה להשתתף בתוכנית, ממשיך לקבל דמי אבטלה כרגיל.

הטרוצקיסטים ראו הזדמנות נהדרת לסכל את התוכנית ויצאו בקמפיין אינטרנטי ובהפגנות גדולות נגד "עבודות כפייה". התוצאה הייתה מיידית: חברה בריטית ידועה משכה את ידיה מהתוכנית הממשלתית, ובין-רגע אבדו 3,000 מקומות עבודה פוטנציאליים. בעקבותיה הלכו חברות אחרות.

מפלגה קטנטנה, זעירה, הביסה את ממשלת בריטניה בסיוע הבי-בי-סי. המפלגה הזאת רוצה להרוס את תוכנית התעסוקה משום שברצונה להרוס את החברה הבריטית, כתבה פיליפס.

מק"י הישראלית חזקה בהרבה מהמקבילה הטרוצקיסטית באנגליה. ידה במחאה החברתית, ולא מעט מפעילי המחאה של קיץ 2011 מתכננים לשוב לרחובות בקיץ הקרוב. במפקדה הישרא-קומוניסטית בתל-אביב כבר מתכננים איך לסייע לאותם מהפכנים טריים לחולל תנועה המונית גדולה בהרבה מזו שראינו בשדרות רוטשילד בחודשי הקיץ המיוזעים של השנה שעברה.

הגם שמדובר בכוח פוליטי זעיר, הרי שחשיבותו והשפעתו חורגות ממימדיו הממשיים. הדבר הופך למפלצתי עוד יותר, כאשר מבינים כי בחוטים מושכים אוהדיו של הרוצח מדמשק. שתיקת הקומוניסטים היהודים, הזקוקים לחבריהם הערבים לשם שמירת כוחה של המפלגה בבחירות הבאות לכנסת והשתוללות הקומוניסטים הערבים היא הברית הבלתי-קדושה שמסוכנת לחברה הישראלית.

לא כל האנשים שייצאו להפגין בקיץ יצביעו לחד"ש, אך היד הבוחשת בקלחת המבעבעת של ההתססה החברתית – היא יד קומוניסטית.

29.2.12

פברואר 28, 2012

הצעה ל'שבת של אגדה' בתל אביב

אסטבן גוטפריד, מייסד-עמית ומנהל 'בית תפילה ישראלי'

ישנם נושאים שעולים מדי כמה שנים לזירה הציבורית, מעוררים דיון עירני וחסר הכרעה וחוזרים לבוידעם הציבורי – עד לסיבוב הבא. כזה הוא הפולמוס החדש-נושן על התחבורה הציבורית בשבת בתל אביב.

בלהט הוויכוח וברצונם לעצב את השבת התל אביבית לפי ראות עיניהם, שני הצדדים מפספסים את העובדה שהשבת התל אביבית הולכת ומתעצבת באופן אחר, ייחודי, המשלב בעדינות בין החול לבין הקודש.

בזמן שהתווכחו על התחבורה בשבת (שדרך אגב, פועלת גם היום), פרחו בעיר אלטרנטיבות מגוונות: מקבלות שבת המוניות בנמל בתל אביב עד קבלות שבת בפאבים, בחוף הים ובבתי כנסת שוויוניים יותר ופחות, רפורמים, קונסרבטיביים, ובקהילות עצמאיות. כל אחד מאלה מעצב את קדושת השבת והחג לפי ראות עיניו, לפי צרכיו התרבותיים והרוחניים, ומה שיותר חשוב – מתוך צורך נפשי לעשות מהשבת יום המוקדש לרוח.

בתגובתו להחלטת מועצת העיר לקדם תחבורה ציבורית בשבת הרב מאיר לאו ציטט את המשורר ח.נ ביאליק כמי שעשה רבות על מנת שצביונה של השבת תישמר.

כאיש אגדה, כשביאליק מדבר על השבת הוא לא מדבר על הצד ה"זועף, הקפדן, המחמיר, הקשה כברזל" כלשונו, אלא על שבת שיש בה "פנים שוחקות, מידת הרחמים, שבת של ויתור והקלה, שבת של תוך, של נשמה, של כוונה".

