Archive for פברואר 6th, 2012

פברואר 6, 2012

אינטרסים רוסיים מתעתעים

ד"ר יהודה בלנגה הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזה"ת באוני' בר-אילן

אם רווחה המחשבה שהמלחמה הקרה הסתיימה אי-שם בשלהי שנות ה-80 – טעות היא. אמנם, ברית המועצות והגוש הסובייטי התמוטטו, אך המדיניות הסובייטית האנטי-מערבית עדיין חייה ובועטת. למה רוסיה, פעם אחר פעם, מצביעה נגד גינוי של סוריה במועצת הביטחון של האו"ם?

קשר ארוך שנים ישנו בין רוסיה לסוריה. ב-1954 הטילה רוסיה את הווטו הראשון שלה בנושא מזרח-תיכוני במועצת הביטחון לטובת סוריה ונגד ישראל וארצות הברית. מאז, הלכו והתהדקו היחסים בין מוסקבה לדמשק והם נמשכים עד היום.

בשלושת הביקורים האחרונים במוסקבה (שנערכו ב-2005, 2006 ו-2008) חתם בשאר אל-אסד עם צמרת ההנהגה הרוסית על שורה של הסכמים במגוון רחב של תחומים: מדע, טכנולוגיה, תעופה, תיירות, מסחר, וכמובן צבא. בתחום האחרון היתה רוסיה ונותרה ספקית הנשק הכמעט בלעדית של סוריה, ורק לפני כשבועיים התבשרנו על עסקת נשק חדשה בשווי 550 מיליון דולר. ברי הוא, ששלל החוזים הללו מכניסים כסף לרוסים מחד, ומשאירים אותם במגרש המשחקים המזרח-תיכוני מאידך.

במובנים רבים, נותרה סוריה העוגן היחיד של רוסיה במזרח-התיכון שלאחר קריסת הגוש הסובייטי. האוריינטציה המדינית של רוב מדינות המזה"ת – למעט סוריה ואיראן – היא מערבית, בדגש על ארצות הברית. אם נביט לרגע במשקפיים רוסיים – מדוע שמוסקבה תגנה את בעלת-בריתה היחידה באזור? מדוע שתפעל להדחתו של השליט היחיד שנותר נאמן לה, ומשתף איתה פעולה?

עוד שתי נקודות חשובות משלימות את ההסתכלות הרוסית על המקרה הסורי בפרט ועל 'האביב הערבי' בכלל. ראשית, טוענת מוסקבה, במקום המשטרים שנפלו עד-כה במזרח-התיכון, עלה כוחו של האסלאם. אמנם, ארה"ב והמערב מעוניינים בהפלת רודנים ומצדדים בדמוקרטיה, אך יש תהום בין החלום למציאות. זהו לא 'אביב ערבי', אלא 'חורף אסלאמי'.

יתרה מזו, מצרים ולוב קורסות נוכח חוסר הסדר שבהעברת השלטון הפנימי. לכן, מבקשת רוסיה הצעה קונסטרוקטיבית ממה שמציעה מועצת הביטחון. "אתם רוצים להפיל את בשאר? תנו לנו חלופה במקומו". נפילתו של משטר אסד לאו-דווקא תסיים את האלימות, טוענת רוסיה, אדרבה, היא עלולה לפתוח בסוריה פרק חדש אלים ורווי-דם לא פחות מקודמו.

שנית, אל לנו לשכוח שרוסיה מוקפת בטבעת כמעט הרמטית של מדינות פרו-מערביות, הן בגבולותיה הדרומיים והן בגבולותיה המערביים. אולם יש בתוכה ובשכנות לה גם קהילות מוסלמיות גדולות. מה אם אלו יתעוררו פתאום ל'אביב' משלהן? לפיכך, תחושת האיום על רוסיה בהקשר זה מספיקה בשביל לייצר את התגובה אנטי-מערבית שלה.

אך לא לעולם חוסן. גם לרוסים יש גבולות, במיוחד שהם הולכים, מצטמצמים ומבודדים אותם. כבר בקיץ שעבר קרא נשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב, לבשאר ליישם את הרפורמות שהבטיח; סגן-הנשיא הסורי, ביקר במוסקבה שם החלה להתגבש התוכנית להעברת השלטון לידיו; ולבסוף בשלהי ינואר אמר מיכאל מרגלוב, מי שמחזיק בתיק המגעים עם סוריה מטעם מדבדב, כי אסד מתחיל למצות את "ארסנל המשאבים של רוסיה". מכאן, שברגע שיימצא פתרון נוח למוסקבה היא כבר תדאג לסיים את הסאגה של מלחמת ההישרדות של בשאר אל-אסד.

