Archive for פברואר 13th, 2012

פברואר 13, 2012

גלגל הצלה מבית המשפט

מאמר מערכת

"מקרים קשים יוצרים חוקים גרועים", אומר הפתגם החכם, וללא ספק הוא נוגע לפסק הדין 'פלוני נגד ד"ר אילנה דיין-אורבך', הידוע יותר כתביעת לשון-הרע של סרן ר'. קריאת דבריהם של שלושת השופטים ריבלין, פוגלמן ועמית, מלמדת בעיקר על יאוש. יאוש מחוק הסוביודיצה, שהפך זה מכבר לאות מתה: "התופעה של שפיטה על ידי התקשורת, היא בלתי רצויה בעליל… (אבל) איסור כגון דא מנוגד לנשמת-אפה של התקשורת", עמ' 112 בפסק הדין; יאוש מן הציפייה שאמצעי התקשורת ייצמדו לעובדות ויימנעו מערבוב בין דעות לידיעות: "לעתים מתקיים קושי להבחין בין דעה לעובדה" עמ' 73; יאוש מחוק לשון הרע, שלמעשה עוקר על ידי השופטים מתוכן, בתורף פסק הדין.

הורדת רף הדרישות מהתקשורת מהווה חדשות רעות לאמת, לציבור וגם לתקשורת עצמה. בית המשפט העליון קבע בפועל בפסק הדין, כי איננו מצפה עוד מכלי התקשורת למסור אמת לנמעניהם. משפטית, נתבעים העיתונאים ל'אמת לשעתה', תכל'ס, די אם יציגו את 'האמת שלהם'. אליבא דשופט ריבלין אין 'אמת אוביקטיבית' ואין דרך להפריד בין דעה לידיעה. לכן, ממילא, רשאי העיתונאי למסור לציבור את 'האמת' כפי שהייתה מובנת לו בזמן הדיווח, בלי צורך לחפור עד הסוף בעובדות או בגרסת הצד השני. במישור הפילוסופי ניתן, אולי, להבין את טיעונו של כבוד השופט; במישור המעשי, הוא מעניק לתקשורת גושפנקא משפטית לבצע מניפולציות על חשבון האמת ועל חשבון צרכניה.

וכאן מגיעות החדשות הרעות לתקשורת: הסאב-טקסט של פסק הדין הוא 'אמנם התקשורת איננה עומדת בסטנדרטים המינימליים של דיווח אמת, אבל לנו, שופטי בית המשפט העליון, זה כבר לא באמת אכפת. התרגלנו. אנו משלימים מראש עם כך ש'עובדה' אינה עובדה ("חרף שמה – יש בה בתוכנית עירוב של מצג עובדתי ושל הבעת דעה", עמ' 57) ולכן מזכים אנו את דיין מהוצאת לשון הרע", או בניסוחו הישיר של השופט עמית "הכתבה צלחה את דיני לשון הרע, אך דומני כי בהיבט של אתיקה עיתונאית, מערכת 'עובדה' לא עמדה בחובת ההגינות" (עמ' 121). גם הדברים הנכוחים הללו לא גרמו לשופט עמית להחמיר בדין יותר מעמיתיו.

חרף האלמנטים השליליים הללו, פסק הדין לא בהכרח מוטעה. בהתחשב בכוחן הגדל של הרשתות החברתיות, אכיפת דיני לשון הרע במתכונתם הקודמת הופכת ממילא לבלתי אפשרית. חשוב יותר: במצב הנוכחי של חולשת התקשורת, טוב עשה בית המשפט שהשליך לעיתונאים גלגל הצלה אחרון בטרם יאבדו סופית את הרלוונטיות.

בנקודת הזמן הזו יש לקוות שהעיתונות תדע לנצל את ההזדמנות שניתנה ותנצל לטובה – ולא לרעה – את מרחב התמרון העצום שהעניק לה בית המשפט. התקשורת בישראל חלשה בגלל שנים רבות מדי של עיוותי סיקור גדולים, הן בהיבטים הפוליטיים והן בהיבטים אחרים. כעת היא מקבלת חופש פעולה כמעט מוחלט, ובלבד שתשתמש בו למטרות ערכיות נעלות אותן מנו השופטים. רק אם תעשה זאת, תשוב למעמדה המשפיע ותצדיק, בדיעבד, את המנדט שהעניק לה בית המשפט העליון.

אריאל כהנא

פורסם 13.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 13, 2012

השחיתות לא נעלמת – היא רק מתחלפת

הרצל מקוב הוא מנהל מרכז מורשת בגין. בעבר כיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה ויו"ר בית"ר העולמי

בחברה הדמוקרטית מכונה התקשורת 'כלב השמירה של הדמוקרטיה'. תפקידה הוא להתריע ולנבוח על הגנב, ובמקרים קיצוניים אפילו לנשוך. בחברה הדמוקרטית בישראל, מתברר שכלב השמירה נרדם.

אולי המילה נרדם לא נכונה. הכלב נובח ומדווח, אבל לא בכיוון הנכון ולא בזמן הנכון, כך שהתועלת שבו אינה רבה, ואולי יותר מכך: הוא משמש להסחת דעת. ד"ר דורון נבות ('שחיתות פוליטית בישראל', המכון הישראלי לדמוקרטיה) חקר את תופעת השחיתות. הסקירה אינה רק היסטורית וכרונולוגית אלא גם מביאה פירוט של כל מוסד ומוסד בחברה ומעורבותו בשחיתות על גלגוליה.

