Archive for פברואר 2nd, 2012

פברואר 2, 2012

ניוט גינגריץ' והסיפור היהודי

ידידיה אטלס, עיתונאי

"מבט מקרוב על ניוט גינגריץ'", היתה הכותרת באתרNJDC  (המועצה הלאומית היהודית-דמוקרטית) בשבוע שעבר. המאמר הצהיר כי לרפובליקנים יש "עוד מועמד שעמדותיו והתנהגותו עומדות בסתירה ישירה לערכי הרוב המכריע של יהודי אמריקה".

מקריאת התלונות של NJDC נגד גינגריץ', ברור כי ל"ערכי הרוב המכריע של יהודי אמריקה" יש מעט מאוד מן המשותף עם היהדות, מה שמחזק את ההבחנה כי התנועה הרפורמית היא "הצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית – אבל עם חגים".

בין טענות המועצה נמצאת הטענה כי גינגריץ' נגד הפלות. למותר לציין כי זו עמדה שקרובה הרבה יותר לעמדה היהודית המסורתית מאשר לעמדת היהדות הרפורמית. עבור שומרי ההלכה היהודית הפלה אסורה, למעט במקרים ספציפיים שבהם חיי האם בסכנה. המסקנה המתבקשת היא כי לפי השקפת NJDC, אולטרה-ליברליזם הוא הדת האמיתית של "הרוב המכריע של יהודי אמריקה".

למעשה, הנקודה היחידה בה אפשר לומר כי גינגריץ' מתייחס ליהודים היא סוגיית ישראל. לפיNJDC  גינגריץ' "אימץ את מדיניות הימין הקיצוני, מדיניות שממקמת אותו במצב של סכסוך עם הממשלה הנבחרת בישראל". ואיך? הוא "הפציר בקונגרס לגנות את הנשיא על כך שהדגיש את חזון פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 1967 לחילופי שטחים בהסכמה הדדית כנקודת פתיחה למשא ומתן – נוסחה שמהווה בסיס לשיחות במשך עשרות שנים, הן בממשלים רפובליקניים והן בדמוקרטיים".

האמת קצת שונה: ראש הממשלה נתניהו דחה את קריאת הנשיא אובמה לישראל לסגת לקווים שלפני 1967, קווי 'שביתת הנשק' של 1949. הוא קרא לגבולות אלה "חסרי הגנה", ביטוי מנומס בהשוואה לתיאורו של אבא אבן, שקרא להם "גבולות אושוויץ".

NJDC גם החליטו כי התיאור של גינגריץ' את הפלשתינים כ'עם מומצא' "עושה דה-לגיטימציה לפלשתינים ומנוגד לעמדת ארה"ב וישראל". דבריו – המדוייקים מבחינה היסטורית – של גינגריץ' רק מציינים כי במשא ומתן בין ישראל לפלשתינים, לישראל יש טענה היסטורית טובה יותר וארה"ב לא צריכה לדחוף את העמדה הפלשתינית. לפיNJDC  – זה לא טוב ליהודים, בשל סיבה בלתי מוסברת.

עמדותיו של גינגריץ' אינן תואמות את עמדות "הרוב המכריע של יהודי אמריקה" אם נודה כי יהודים אמריקנים רבים אכן סוגדים לליברליזם והיהדות אינה בראש סדר העדיפויות של אורח החיים שלהם. על פי סקר האוכלוסין הלאומי היהודי, רק 27% מיהודי אמריקה מופיעים בבית הכנסת פעם בחודש, ורק 59% צמים ביום כיפור. עדיין, ערכים יהודיים מסורתיים, ואפילו ישראל, לא משפיעים על הבחירות הפוליטיות.

הסקרים בחודשים האחרונים מפריכים את טענת NJDC על "הרוב המכריע" שעדיין נאמן לאובמה לאחר שלוש שנים של מעשיו כלפי ישראל. מהסקרים עולה כי בעוד אובמה יכול לצפות לרוב בקרב הבוחרים היהודיים, יהיה זה רוב פחוּת בהרבה מ-78 האחוזים להם זכה בשנת 2008.