וכך כותב ביאליק: "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה" אבל אז הוא מוסיף: "ההגדרה של פגיעה מהי אינה מוטלת עלי, ובעיקר אין לקבוע מסמרות חזקים בדבר הזה. הדברים דקים מן הדקים והם מסורים ללב, והכול לפי הכוונה".

קדושת השבת בתל אביב אינה תלויה בכמות הרכבים הנוסעים בה ואינה פונקציה של חוקי עזר. אין חוק המורה לנו כיצד לציין את יום כיפור, ולמרות זאת תושבי תל אביב, כמו רבים מאזרחי ישראל, מייחדים את היום – כל אחד בדרכו ולפי השקפתו.

אם רוצים להוסיף קדושה לשבתות בתל אביב צריך ליצור היצע רחב ומגוון של חוויות שבת המותאמות לקהלים השונים החיים בעיר בבתי התרבות, בבתי התפילה, בבתי הכנסת, בבתי הבילוי ובמרחב הציבורי. חוויות שבת של תרבות ורוח, אותן פוקדים תושבי העיר מרצון 'לעשות את השבת' ולא מתוך חובה. כפרפרזה לדברי ביאליק, ניתן לומר שהשבת שדרושה לתל אביב ומתעצבת בה, היא אינה 'שבת של הלכה', אלא 'שבת של אגדה'.

שבת של אגדה היא שבת עם היצע רחב של חיי תרבות ורוח; היא שבת שבה מכבדים לא רק את 'שומרי השבת' אלא גם את 'מייחדי השבת' –לפי דרכם, יכולתם וטעמם; שבת שבה תושבי העיר יכולים להקדיש זמן לעצמם, למשפחותיהם, לנסיעה לחבריהם – גם אם אין באפשרותם להחזיק רכב פרטי או לשלם על מוניות; שבת של אגדה היא שבת שבה העיר פותחת את המוזיאונים ואת בתי התרבות שלה בחינם לתושביה, ומאפשרת גם לשומרי הלכה רגעי עונג שבת של תרבות ואומנות. תל אביב זקוקה לשבת של אגדה של ביאליק, ואבל יותר מזה, תל אביב זקוקה גם שתושביה, וערכיה הפלורליסטיים יעצבו את השבת הציבורית שלה.

השאלה איננה האם צריכה להיות או לא תחבורה ציבורית בשבת. הויכוח הזה שייך לעבר. השאלה היא – עם תחבורה ציבורית חלקית או בלעדיה – כיצד אנו מעצבים את השבת הציבורית שלנו, כיצד מוסיפים לה קדושה ושומרים עליה, כ'בבת עינה של האומה' בפריחת חיי הרוח והתרבות בשבתות שלנו.

28.2.12

פברואר 28, 2012

זורע רוח יקצור את מגרון

מאמר מערכת

החלטתם של תושבי מגרון לדחות את הצעת הפשרה של המדינה עלולה לגרור את ההתיישבות ביש"ע לעימות חזיתי מול הממשלה. דחיפה לפינוי כוחני של המקום תייצר תקדים מסוכן מאד בנוגע לשאר המאחזים ואף הישובים ביהודה ושומרון, במיוחד כשהפינוי ייעשה בניצוחו של שר הביטחון ברק, בהסכמה בשתיקה מצד השר שמונה לפתור את המשבר, בני בגין, ובחוסר ברירה של מי שמינה אותו, ראש הממשלה נתניהו. על עובדה זו מסכימים רוב מוחלט של אנשי העשייה ביהודה ושומרון, והיא מקובלת על רוב מי שטובת ההתיישבות ביש"ע קרובה ללבו.

אנשי מגרון יצרו מציאות שבה, באופן פרדוכסאלי, כל ארבע מאות אלף תושבי ההתיישבות הם בני ערובה שלהם. כל פינוי במקום יהדהד גם במעלה אדומים ובאריאל, ולא רק בגבעות יצהר. הציבור לא נשאל לעמדתו בנושא. לא נערכה התייעצות. הגוף היחידי שמתיימר לייצג את המתיישבים, מועצת יש"ע, דווקא תומך בהסכם.