פורסם 6.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 6, 2012

הכישלון של ברביבאי

מאמר מערכת

"צה"ל שכר את שירותיו של משרד פרסום חרדי", בישרה הכותרת ב'מקור ראשון'. המטרה: "ניסיון להגברת שיעורי הגיוס ושינוי התדמית של לובשי המדים". המהלך המפתיע גרר הרמת גבה בקצה החילוני-רדיקאלי של הסקאלה המגזרית. מדוע, אחרי שנים שבהן זינקו משמעותית שיעורי הגיוס בקרב החרדים, נזקק לפתע צה"ל למשרד יח"צ חרדי? מדוע, זה כמה חודשים, הצעירים החרדים שוב אינם רוצים להתגייס? כיצד שמט צה"ל את ההישג החברתי-היסטורי-לאומי של הבקעת ה'לאו' החרדי לשירות בצבא?

את התשובה לשאלות הקשות צריכה לספק אלוף בצה"ל, ראש אגף כוח אדם, אורנה ברביבאי. חצי שנה לאחר כניסתה לתפקיד, אין מנוס מלקבוע שבכל הנגוע לחרדים, ברביבאי כשלה. היא דרכה על מוקשים במקום לנטרל אותם, נהגה בחוסר רגישות, הרגיזה והעליבה. במקום להבין את מורכבות הבעיה, ברביבאי נסחפה אחרי הסיסמאות. התוצאה היא שוקת שבורה.

זה לא חייב להיות כך: שני קודמיה של ברביבאי השכילו להשיג תוצאות הפוכות. האלופים אלעזר שטרן ואבי זמיר מצאו נוסחה מורכבת – גם אם לא קלה לעיכול – ששברה את הטאבו. הם העניקו לחיילים החרדים שורה ארוכה של הקלות, עד שכלל לא היה ברור שמדובר באותו צה"ל. ובכל זאת, מראות של מדים מתנפנפים מעל חוטי כביסה ב'גאולה' החלו לקבל לגיטימציה במגזר.

עקב בצד אגודל חולל אלוף זמיר מהפך היסטורי, שגם לו עצמו לא היה קל. מחליפתו, למרבה הצער, פספסה את הנקודה. במקום להמשיך ולקרב את החרדים בהרבה סבלנות וגמישות, התפתתה להאמין שתוכל לכפות עליהם כללי התנהגות חילוניים. שירת נשים, כללי השירות החדשים, פרשיית הרב ראב"ד, ההחלטה שתלמידי 'הסדר' המבקשים להתמיין ליחידות מובחרות יידרשו לעזוב את הישיבה כבר בשלב הגיוס ועוד.

מעל לכל, הייתה המוסיקה בנוסח "שיקול דעת הלכתי לא יכול לגבור על שיקול דעת פיקודי", או "נכון לקדם את רעיון שירות חובה לכל, חלוקת השוויון בנטל צריכה להיות לכל אזרח", שמנגנת ברביבאי. לא שאיננה צודקת, אלא שככה לא בונים צבא – שיש בו חרדים.

כעת, לאחר שהבינה, כנראה, את חומרת הנזק, ברביבאי עובדת על הדימוי. כל הנתונים מראים כי מהלך תדמיתי לא יספיק כאן, והראייה: התדרוך המדובר בסוף השבוע נכשל. מה שנדרש הם מהלכים אמיתיים. אם ברביבאי והרמטכ"ל גנץ מעוניינים לשלב – עליהם להזמין את החרדים, להתחשב בהם ובאופן כללי לגלות רצון טוב והבנה.

זה לא קל. מהלכים לקירוב החרדים לא יישאו חן בעיני חלק ממעצבי דעת הקהל ולא תמיד יקבלו כותרות חיוביות. מהלכים כאלה כרוכים בהיענות לדרישות בלתי נסבלות מבחינת האדם החילוני – למשל הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים – כלומר, הרבה כאבי לב ובטן למקבלי ההחלטות. אבל ברביבאי וגנץ צריכים להחליט אם הם מסוגלים למהלך ההיסטורי הזה או שמא בכוונתם להמשיך ולגלגל את המציאות לאחור. יש לקוות שירימו את הכפפה.