לדברי NJDC אובמה לא יכול להיפגע, אבל לפי הביטוי הישן 'שמרן הוא ליברל ששדדו אותו'. כך, יותר ויותר יהודים ואמריקאים מרגישים כי 'נשדדו' על ידי מדיניות המזרח התיכון של אובמה, והדבר ייראה בהצבעה שלהם ותמיכתם הכספית בבחירות, למורת רוחם של ה-NJDC.

פורסם 2.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 2, 2012

נשים מוכות – המלחמה של כולנו

הרב שלמה אבינר, רבה של שכונה א' בבית אל וראש ישיבת 'עטרת ירושלים'

ההתלבטות בשאלה אם התנועה הפמיניסטית היא תופעה חיובית או שלילית היא פתח לדיון ארוך. יש מגוון של תנועות פמיניסטיות ולא הרי זאת כהרי זאת. כמו כל תנועה, יש בה דברים טובים ויש בה גם הבלים. עדיף שנראה את הנקודות הטובות ואל ההבלים לא נתייחס.

לעומת הדיון, מאבק חשוב, עיקרי, בנפשנו – הוא שהגברים לא ייתנשאו על נשותיהם. לא די שלא יכו – שגם זה לצערנו קיים. הפסיכולוגים משערים שיש מאתיים-אלף נשים מוכות בארץ. איני יכול להאמין, אך האמת היא שגם לו נקבו במספר של מאה-אלף – לא הייתי רוצה להאמין. גם חמישים-אלף. גם עשרת-אלפים. גם אלף – איני רוצה להאמין.

מה אומר ומה אדבר? הייתי רוצה לומר שאישה מוכה תאחז במקל ותכה חזרה את בעלה. אך על-פי-רוב אין זה מועיל. הוא יתאכזר עוד יותר. לכן אין לה אלא לפנות למשטרה עם הוכחה חותכת – סימני המכות הטריים. יש תחנות משטרה בהן מתייחסים ברצינות לתלונה גם בלי סימנים. הרי יש בעלים רשעים וגם ערמומיים, שמכים את נשותיהם בצורה כזאת שלא יישאר סימן.  איזו שחיתות!

אך לא רק מכות נוראיות, אלא גם עלבונות. לפעמים עלבונות קשים ממכות. יש פתגם ביידיש: "מכה עוברת – מילה נשארת". איננו מדברים על בעל שבמקרה, בטעות, באופן יוצא דופן, פוגע באשתו. זה עלול לקרות לכולנו, לצערנו, ועלינו לבקש סליחה. אנו מתכוונים לבעל שמעליב את אשתו באופן קבוע וסובר שעושה זאת כדין, בראותו את עצמו מחנך של אשתו והוא מחנך אותה בעלבונות. נורא ואיום!

בכתובה מתחייס האיש לזון, לפרנס, להוקיר. להוקיר זה לכבד, להעניק במידה נכונה, ולא 'לחנך' במכות והשפלות. נשים רבות מוכנות לסבול בגלל האחריות על התא המשפחתי: לא לפרקו, לא לפוררו, לא להזיק לילדים. לו היתה זו תופעה יוצאת דופן – היינו מתנחמים בכך שבכל חברה יש תמיד שוליים. אך לצערנו, אין זה יוצא דופן, אלא רווח בכל החוגים ללא הבדל: דתיים וחילוניים, חרדים וציונים, אשכנזים וספרדים, אינטלקטואלים ופשוטים, אתיופים ותימנים, ימניים ושמאלניים. זוהי מחלה ממארת שחוצה את כל המחנות.

נגד התופעה הזו יש להקים תנועה פמיניסטית. להילחם נגד השפלת הנשים, מכותיהן, עלבונותיהן, זלזולן ובזיונן. על זה יש להקים תנועה גדולה. אני נרשם. כל הרבנים יירשמו. כל אנשי הרוח והלב יירשמו. כל האנשים והנשים הגדולים יירשמו.

יש נשים מוכות ומושפלות, ויותר מכך – הן חושבות שהבעל צודק. הוא 'שטף' לאשתו את המוח שהוא צודק. לכן אשתו צריכה להירשם לתנועה ולדעת שבעלה אינו צודק. היא צריכה לזכור שבשבע הברכות שנאמרות תחת החופה לא נאמר: 'אשר ברא מכה והשפלה, זלזול ובוז, התנשאות והתייהרות'. נאמר שם: 'אהבה ואחווה, שלום ורעות'.