ההתנהלות הלא אחראית הזו היא חזרה להתנהגות הקנאית של סוף ימי בית שני, בה קבוצה קטנה סחבה איתה את תושבי הארץ לעימות מטורף מול האימפריה הרומאית. נכון, ברוך ה' כיום איננו מתעמתים עם שלטון זר אלא עם ממשלת ישראל הנבחרת, והעימות לא נעשה בצחצוחי חרבות אלא בפרוזדורי בית המשפט, אך עובדה זו לא משנה את עצם עניין חוסר הייצוגיות ואת המסוכנות של המעשה.

כל אדם הוא ריבון על דרכו ועל החלטותיו, אך אותה ביקורת שמפנים אנשי מגרון כלפי אנשי 'תג מחיר' – צריכה להיות מופנה נגדם כעת. אין שני סוגים של מרד בממלכה. כל מעשה מרד – ובמיוחד כשהוא נעשה שלא על דעת ציבור גדול עליו מעשיו משליכים – הוא דבר פסול. אנשי מגרון לא יוכלו להלין על רוב מניין ובניין אנשי ההתיישבות, אם אלה יעמדו מן הצד ביום הפינוי של המקום. הרי אי אפשר גם לייצר משבר כפוי, וגם לצפות שהציבור יסכים להצטרף אל יוצר המשבר ביום פקודה. כמאמר הפתגם העממי: זורע רוח יקצור סופה.

הביקורת שמופנה בשורות אלו כמובן אינה כופרת בעוול הנורא שנגרם לאנשי מגרון בהחלטת בית המשפט. בג"ץ פעל במקרה הנוכחי בניגוד ליושר ולצדק הטבעי והאנושי הפשוט ביותר, זאת בהצטרף למסכת השקרים שהוצגה בפני השופטים על ידי מי שמתיימרים לדבר בשם זכויות האדם, ושוכחים את אחיהם במאבקם ההרסני למען זכויות אויביהם. הכרעת בית המשפט זועקת בחוסר ההגינות שבה, ואין דרך להסתיר או לכסות זאת.

עם זאת, המחשבה כי הליכה לעימות חזיתי מול ראש הממשלה וממשלת 'הליכוד' תייצר את השינוי המיוחל בפוליטיקה ובמשפט הישראליים היא בבחינת 'הימור על כל הקופה'. הימורים, כידוע, נגמרים על פי רוב בהפסד של המהמר מול המערכת החזקה. במקרה זה, הפסד פירושו הריסת בתים וחורבן משפחות, על כל ההשלכות מרחיקות הלכת שבכך.

קבוצת האידיאליסטים הטובה והאהובה של מגרון הולכת לקראת התוצאה הזו באופן שנראה כרגע כבלתי נמנע. נשאלת השאלה, מי יהיה המבוגר האחראי התורן, שיצליח להוריד את כל הצדדים מהעץ לפני שיהיה מאוחר מידי.

אסף גולן

28.2.12

פברואר 28, 2012

משבר הבריאות: ארץ אוכלת חוליה

רבקה סנה

מערכת הבריאות בישראל נחשבת איכותית ביחס לסטנדרטים המערביים. רמת הרופאים טובה וכן רמת האחיות. למזלנו, למרות שאין בו הכנסות גבוהות בדומה למקצועות ההיי-טק, מקצוע הרפואה עדיין מבוקש מאוד, והפקולטה לרפואה היא אחת המבוקשות ביותר.

הנתונים הללו עומדים בסתירה מפתיעה למצב המחפיר של עומס היתר בבתי החולים ותופעת האלימות נגד רופאים שהולכת ומתרחבת. השבוע דווחנו על מקרה של תקיפה בחדר המיון בביה"ח בילניסון, שהוא אחד מני רבים שמתרחשים בשנה.

מצבן של האחיות, בעיקר אלו המצויות בשנים הראשונות לכניסתן למקצוע – מחפיר. המשכורת של אחיות מתחילות עלובה כל כך, עד שישנה ירידה דרמטית בביקוש ללימודי הסיעוד. אנחנו, האזרחים הקטנים, אוכלים את התוצאות: שביתת אחיות מלאה בכל הארץ.

