Archive for פברואר 5th, 2012

פברואר 5, 2012

דיור בר השגה – רק תוך שילוב אוכלוסיות

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

בשבוע החולף הניחה חברת הכנסת מירי רגב יחד עם חברי כנסת נוספים הצעת חוק, שקובעת כי הממשלה תחייב כל קבלן שבונה פרוייקט בנייה, למכור למדינה חמישה אחוז מהדירות עבור זכאי הדיור הציבורי. לכאורה, הצעה מצויינת. זהו 'דיור בר השגה' במיטבו. אך ההצעה תוייגה בשם המשונה 'דיור סוציאלי'. דווקא בימים של גזענות כלפי חלקים נרחבים בחברה הישראלית, בחרה ח"כ להשתמש בביטוי הבעייתי.

חלק גדול מ'מעמד הביניים' לא רוצה ש'הסוציאלים האלה' יגורו איתו באותו בניין. "הם יורידו ערך הדירות", אני שומע חדשים לבקרים מטובי בנינו ובנותינו, אותם אלה שיצאו בקיץ למאבק הגדול על עתידה של החברה הישראלית ועתידה של המדינה.

ברחבי העולם כבר הבינו שהדרך להוציא משפחות ממעגל העוני היא על ידי שילובן במסגרות דיור בר השגה – יחד עם אוכלוסיות חזקות יותר, זאת מבלי שאוכלוסיות אלו ירגישו 'פחיתות כבוד' בשל שכניהם שהפרוטה אינה מצויה בכיסם.

ופה נמצאת הבעייה הישראלית. האם אלה שמדברים בהתלהבות כה רבה על דיור בר השגה אכן מתכוונים לשילוב אוכלוסיות? האם הם באמת מתכוונים להתערבות ממשלתית שתביא לכך שאוכלוסיות מוחלשות תעבורנה לגור במתחמי דיור באיכות גבוהה, כשהן משולבות באוכלוסיות חזקות יותר, שיסייעו להן להתרומם ממצבן הסוציו-אקונומי?  דיור בר השגה אינו כולל רק דירת מגורים באיכות בנייה טובה ובמחיר סביר, אלא גם דירה בסביבת חיים טובה, עם תשתיות חינוך ובריאות מצויינות שמקדמות את כלל האוכלוסייה שמתגוררת בה.

חובתה של המדינה לדאוג לכך שכל אחד מאזרחיה יוכל להתגורר במקום ראוי, בשכר דירה בו הוא מסוגל לעמוד, בין באופן עצמאי ובין במימון המדינה. הדרך לעשות זאת היא בייצור סל של פתרונות דיור, בעיקר להשכרה ולתקופה ארוכה.

אחד הפתרונות יכול להיות קביעת שכר דירה ריאלי לתקופה של עשרים שנה, שמבוסס על מקום המגורים הנוכחי של הדיירים ומספר הנפשות בבית. כך תוכל כל משפחה להחליט היכן היא מעדיפה להתגורר. פתרון אחר יכול להיות חיוב של כל קבלן הבונה פרוייקט להפריש עשרה אחוז מהדירות לזכאי הדיור הדיור הציבורי, בשכר דירה מפוקח שישולם לו ישירות על ידי המדינה, בדומה למה שמציעה חברת הכנסת רגב. פתרון טוב יותר הוא לבצע פינוי-בינוי של מתחמי דיור ציבורי ולבנות במקומם פרוייקטים שכוללים שילוב של זכאי הדיור הציבורי עם אוכלוסיות חזקות יותר.

הקבוצות שלוחמות היום בעד דיור בר השגה הן חד ממדיות ולא שונות בהרבה מקבוצות הרכישה שבונות מגדלי יוקרה שמיועדים לעשירים, לאנשי הייטק, לרופאים או לטייסים. הן מבקשות שהמחיר יהיה זול יותר וראייתן צרה, אישית ואף סקטוריאלית. הן בוודאי לא מדברות על שילוב אוכלוסיות וצמצום פערים – אחת המטרות המוצהרות של דיור בר השגה.

החשש הכבד הוא שהדיור בר ההשגה יהפוך לעוד מתחם עם ועדת קבלה, בו הותיקים 'יסננו' את הזכאים להתגורר במחיצתם.