 פורסם 2.2.12


פברואר 2, 2012

להניע את המערכת הדמוקרטית

מאמר מערכת

מי שמביט לעבר ארצות הברית יכול לראות מהי חיוניות דמוקרטית בפעולה. האזרחים עושים שימוש במנגנונים הדמוקרטיים שעומדים לרשותם ומגיעים להכרעות. המנועים שמאחורי הפעילות הם בעיקר אידיאולוגיים. כאשר אובמה החל לקדם את חוק ביטוח הבריאות שלו, החלו התארגנויות 'מסיבת התה'. אלה העניקו תנופה למירוצים השונים בבחירות לקונגרס ב-2010 ולאחרונה אנחנו רואים אין ספור מועמדים רפובליקנים שטוענים לכתר המועמדות ועורכים ביניהם סלקציה תוך תחרות קשה. הממסד הרפובליקני היה צריך לעבוד קשה מאוד כדי להציב את מועמדו, מיט רומני, כמוביל בבטחה.

בישראל מדברים כולם השכם והערב על דמוקרטיה או על התרחשויות אנטי-דמוקרטיות, אבל לא עושים הרבה בנדון. מקימים עוד מכון, מוציאים עוד חוברת, חותמים על עצומות, עורכים סקר מלומד. המהפיכה הדרושה כיום למחזור הדם של הדמוקרטיה הישראלית אינה קשורה למבנה המשטר או לשיטת הממשל והבחירות. כמו בקיץ האחרון במחאת הצדק החברתי (המזויף), צריכה לקום מלמטה תנועה שתחדיר לתודעת האזרחים כי לזכות הבחירה לכנסת – ולאזרחות בכלל – יש כמה קומות: אחת מהן היא החברות כמתפקדים באחת המפלגות, זו שרואים בה פוטנציאל ייצוגי לכיבוש השלטון.

משה פייגלין הבין את זה כבר לפני כמה שנים, אבל הוא מנצל את גיוס גוש המתפקדים שלו לפוליטיקה שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, הדוגמה שלו למה שהאזרחים צריכים לעשות ראויה לחיקוי. בנוסף לאזרחות וזכות הבחירה, צריך להתרגל להשתתפות בהליך הדמוקרטי המפלגתי.

מפלגה כמו 'הליכוד' צריכה לחולל את תהליכי העומק שלה, בחירת המנהיגות והבחירות הפנימיות, באמצעות מאגר מתפקדים של כחצי מיליון איש לפחות. במצב הנוכחי, כאשר שיעור ההשתתפות בהליך הפנימי כולל כ-60 אלף איש, המרחב האלקטורלי אינו מספיק כדי לאפשר למועמדים חדשים להתמודד ולשנות מהלכים אידיאולוגיים. המאגר הקיים עדיין מאפשר שליטה של הממסד המפלגתי, כולל הממסד של הגוף הלעומתי של 'מנהיגות יהודית'.

השיטה שקיימת היום במפלגות הגדולות – יותר נכון, הבינוניות, כיוון שאף אחת לא ממש גדולה – לא מאפשר לדמויות חדשות להלחם על דעת המצביעים. לכן, האופציה היחידה שנשארת לדמות כאילו-חדשה כמו של יאיר לפיד היא להקים גוף מפלגתי שישתלט על מחוז בחירה מוזנח.

בישראל יש כשבעה מיליון וחצי תושבים. אם כמיליון מתוכם יהפכו, בדרך כזו או אחרת, לשותפים בתהליכים הדמוקרטיים שקודמים לבחירות לכנסת, תהיה זו המהפיכה הדמוקרטית האמיתית.

במצב הקיים, למיעוט השלטני של אוליגרכיית העבר אין שום עניין שזה יקרה. הם כבר המציאו אידיאולוגיה חדשה לדמוקרטיה, כזו ששואפת לנטרל את רוב הציבור – שנתפס בעיניה כלא-נאור, נבער ומוסת. גם לממסדי המפלגות אין בזה עניין.