האוצר מסרב להסכים לסעיף לפיו האחיות תוכלנה לנטוש את משמרתן כשיש בבית החולים עומס קיצוני שלא מאפשר להן למלא את תפקידן. כשאין מספיק תקנים ואין מספיק מיטות לאשפז את החולים – איזו דרישה צודקת יותר מדרישתן זו?

"אדם חכם צריך להבין שהבריאות היא הנכס החשוב ביותר שלו" כתב היפוקראטס. לכך אפשר להוסיף שלאחר מכן, כשהוא חולה וכואב, האדם מבין שזוהי המכה הקשה ביותר שלו. מה הערך לכך שרמת הרופאים גבוהה אם חדרי המיון מלאים עד אפס מקום, וחולים שצריכים להיו מועברים למחלקות נשארים במיון משום ש"אין מקום"?

יש לבצע מהפך רציני בסדר העדיפות של התקציב הממשלתי. לאחר הביטחון, יש להקדיש נתח משמעותי לבריאות. לאדם חולה וכואב הזקוק לעזרה אי אפשר לומר "אין די תקציב לעזור לך", "אין מיטה פנויה בשבילך" ו"אין לנו רופא פנוי שייגש אליך". זו אכזריות שהמדינה אחראית לה ויוצרת אותה.

אולי כדי שתתקבל החלטה לשנות את סדר העדיפויות יש צורך שחבר כנסת או שר שלוקים במחלה ייתנסו במה שעובר על אזרח פשוט, ולא ייזכו לכל היחס וההטבות שהם נהנים מהן. נבחרי הציבור לא מכירים את מסלול הייסורים שצריך לעבור חולה השוכב בחדר המיון, נחנק מכאבים, ואין די כוח אדם לעזור לו, את השכיבה בחדר צפוף או במסדרון כי יש חוסר במיטות.

כשאדם רואה את ילדו או את אמו סובלים קשות ואין מי שיכול לגשת בחדר המיון לעזור להם – לא פלא שפורצת אלימות. הממשלה חייבת לעשות שינוי רציני ולפתור את בעיית הבריאות בהקדם, הן כצו מוסרי והן כצורך חברתי.

28.2.12

פברואר 27, 2012

להגדיל את השיוויון בתוך המשפחה

פרופ' ליאת קוליק, בית הספר לעבודה סוציאלית באונ'  בר אילן

 

בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, התחוללה בשנים האחרונות מהפכה בכל הקשור לעבודת נשים. מבחינה כמותית, נשים הגבירו את נוכחותן בשוק העבודה ושיעורן כיום מגיע לכ-53% מכלל הנשים המצויות בגיל עבודה לעומת כ-30% לפני שלושה עשורים. בצד האיכותי, נשים רכשו השכלה, הרחיבו את תקופת הכשרתן המקצועית ורכשו ניסיון תעסוקתי, ותק ושמירה על רציפות בשוק העבודה. נוסף על אלה, נשים החלו לעסוק במקצועות המוגדרים כ'צווארון לבן' שבעבר היו שמורים רק לגברים, כגון: רפואה, עריכת דין ותקשורת.

השאלה הבלתי נמנעת היא האם בדומה לנשים שהוסיפו למערך תפקידיהן את תפקיד המפרנסת, גם הגברים הוסיפו למערך תפקידיהם תפקיד נוסף – תפקיד המטפל?

להבדיל מבעבר, שהטיפול בבני משפחה נזקקים היה מוטל בכבדות על כתפי האשה, כיום בקרב הדור הצעיר של האבות קיים רצון לקחת חלק פעיל בנטל חלוקת העבודה בבית, ובפרט במעורבות בטיפול ובחינוך הדור הצעיר.

רבים מהאבות הצעירים מתנים את התגייסותם לעבודה חדשה בקבלת חצי יום חופשי, אותו יוכלו להקדיש לבילוי עם משפחותיהם ולטיפול בילדיהם. דומה שערך ההישגיות – שהיה ערך דומיננטי בקרב אנשים עובדים – פינה את מקומו לערך של איזון ורצון ליהנות משני העולמות.