ובנימה אחרת: גם אם ברביבאי שגתה, אין בכך כדי להצדיק את העמדה העקרונית של החרדים המסרבים להתגייס. האפלייה בין דם 'כללי' לדם 'חרדי' מוסיפה להיות פשע בל יכופר. הלוואי ולראשי המגזר החרדי ייפתחו סוף סוף העיניים.

אריאל כהנא

פורסם 6.2.12

פברואר 6, 2012

פלורליזם רבני: הבשורה

אילון גולדשטיין, מתמחה בתחום המשפטים ועוסק בזכויות חברתיות

חמש שנים לאחר שהוציא את החוברת 'קריאת כיוון', הוציא בשבוע שעבר הרב אלי סדן חוברת שנייה. הרב סדן הוא מייסד המכינה הקדם צבאית בעלי שכבר מזמן איננה מכינה בלבד: מוסדות 'בני דוד' כוללים ישיבה גבוהה, מכינה, מכון הוראה ובית מדרש. אם יש דמות שניתן לומר עליה כי היא מנהיגת ציבור, זהו הרב סדן. הציבור שלו הרבה פחות אזוטרי מהציבור של מורו ורבו הרב צבי טאו, וכנראה יותר גדול ממנו. מן העבר השני, ציבור זה הרבה יותר מוגדר וצייתן מאשר הציבור של הרב יובל שרלו והרב בני לאו. לרב סדן אמנם יש כיום תלמידים בכל מקום, אך בניגוד ליוצאי ישיבות אחרות, תלמידים אלה עדיין רואים ברב סדן את מי שעיצב את תפיסת עולמם.

תמיד היתה בי סלידה מאותם 'בני דוד', שירו צרורות של משנת רבם על אף שלטעמי לא הבינו אותה מעולם, דבר שהוא בכדי לימוד חובה הן עליהם והן על רבם. את החוברת החדשה שכתב לקחתי לידי, בתקווה למצוא עוד הוכחה לכך שהחברה הדתית מאבדת את עצמה לדעת והופכת לחרדית יותר ויותר.

הופתעתי. הרב סדן יוצא נגד כפייה דתית ונגד הדרת נשים כראשון הפלורליסטים. הוא מבקר את פעילויות 'תג מחיר' ואת פריעת החוק בחסות התורה, מציין את חשיבות הדמוקרטיה ומסביר לתלמידיו שזו שיטת המשטר המיטבית כיום.

מאיפה זה בא? ברור כי מעל לכל, הרב סדן הוא 'ממלכתי'. גם בחוברת זו הוא מבהיר את נקודת המוצא שלו, לפיה אנחנו בתהליך מתמשך של גאולה שמדינת ישראל היא חלק הארי בו. הגישה הממלכתית מחייבת לשים את השותפות עם הציבור החילוני כערך עליון. כמעט בעל כורחו, ערך השותפות מחייב את הרב סדן לדבוק בדמוקרטיה, להילחם בהדרת נשים ולצדד בחופש הפרט. הוא מחייב אותו להיות, רחמנא ליצלן, פלורליסט.

צמד המילים 'הרב סדן פלורליסט' לפני כמה שנים, היה מעורר גיחוך. מה בין המשנה הסדורה והבטוחה בעצמה של 'ישיבות הקו' ובין פלורליזם אמיתי? עם זאת, אני מרשה לעצמי להניח שאם הדיון לא היה כולל את תמונת המאקרו, הרב סדן היה נשאר בעמדות שמרניות מאוד, כפי שבאות לידי ביטוי בפרק שעוסק בהדרת נשים. אבל הדיון כולל את תמונת המאקרו, משום שהדיון תמיד כולל תמונת מאקרו, והרב סדן יודע זאת.

על אף שאני חולק על עיקר התשתית הרעיונית של הרב סדן, ברור לי שלא בלבד שהוא מבטא גישה שפויה, אלא שזו גם הגישה היחידה שמאזנת בין הקצוות ויכולה להתקבל בציבור הדתי של היום. זה באמת מסמך שניתן להתכנס סביבו ועל אף שהחוברת הזו אינה ממצה, היא בהחלט מהווה נקודת פתיחה לשיח, ובמידה מסוימת גם קריאת כיוון.

פורסם 6.2.12