 

פורסם 5.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 5, 2012

סוף והתחלה

בכל סרלואי אולמן. משוררת, מורה ומנחת סדנאות כתיבה

בשעת בוקר מוקדמת מאד לפני כמעט עשר שנים הדלקתי את הרדיו. באחת התכניות שמקדימות את שטפון האקטואליה קראה השדרנית שיר שלפת את לבי: היה זה שירה של משוררת פולניה שאת שמה כמעט ולא הכרתי. הוא החל במילים: "המאה העשרים צריכה היתה להיות טובה מקודמותיה". היתה זו עבורי חוויה מעוררת ומסקרנת – שיר שנקרא ברדיו והוא אינטלקטואלי ומרגש בו זמנית; שכוחו נשמע ועובר גם שלא בהופיעו בטקסט.

יותר מהמוסיקה ושאר האמנויות, נתפסת השירה (ובצדק) כקשה ובלתי מובנת: היא נכתבת על ידי יצורים נעלים, משוררים, שכותבים עבור כת סגורה של יודעי סוד. השירה – שהיתה בעבר נחלתם של רבים – הפכה במאה ה-20 לנחלתם של מתי מעט; נדיר למצוא שיר או ידיעה על שירה ומשורר בטורי החדשות. יוצאת מן הכלל הזה היא המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, שנפטרה לפני ימים אחדים. היא זכתה בחייה למה שרבים לא זכו לו גם במותם; היא זכתה בפרס נובל לספרות אבל נודעה בעיקר כמשוררת אהובה גם על אלה שאינם אנשי ספר מובהקים.

שימבורסקה נולדה ב 1923, בפולין המרוסקת שבין שתי מלחמות העולם ושירתה נגעה לליבם של אנשים שנולדו הרבה לאחריה, בארצות ותרבויות שונות. היא ראתה עולם בנוי, חרב ובנוי, ושירתה מהדהדת את זוועות המאה העשרים. אבל תחת שתהיה זו שירה מרה, אסונית ומיואשת זוהי שירה צלולה, מפוכחת וחדורת אמון באדם. זוהי שירה ששפתה פשוטה כביכול והיא מתקשרת בקלות עם הקורא; עם זאת היא עוסקת בלא פחד בנושאים הקשים ביותר בקיום, ובוחנת בעין חדה את מרכיביו של האנושי והבלתי אנושי שבאדם. כל פרט שבאדם נחשף במבט בהיר אך מלא חמלה, והמכלול המתגלה הינו מרהיב.

"המאה העשרים שלנו צריכה היתה להיות טובה מקודמותיה", היא כותבת בראשית השיר שהרטיט את לבי עם שחר ברדיו, "שלהי המאה". "הא-ל אמור היה להאמין סופסוף באדם/ טוב וחזק/ אך טוב וחזק/ עודם שני אנשים שונים.// כיצד לחיות – שאל אותי במכתב מישהו,/ שאותו התכוונתי לשאול/ אותה השאלה עצמה.// שוב וכתמיד,/ כפי שניתן לראות לעיל,/ אין שאלות דחופות/ משאלות תמימות." (מתוך: "שלהי המאה" בתרגום רפי וייכרט).

עבור רבים, זהו הקסם הגדול של שירתה. כל המשוררים דנים בפרטי הקיום האנושי, בעוול שבחיים ובזוהר שבהם, אך איש אינו שואל כיצד יש לחיות. שימבורסקה הבינה שהשאלה כיצד לחיות היא השאלה העיקרית בעולם, בו טבעו האידיאלים במלחמות רצחניות ובתכניות ריאליטי. זוהי שירה נטולת 'איזם' שכתובה בשפה אינטלקטואלית ושווה לכל נפש. היא מתייחסת לאידאולוגיות הגדולות ועם זאת מפנה להן עורף, כיוון שאת עיקר מבטה היא מפנה אל המושא שלהן – האדם. מתוך כך נעשית שירתה לחכמה, אהובה ואוניברסלית כל כך: היא מזכירה לנו כי סך כל מרכיבי האנושיות שבנו, הוא העושה אותנו לאדם שלם.