בצידן של תמורות אלה, בדיקה בפועל מעלה שעדיין נשים הן אלו שמקדישות שעות רבות יותר למטלות טיפוליות מאשר גברים. הדבר נכון הן כאשר מדובר בטיפול בילדים קטנים והן כאשר מדובר בטיפול בהורים קשישים. יתר על כן: במגזרים המסורתיים של החברה הישראלית, הנשים נוהגות אף לטפל בהורי הבעל.

גם ברמת המדיניות החברתית-ציבורית, נראה שהמצב של שני מפרנסים שהם גם שני מטפלים רחוק עדיין מלהיות מיושם במציאות. אמנם, בשנים האחרונות קיימת מגמה של מדיניות ציבורית תומכת תעסוקת משפחה, שמעניקה חופשות הוריות לאב או לאם וזמן עבודה גמיש להורים עובדים. אולם נראה שבפועל, בקרב מעסיקים לא חלחלה עדיין התפיסה שנוכחותו של האב בחיי ילדיו לא פחות חשובה מנוכחותה של האם.

לשינוי תפיסות עולם המושרשות עמוק בתודעה הציבורית, יש להציע פתרונות המשלבים את מערכת המשפחה, מערכת החינוך מערכת המדיניות הציבורית.

במערכת המשפחה, רצוי שבני הזוג ייצרו שיתוף פעולה תוך אימוץ ערך של שוויון. במחקרים נמצא שלשוויוניות בחלוקת הטיפול בבני המשפחה יש תוצרי לוואי חשובים, כגון איכות חיי נישואין גבוהה, תקשורת פתוחה בין בני הזוג ואווירה הרמונית בקרב בני המשפחה.

בחינוך, יש לשלב את תחום לימודי המשפחה במערכת הלימודים. תחום זה יעסוק בהכשרת הדור הצעיר לקראת תפקידים משפחתיים, כגון תפקיד בן הזוג ותפקיד ההורה. יש להדגיש בפני הדור הצעיר את החשיבות של שותפות בין ההורים וקבלת אחריות משותפת על פרנסת המשפחה והטיפול בבניה.

באשר למערכת המאקרו, המערכת החברתית-ציבורית, רצוי לארגן מחדש את שוק העבודה, תוך אימוץ ההנחה כי הן גברים והן נשים עובדים ומטפלים כאחד. יש לקצר את שעות העבודה של הורים עובדים ולהחיל גמישות רבה יותר במבנה יום העבודה.

יש לקוות ששינויים אלה ברמה המשפחתית, ברמה החינוכית וברמה הציבורית יביאו לידי איזון במרכיבי המשוואה בעלת שני האגפים, וייצרו מצב של משפחות בהן שני המפרנסים הם גם שני המטפלים.

27.2.12

פברואר 27, 2012

פסיקה מקלה למבצעי לינץ' – גרימת מוות ברשלנות

מאמר מערכת

אם הזדעזעתם מהלינץ' שביצעה בסוף השבוע חבורת ערבים בשני החיילים בחיפה, מסתבר שלא כולם מרגישים כמוכם. האירועים הדומים, שמתרחשים פה בשנים האחרונות חדשים לבקרים, אינם מזעזעים את היושבים בין כתלי בית המשפט. איכשהו שם, בטמפרטורה שמעל כס השופט, התמונות והתוצאות המחרידות נראות ומצטיירות קצת אחרת.

הנה דוגמה רק מהימים האחרונים: שני קטינים ערבים בירושלים החליטו 'להתלבש' על חסר בית מבוגר וביקשו ממנו סיגריה. האיש, שלא הרגיש ששני החבר'ה באים לו בטוב, סירב. התגובה האלימה לא איחרה לבוא. וכך מצא עצמו חסר הבית נחבט באמצעות מקל על ידי הנערים. זמן לא רב לאחר מכן מת מפצעיו. אפשר היה להניח שהשופטים שנחשפו לאלימות לא יחמיצו את ההזדמנות לעשות צדק. אז אפשר היה. השניים הורשעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בלבד, לאחר שהכו את הזקן והביאו למותו.