השתתפות המונית במירוץ הדמוקרטי צפויה לנטרל את ההשפעות המזיקות של הממסד המפלגתי הפנימי ושל קבוצות הלחץ המאורגנות. לא נותר אלא למצוא דרך להניע את האזרחים כדי שיגידו את דברם.

אמנון לורד

פורסם 2.2.12

פברואר 2, 2012

מועצת חוסר הביטחון

זאב קם

בימים האחרונים נערכים במועצת הביטחון של האו"ם דיונים בנושא הסורי, או, יותר נכון, בטבח שמתרחש בסוריה יום-יום, שעה-שעה. מלבד הימשכות הדיונים ועקרותם, ישנה בעיה שניה, שנשמעת טכנית או לשונית, אך מעידה כאלף עדים על הבעיה האמיתית.

משום מה, התקשורת מתעקשת להשתמש במונח 'מועצת הביטחון', למרות שאותה מועצה פועלת דווקא להגברת חוסר הביטחון בעולם. למרות זאת, היא עדיין זוכה לאותו קרדיט מופרך.

אין טעם לנסות ולספור את כמות הפעמים שבהם התכנסה בשנה האחרונה אותה מועצה, כדי לדון במרחץ הדמים; המספר חסר משמעות בדיוק כמו הכינוסים עצמם. הדם נשפך ברחובות כמו שמפניה במסיבת אוליגרכים רוסית ולחבר'ה במועצה יש את כל הזמן שבעולם.

למעשה, הקשר לרוסיה חזק הרבה מעבר לדימוי האוליגרכים והשמפניה. הנזק שגורמת רוסיה לאמינות מועצת הביטחון וליכולת שלה להגן על אזרחים חפים מפשע – אדיר. הבושה נעלמה כלא היתה. בעבר, ניסו הרוסים להסביר את מניעת הגינוי כלפי סוריה ולהתנצל על הווטו שהטילו עליו. היום, אפילו זה כבר לא קיים. הרוסים מושכים כתפיים באדישות, מרימים את ידם נגד כל גינוי כלפי הבן הסורי האהוב וממשיכים הלאה.

הגישה הרוסית מתאימה כמו כפפה ליד לשאר מדינות המועצה. זהו התירוץ המושלם עבורם: כך הם יכולים לטעון, מצד אחד, שהם עושים הכל כדי לפתור את המצב בסוריה; מצד שני, הם יכולים להסביר את חוסר המעש בכך שזה לא הם – אלה הרוסים. ידי העולם קשורות כל עוד היד הרוסית מורמת אל-על ומודיעה על וטו. כמובן שזהו לא יותר מאשר ניסיון שפל לרחוץ בניקיון כפיהם. מדינות המערב כבר הוכיחו בעבר שכשהן רוצות, הן יכולות לפעול גם ללא פתק מההורים.

ברגע של חולשה, הסגירה מזכירת המדינה האמריקנית את הצביעות ואת חוסר הבושה של ארצות הברית ושאר המדינות המערביות בעניין הסורי. "סוריה אינה לוב", אמרה קלינטון ללא מצמוץ, והוסיפה כי אין כוונה לשלוח כוחות צבא לטפל בטבח שמונהג מדמשק.

אכן, סוריה אינה לוב. בעוד שהטבח בלוב היה קצר בהרבה ונמשך מספר מצומצם של חודשים, בסוריה כבר 'חוגגים' במשך שנה. חבל שהגברת קלינטון לא השלימה את המשפט ואמרה את האמת כולה: סוריה אינה לוב בעיקר בגלל שאינה יושבת על בוכטה של נפט. למי אכפת מחיי אדם כאשר אין בנוסף אינטרס כלכלי? בסך הכל רוצחים אנשים. זו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה.

הטבח עדיין אינו מספיק כדי לזעזע את אמות המוסר של העולם (אלא אם כן יהודים מעורבים בזה ואז העולם ישמח להיכנס לעובי הקורה). מועצת הביטחון? הבה נדייק ונאמר: 'מועצת חוסר הביטחון'.

פורסם 2.2.12