פורסם 5.2.12


פברואר 5, 2012

חורף ערבי אדום

מאמר מערכת

גינוי, סנקציות או כל צעד אחר שאיננו התערבות ישירה ומאסיבית נגד המשטר הסורי, לא יוכל לשים קץ למרחץ הדמים בסוריה. הטרגדיה הסורית היא, שלא ברור כלל אילו צעדים חיצוניים באמת יכולים להפסיק את הטבח. אתמול היה העולם מזועזע לרגע היסטורי אחד, כאשר מספר ההרוגים ביום אחד טיפס לבין 300 ל-400 בני אדם. עד עתה התרגלנו למספרים ה'מתונים' של 50 עד 100 ליום. 350 הוא כבר מספר שעלול להטות את מצפונם של קבוצת החותמים האוטומטית של ספי רכלבסקי ופרופ' ירון האזרחי, מפרשת נתן אשל הבוערת, לטפטופי הדם באביב הערבי.

בשיקול קר, קשה לראות מצב שבו מועצת הביטחון יוזמת מהלכים שאינם גורמים לנזק כבד עוד יותר בסוריה. נכון, יוזמת ההתערבות של צרפת, בריטניה וארצות הברית בהסכמת הליגה הערבית נגד לוב הביאה בתוך כחצי שנה לסיום מה שנראה כמלחמת אזרחים. זה היה סופו של קדאפי. הפעם אפשר לשאול, מה יקרה אם הצבא הסורי יימחץ על ידי כוח חיצוני ובשאר אסד ומשטרו יחוסלו? הדבר אפשרי. אפילו ישראל יכולה להחליט לבצע סוג של סיכול ממוקד בהפתעה ולחסל את אסד ומשטרו. מה הלאה?

הדעת נותנת שכמו בעיראק, הקרבות בין המורדים עריקי הצבא הסורי, לבין יחידות או כנופיות חמושות שיירדו למחתרת יימשכו ביתר שאת. הצבא כבר לא יהיה הכוח הדומיננטי, ויישמר איזון בין שני הכוחות החמושים: העאלווים שהם המיעוט השולט היום, יהפכו לחסרי מגן, ועד מהרה נראה מעשי טבח הדדיים שיביאו את מספרי ההרוגים למעל אלף ליום.

נפילתו של אסד צריכה לבוא בתהליך טבעי של היחלשות משטרו ועלייתה של מנהיגות חלופית – מבין מתנגדי המשטר. עמדתה של רוסיה היא עתה המכשול בדרך להכבדת הלחץ על משטר אסד. הרוסים מגִנים בסוריה על כמה אינטרסים יסודיים שלהם ואולי גם על איזה עיקרון. בזמנו, הם התנגדו למלחמת קוסובו משום שראו בסרביה תחום השפעה שלה. אך ב-1998 רוסיה עדיין היתה חלשה ויתכן שההתערבות הצבאית המסיבית נגד סרביה היתה מהגורמים שהעלו את ולדימיר פוטין.

היום קובעת רוסיה, ומפגינה זאת כלפי הקהילה הבינלאומית, כי אינה נוטשת בשום תנאי בעלי ברית. כמו כן, היכן שהיא רואה קו חזית שבו ניתן להתעמת עם המערב, היא תעשה זאת; כך היא מחדשת את נוכחותה הבינלאומית ומחזקת את מעמדה כמעצמה שווה. על חוף סוריה יש לרוסיה נמל בית משלה והיא לא תוותר עליו בשום מחיר: זוהי נוכחותה בים התיכון. סוריה היא אחד הלקוחות הגדולים של רוסיה לתעשיית הנשק שלה ובסיס טריטוריאלי בשיקוליה הגיאו-אסטרטגיים באגפה הדרומי.

המראות המדממים ממצרים ובעיקר מסוריה מזכירים, שבעיית האלימות הרצחנית בארצות ערב היא בעיה תרבותית עמוקה. אולי הם הסיבה העיקרית להיווצרותם של משטרים דיקטטוריים של יד ברזל בקרב אותם עמים. שום התייפייפות מילולית תקשורתית נוכח השתוללות הדמים ברחובות לא תשנה את תמונת האמת; רק אלטרנטיבה פנימית שתקום תוך התמודדות כנה עם השדים הדתיים והאידיאולוגיים המולכים בנפש האומה הערבית יכולה לחולל את השינוי הדרוש. לקהילה הבינלאומית לא נותר אלא לסייע בכל דרך – גם נוכח התנגדות רוסית.

אמנון לורד

פורסם 5.2.12