בכך קבע בית המשפט סטנדרט חדש: אם התשובה לבקשת סיגריה ממישהו ברחוב לא נענית בחן, ניתן לאחוז במקל ולפוצץ למסרב את הראש ללא שתהיה לכך תגובה חוקית הולמת. במקרה הגרוע ביותר, אם האיש יחזיר את נפשו לבורא, יהיה העונש גרימת מוות ברשלנות. המקל הוא זה שיש לבוא אליו בטענות.

נחזור ללינץ' בחיפה: המכות שחטפו שני החיילים באו לעולם רק בגלל שהם יהודים. בני המיעוטים לא נזקקו הפעם אפילו לתירוץ העלוב של בקשת הסיגריה שסורבה. שני יהודים חוטפים מכות במדינת היהודים, ורק בנס יוצאים בחיים, הכל בגלל שחשפו את יהדותם. לא מדובר היה בסמטה חשוכה, הכל קרה באמצע רחוב מואר במקום מרכזי באחת הערים הגדולות, מטרים בודדים מבית החולים העירוני. גם המקרה בירושלים אירע במקום הומה אדם במרכז העיר. אנשי הלינץ' איבדו את הפחד. בירושלים כמו בחיפה, וכך גם במקרה של אריק קרפ בטיילת בת"א.

הפכנו לנרדפים, כאן אצלנו במדינת ישראל. אין צורך להרחיק לאירופה או למקומות עוינים אחרים ברחבי העולם. ערביי הלינץ' מחיפה אינם האשם האמיתי, הם בסך הכל עשו את מה שלימדו אותם בבית ואת מה שהוטף להם במסגד השכונתי.

מי שתפקידם לעצור את האלימות והשנאה הם האנשים שיושבים על כס השיפוט. אלה שיכולים להרתיע, להעניש ובעיקר לעשות צדק. אבל הם עסוקים, כנראה, בהמצאת שמות מכובסים לרצח. את התפקיד של יצירת מדינה מתוקנת – הם משאירים למישהו אחר.

זאב קם

27.2.12

פברואר 27, 2012

ציונות של כתונת פסים

יצחק מאיר, איש משרד החוץ לשעבר. בתפקידו האחרון כיהן כשגריר ישראל בשוויץ

כדאי לזכור כי 'ציונות' משמעה אמונה כי קיומו של העם היהודי בעולם אינו מובטח בלי כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. עומק השותפות באמונה הזו והמנות עם מקיימיה הלכה למעשה, אינם נמדדים רק בקביעת מקום בארץ ישראל. הם נמדדים גם בבניינה ובפיתוחה בכל תחומי העשייה והיצירה, בהגנה עליה, בטיפוחה כחברת מופת, בשילובה הכלכלי האקדמי התרבותי בקהיליית העמים והמדינות כשוות מעמד וזכויות, ובתחושה כי השותפות אינה שותפות על תנאי.

הציונות עצמה אינה מעלה על הדעת כי ציוני סוציאליסט ידרוש קבלת הסוציאליזם כתנאי לציוניותו של הקפיטליסט או להיפך. הציונות עצמה אינה מעלה על הדעת כי שמירת המצוות על פי ה'שולחן ערוך' הוא תנאי להשתייכותו הלגיטימית של אדם הרואה עצמו פטור מקיום מצוות. הציונות עצמה אינה מעלה על הדעת כי חילוני ציוני יפסול דתי ציוני, שחקלאי יפסול תעשיין, שפרופסור לביולוגיה המלמד על האבולוציה זכאי לשלול מרב שמלמד כי הקדוש ברוך הוא ברא את הבריות בששת ימי בראשית את הזכות להיות ציוני. זה כל כך פשוט שאי אפשר אלא לתמוה מדוע זה כל כך לא מובן מאליו.

מין רוח משונה שנושבת מגיאוגרפיה של איים אידיאולוגיים שעלו לאחרונה מן הים, מטלטלת את הארץ במשבים של 'ציונות על תנאי' המאיימת לעקור מן השורש את מה שהצמיחה הציונות ללא תנאי. הרוח החדשה אינה מסתפקת באהבת מולדת, היא מבקשת לנער את תושבי הארץ עד שיתוודו אם אהבת הארץ שלהם יונקת מן ההיסטוריה או מן האמונה הדתית; מן ההחלטה לעזוב את הגלויות או מפני שהאוהב נולד בה ואהבתו את מולדתו היא טבעית; מפני שהוא נלחם עליה או מפני שהוא נתחנך לראות בכל גבולותיה את ארץ חמדת אבותיו. לא כל האהבות שוות וכשרות. לא כולן, על פי טלטוליה של הרוח הזאת, הן אהבות טהורות.

