Archive for פברואר 9th, 2012

פברואר 9, 2012

סופה של מסיבת אסד

אורי הייטנר. פובליציסט, חבר קיבוץ אורטל בגולן

לנשיאהּ השביעי של ישראל, עזר ויצמן, היה חלום – לנגב חומוס בדמשק. לא היה זה חלום מגונה, את החזון הנשגב של שלום, ככל חזון, ראוי לפרוט לפרוטות מעשיות. היכולת להשכים בבוקר, להיכנס למכונית, לנסוע צפונה, לחצות את הגבול, לקפוץ לביקור שכנים בדמשק, לנגב חומוס… נפלא!

הבעיה מתחילה בחוסר היכולת להבחין בין החלום למציאות. תמורת החלום הלא מציאותי לנגב חומוס בדמשק, ויצמן ורבים אחרים הטיפו לשלם מחיר נורא ואיום ולשבור חלום נשגב וגדול; נסיגה מהגולן, ויתור על חבל ארץ ריבוני של מדינת ישראל, עקירת חבל התיישבות ציוני מפואר. לא רק הטיפו, אלא ניסו בפועל לבצע – תמורת שלום באספמיה.

אם המדיניות הזאת – לה היו שותפים חמישה ראשי ממשלה ישראליים – היתה מבוצעת, היינו היום ללא הגולן וללא יישוביו, כשקיומו של השלום תלוי בחסדיו של רוצח ההמונים בשאר אסד, או בחיי יורשיו שאינם בהכרח טובים ממנו.

לפני 11 שנים, לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, נפוץ טרנד של התפעלות: נשיא מערבי, בוגר לונדון, דובר אנגלית, רופא עיניים וגולת הכותרת – הוא גולש באינטרנט. ממש מסיבת אסד. "הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו", אמרו מי שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו.

אסד הינו דיקטטור שכבר רצח כ-7,500 מבני עמו, ועוד ידו נטויה. הוא אויב מר של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה, אבל אם הוא ייפול – יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, אלא סביר יותר להניח שגם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקוטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר שיכלו לעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השנים הספורות שבהן אנו חיים… הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו… אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות… אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו הכרה בישראל וסיום הסכסוך אתה.

הצד השני של האסטרטגיה, הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן וסבלנות. בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד.

יותר ויותר אנשים שתמכו בנסיגה התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. הם מבינים, שאם התמורה לנסיגה מהגולן היא ניגוב חומוס בחומס, כנראה שזה לא תענוג גדול כל כך.

 פורסם 9.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 9, 2012

רק לא איראן גרעינית

מאמר מערכת

אתר האינטרנט האיראני 'אלף' המקורב למנהיג העליון עלי חמינאי, מפרסם דוקטרינה המצדיקה את השמדת כל היהודים בעולם, ובאופן פרטני את השמדתה של ישראל. במאמר נכתב כי ייקח בסך הכל תשע דקות כדי לבצע זאת. ההצדקה למטרת ההשמדה, לפי הכותב, היא איומיהם של מנהיגי ישראל לחסל את פרוייקט הגרעין האיראני.

זהו זמן טוב להזכיר לציבור הישראלי ולמעצבי דעת הקהל, כי המחשבה שעומדת מאחורי הרעיון לצבור נשק להשמדה המונית הופכת לתכנית ממשית של איראן האיסלאמיסטית לקדם את מטרותיה בכל האמצעים.

אחד הנימוקים שמביאים בישראל ובעיתונות הליברלית בעולם נגד תקיפת הגרעין האיראני, היא שהאיראנים – ככל שמדובר באינטרסים הקיומיים שלהם – הם רציונאליים. הם לא ייתקפו את מדינת ישראל בנשק גרעיני – אם יהיה להם נשק כזה תחת היד – משום שהדבר יביא להשמדתם. משום מה, לא זכתה אמירתו של שר החוץ הקנדי ג'ון ביירד לפני שבוע בראיון ל'ג'רוזלם פוסט', כי אם לאיראנים יהיה נשק גרעיני הם יעשו בו שימוש מקסימלי. כך או כך, תקום על סף דלתנו אימפריה של סחטנות.

פרופ' ניאל פרגוסון, הנחשב לאחד ההיסטוריונים הגדולים שמהלכים בינינו, קבע, במאמר שפרסם ב'ניוזוויק', כי הברירה היא בין מדיניות של פייסנות כלפי איראן לבין מלחמת מנע. פייסנות פירושה, שהעולם יחכה להתגרענותה של איראן ואז יתחיל לנהל 'משא ומתן לשלום'. פרגוסון מלעיג על החשיבה הזו ומשווה אותה לרעיון לפיו אם היטלר ומדעניו היו מצליחים להקדים את האמריקנים בפיתוח פצצת אטום, אפשר היה להגיע איתם לשלום.

ההיסטוריון משווה בין התקופה שאנו חווים בימים אלה לבין התקופה שלפני מלחמת ששת הימים. לפי תפיסתו, דווקא תקיפה באיראן תהיה דחיפה רצינית ביותר לנפילת משטר האייתוללות משום ששום משטר מהסוג הזה לא מחזיק מעמד לאחר השפלה צבאית.