סובב סובב הולך הרוח. היא אינה עוצרת בתפן. היא פוסחת על מעבדות מחקר. היא אינה מבדרת את הצמרות בחצרות המשפט. היא סעורה פתאום ועמודי מאמרי המערכת של עיתונים עפים בה תלושים וקרועים. מה קורה לה?

הגיאוגרפיה של האיים האידיאולוגים שעלו לאחרונה מן הים היא גיאוגרפיה של גלויות, כשכל אי ואי טען שהוא היבשת הקיומית האחת, הנכונה, המותרת, המבטיחה גאולה שלמה, וכל האיים האחרים אינם אלא שברי שברים שנפרדו מן האי הנכון.

סוף דבר – שקעו האיים אחד אחד. לא נוטרו לפליטה אלא מעטים מהם יצאו הציונים לבנות מדינה לכל שרידי האיים כולם, וכולם קיבלו על עצמם להישבע אמונים לציונות אחת בלי לבגוד בהשקפות העולם הכלליות בהם דבקו.

האמונה בציונות האחת הצילה את השקפות העולם המגוונות. ההתחברות של הכלל – בלי לעזוב את החברות בעולם הדעות הפרטיות השונות – קיימה גם את הכלל וגם את הפרט. הציונות ללא תנאי, שהייתה פונדק לכל הרוחות, הייתה לציונות של כתונת פסים מגוונת.

מה מוזר ומה מתמיה כי כתונת הפסים הנהדרת הזאת אינה יפה דיה בעיני מי שטוען לבכורה ציונית, ומי שלובשהּ נדרש לפשוט אותה כדי לעטות על גבו כתונת שאין בה כחול ולבן וכל צבעי הקשת, אלא כחול ולבן בלבד.

27.2.12

פברואר 26, 2012

הפרדוקס של האיחוד האירופי

פרופ' אריה רייך, דיקן הפקולטה למשפטים באונ' בר אילן

המשבר הכלכלי הפוקד את האיחוד האירופי, במיוחד בהקשר של מצבה החמור של יוון, העלה שוב על פני השטח את משקעי העבר מתקופת מלחמת העולם השנייה. בהפגנות האלימות באתונה שרפו אזרחים יוונים את דגל גרמניה ועיתון יווני ימני פרסם קריקטורה המציגה את הקנצלרית אנגלה מרקל במדים נאציים עם הכותרת "Memorandum macht frei" ("מזכר ההבנה משחרר") על משקל הכיתוב הידוע לשמצה "העבודה משחררת" בכניסה למחנה אושוויץ. במקום להודות לגרמניה על חבילות הסיוע הנדיבות אשר מצילות את יוון מחדלות פירעון בטוחה, יוונים רבים שוטמים את הגרמנים על כי אלה דורשים מהם לאמץ קיצוצים עמוקים ופיטורים המוניים מן השירות הציבורי היווני המנופח כתנאי לקבלת הסיוע. רבים מהם חוזרים ומזכירים לגרמנים את מה שעוללו ליוון בעת הכיבוש הנאצי בשנים 1941–1944.

במקביל מדברים כבר בגלוי בגרמניה על היוונים העצלנים והבלתי אמינים, אשר שיקרו כדי להתקבל לגוש האירו ואשר הפרו פעם אחר פעם את ההבטחות לקצץ בהוצאות המופרזות שלהם. גוברים שם הקולות לבטל את חבילות הסיוע ולגרש את יוון מגוש האירו, כשהמשמעות הברורה של מהלך כזה היא פשיטת רגל יוונית.

לפני כמה חודשים השתתפתי בכנס בבריסל של אנשי אקדמיה העוסקים באיחוד האירופי. כולם דיברו בחומרה על המשבר הקשה שפוקד את פרויקט האינטגרציה האירופית ועל הצורך בחיזוק הערבות ההדדית וביצירת מנגנון יעיל יותר של סיוע מצד המדינות החזקות למדינות החלשות באיחוד. כל זאת עד אשר עלה לדוכן הנואמים חבר פרלמנט אירופי ממוצא יווני. הלה יצא בהתקפה קשה על מה שהאיחוד האירופי עולל למדינתו וטען שההפגנות של בני עמו היוונים מוצדקות לחלוטין. לדבריו, הסיוע שמדינות האיחוד צריכות לתת ליוון הוא סיוע בדין ולא בחסד, וזאת כדי לכפר על כך שמוסדות האיחוד הובילו את יוון למשבר הפיננסי הקשה שהיא מצויה בו כעת. הסתכלתי מימיני ומשמאלי וראיתי שכולם מסתירים חיוך נבוך לנוכח הדברים של היווני, אך איש מהם לא הרים את ידו כדי להפריך את התזות התמוהות שהוא העלה. לפיכך אזרתי עוז ואמרתי לו שהקהל בישראל הרואה בטלוויזיה את ההפגנות האלימות ביוון מתקשה להבין את פשרן. "האם היוונים אינם מבינים את מה שכל משק בית מבין, והוא שלא ניתן לבזבז יותר ממה שאתה מכניס?" שאלתי. "מדוע חושבים אזרחי יוון שמשלמי המסים בגרמניה וצרפת צריכים להמשיך לממן את תנאי הפנסיה המפליגים של היוונים שאין כדוגמתם בכל האיחוד האירופי? מדוע חושבים הם שהמצב שכל יווני חמישי עובד בשירות הממשלה או על חשבונה הוא תקין?" חבר הפרלמנט היווני לא ממש השיב לשאלותיי אבל בהפסקה ניגש אליי פרופסור גרמני עם מבט מעריץ בעיניים. "איך העזת לשאול אותו כך? מזל שאינך גרמני!"

הסיפור הזה ממחיש את הפרדוקס העמוק הטמון בפרויקט האינטגרציה האירופית. מצד אחד יש כאן סיפור הצלחה של ארגון שנוסד על-ידי 6 מדינות בשנת 1957 ואשר צמח בינתיים למעצמה כלכלית ופוליטית בת 27 מדינות חברות, עם עוד מדינות רבות שמתדפקות על שעריה כדי שיצורפו גם הן. מארגון שעיקר עניינו היה פתיחת מחסומי הסחר בין חברותיו, התפתח איחוד כלכלי, חברתי, פוליטי ומוניטרי אשר לו מוסדות שלטון מרכזיים שקיבלו לידיהם כמעט את כל הסמכויות שפעם היו נתונות לממשלות החברות. האיחוד הזה הצליח לשים קץ להיסטוריה העקובה מדם של מלחמות בלתי פוסקות בין מדינות אירופה ולהפוך את המלחמה באירופה לאופציה בלתי ריאלית.

אך מצד שני, ככל שהאינטגרציה הכלכלית והפוליטית התקדמה, כך הלכו וגברו הרוחות הלאומיות בקרב עמי אירופה. צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה התפצלו שתיהן למדינות לאום רבות וגם בתוך בלגיה גוברים הקולות הקוראים להיפרדות הפלמים מעל הווָלונים. הבדלנות ההיסטורית של האיים הבריטיים גם היא קיבלה רוח גבית חזקה בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, ועל יוון וגרמניה כבר דיברנו.

הבעיה הקשה של האיחוד האירופי היא שהאינטגרציה הכלכלית לא לוותה באינטגרציה של זהויות. סקרים עדכניים מראים שרק אחוז קטן מאזרחי האיחוד מגדירים עצמם 'אירופיים' ורק אחר כך איטלקיים או צרפתיים. אצל רובם, הסדר הוא הפוך. לפיכך נראה שאם ראשי האיחוד רוצים שפרויקט האינטגרציה האירופית יצליח יהיה עליהם להשקיע הרבה יותר בחינוך והסברה במטרה לחזק את הסולידריות ההדדית בתוך אירופה ולהתגבר על משקעי העבר, וכך לבנות אט אט בקרב הדור הצעיר זהות אירופית חדשה.

24.2.12