גם הפרשן הבולט של ה'וול סטריט ג'ורנל' ברט סטיבנס, קובע למעשה כי לישראל אין ברירה אלא לתקוף את הגרעין האיראני. הוא חושב שהדבר אפשרי וגם הכרחי. לפי דבריו, מבצע כזה נמצא בתוך גבולות המעטפת של יכולותיה של ישראל. במקרה הטוב יהיה זה מבצע מוצלח שבעקבותיו מלחמה קצרה בדומה למלחמת ששת הימים. במקרה הגרוע, המערכה תהיה כבמלחמת יום כיפור. כך או כך, ישראל לא תוכל עוד לצעוק 'זאב, זאב'. היא הביאה את עצמה לנקודת אל-חזור במאמץ המבצעי לבלימת איראן.

עכשיו מונחת על הכף המוכנות הנפשית והציבורית של הציבור הישראלי. קשה לחזות את תגובות השרשרת בעקבות תקיפה באיראן. לפי הפרסומים ב'ניו יורק טיימס' לפני כעשרה ימים, אין למסע ההפחדות שמנוהל בתקשורת הישראלית שום בסיס.

כן, יהיו נפגעים לא מעטים בעורף, אבל לא צפוי כלל הרס בלתי נסבל באזור גוש דן. הדבר האמיתי שנדרש מישראל הוא הכרעה על תעוזה תוך לקיחת סיכון רב. התקווה היא שלקיחת היוזמה תניב בהכרח תוצאות חיוביות. בכל מקרה, כל תוצאה עדיפה מהמתנה להתגרענות איראן.

אמנון לורד

פורסם 9.2.12

פברואר 9, 2012

עליון על תנאי

זאב קם

רגע לאחר פסיקתו של בג"צ בעניין 'חוק האזרחות' דאגו להפיץ ארגוני השמאל ש"תש כוחו של בית המשפט העליון". שופטי העליון החליטו להסיר את ידם מהחוק שמונע קבלת אזרחות מפלשתינים שהתחתנו עם ערבים ישראלים, ובכך מאפשר לישראל להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית. זה היה האות, עבור ארגוני השמאל, להסיר את תמיכתם מבית המשפט העליון ולהתחיל לתקוע בשופרות הביקורת.

כנראה שקריאת ההשכמה שקראו אותם ארגונים פעלה את פעולתה מהר. אפשר להניח שאותם מבקרים יהפכו בן רגע למברכים, לאחר שאתמול פורסמה פסיקתו החדשה של בית המשפט בפרשת תביעת הדיבה שהוגשה נגד העיתונאית אילנה דיין.

דיין נתבעה על ידי סרן ר', שהיה נשוא התחקיר שלה.  סרן ר' הואשם על ידי דיין בביצוע וידוא הריגה בילדה פלשתינית שעברה סמוך למוצב עליו פיקד. הוא עמד לדין וזוכה מכל אשמה בבית הדין הצבאי. לאחר שזוכה, הגיש תביעת דיבה נגד דיין עצמה ונגד חברת טלעד ששידרה את התחקיר. סרן ר' זכה בתביעתו, כששופט בית המשפט המחוזי, נועם סולברג, פסק לטובתו סכום של 300 אלף שקלים כפיצוי.

בית המשפט העליון ביטל אתמול את פסק דינו של השופט סולברג והסביר כי התחקיר של דיין היה מאוזן. בלי להיכנס לפרטי המקרה, פסיקת בית המשפט היתה לרעת קצין צה"ל ושיחקה לידיהם של הטוענים כי צה"ל נוהג באכזריות ומבצע פשעי מלחמה. בנוסף, הפך בית הדין את פסק דינו של מי שאמור בקרוב מאוד להפוך לקולגה ועמית שלהם בבית המשפט העליון, השופט סולברג. קבלת פנים חגיגית ומסבירת פנים לקראת עבודתם המשותפת.

אז… תש כוחו של בית המשפט העליון או שמא כוחו עדיין במותניו? אם תשאלו את אנשי השמאל ולא מעט אנשי תקשורת, הבוקר הם שוב מרוצים מבית המשפט העליון. את הביקורת הקשה שהטיחו אז יסבירו בוודאי בכך שהיה מדובר בחולשה רגעית וזמנית, לא יותר מכך.

ככה זה אצל החבר'ה הטובים בשמאל. כששופטי העליון מיישרים קו עם השקפה שמאלנית קיצונית, הם יהיו חביביו וגם יזכו להגנה בחירוף נפש. כשהאנשים בעליון 'מפשלים' במקרה אחד או שניים – מיד ירגישו את נחת זרועם הלא מתפשרת של אותם אנשים. בית המשפט העליון יכול להיות מבחינתם רק אוהב או אויב.

בינתיים, שופטי העליון יכולים להתרווח על משענת הקנה הרצוץ שמעניקים להם ארגוני השמאל. אבל כדאי שלא יתרווחו יותר מדי. סביר להניח שבקרוב, מיד עם פסק דינו הראשון של השופט סולברג, יחזרו קריאות הגנאי וגידופי השמאל.

פורסם 9.2.12