הנאתנו הגדולה להתגעגע ל"ימים הטובים שהיו וחלפו", סופגת חבטה: השחיתות לא החלה עכשיו. ימי ראשית המדינה ושלטון מפא"י היו מלאים בשחיתות פוליטית. שימוש מושחת בעוצמה השלטונית היה אבן יסוד של המשטר ולא ניתן להבין את התפתחות מבנה הכוח בישראל ללא הכנסת עובדות אלו לתמונה.

במידה רבה, אופי השחיתות השתנה. בשנים האחרונות אנו נתקלים בשחיתות אישית של בעלי שררה שמנצלים את תפקידם ואת  מעמדם כדי לקבל טובות הנאה. לטענת ד"ר נבות, המודעות הגבוהה לשחיתות נובעת מהנחישות הגדולה של גורמי האכיפה (משטרה, פרקליטות ובתי המשפט) לטפל באישים הסורחים. הגורם המטריד ביותר במדד השחיתות המתפתחת הוא העליה בכוחם של בעלי ההון, והמגמה של קבלת החלטות לטובתם ושלא לטובת הציבור. המשמעות הכספית של שחיתות מסוג זה גדולה הרבה יותר מסיפורי טיסות ומעטפות למיניהן, אולם פחות מעניינת, וקשה יותר לאתר את סימנייה.

עוד טענה חשובה שמופיעה בספר היא אודות התקשורת הישראלית. לטענת המחבר, עם השנים חושפת התקשורת פחות ופחות מקרי שחיתות; תחקירים הלכו ונעלמו ותחקירנים רציניים איבדו את מקומם. יותר מכך: התקשורת גוננה על מבצעי שחיתות משום שהעריכה שמדיניותם תואמת את העדפותיה הפוליטיות. זכורה תופעת ה'איתרוג' של ראש הממשלה אריאל שרון לקראת ההתנתקות ובמהלכה. העיתונות הולכת ונשבית בסבך האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה, והדבר משפיע על כיסוי הסיפורים והידיעות אותם היא מביאה.

לתקשורת, שמתיימרת להיות מוסד חברתי ואפילו רשות רביעית, יש זכויות-יתר, אולם בשם הצורך בעצמאות היא מסירה מעליה כבלי אתיקה והתנהגות שראויים למוסד ציבורי. אם לא יתעשתו חברינו בתקשורת ובמועצת העיתונות, הם ימצאו עצמם בפני הסדרה בחקיקה, שוודאי לא יהיו מרוצים ממנה – אבל הרוויחו אותה ביושר.

פורסם 13.2.12

פברואר 13, 2012

הוראות בטיחות ויישומן

ד"ר אורי אדלמן, מרצה לחינוך

'כשל בטיחותי חמור', כהגדרת שלטונות הצבא, אירע לא מכבר במערכת ההגנה 'כיפת ברזל'. עוד לא זכו ממצאיו לראות אור, וכבר התבשר הציבור על מעידה חדשה: כמות גדולה של פגזי טנקים נעלמה מבסיס שריון בדרום הארץ. אם לא די בזעזועים אלה, באה הבשורה על כך שיחידה 'שכחה' חייל  בשטח עוין והוסיפה חטא על פשע.

במקרה הראשון, עשרים טילי יירוט שהכילו כמות רבה של חומרי נפץ, נפלו מכלי רכב נגרר סמוך לחיילים ולקצינים. בדיווח צוין, כי מדובר ברשלנות של החיילים ומפקדם, שחרגו מהוראות בטיחות מחמירות. הנפילה נגרמה לאחר שחיילי התחזוקה לא עיגנו כראוי את הטילים בעת הצבתם על כלי הרכב הנגרר. למרבה המזל איש לא נפגע.

במקרה השני דווח, כי בעקבות ספירת מלאי שגרתית, נדהמו בצה"ל לגלות מחסור של 1500 פגזי טנקים. אין ספק שגניבת כמות כזו של אמצעי לחימה מסוכנים במשקל של עשרות טונות, מצריכה אמצעי שינוע כבדים והיערכות לוגיסטית לא פשוטה. יתכן שהם הוצאו לסירוגין במנות קטנות ומתמשכות. אין זה משנה מה השיטה שננקטה, זו או אחרת. העובדות מעידות על כשל בהנחיות האבטחה וזילות בהוראות הבטיחות ויישומם.

במקרה השלישי, לא וידא מפקד גדוד את ספירת חייליו לאחר עזיבה של זירת פעילות. חמורה עוד יותר העובדה שהחייל שנותר בשטח היה קשרו האישי של המג"ד ונסע עימו באותו ג'יפ. הוא גילה את חסרונו רק לאחר שמפקדו התקשר וסיפר כי פלשתינים החזירו חייל למנהלת התיאום והקישור. הדחת מפקד הגדוד סיפקה אולי את היצר הציבורי, אך לא פתרה את בעיית הרשלנות.

מבלי להיות נוכח בזירות האירועים או לעיין בדוחות הסודיים של ועדות החקירה כשאלה יפורסמו, אפשר לומר במידה רבה של ודאות, שאפילו תהיינה מסקנותיהן אותנטיות או מעודנות ומרוככות עבור הציבור לקולא, אין כל ספק, שהתקלות הקשות והמסוכנות יכולות היו להימנע, אילו פעלו המעורבים לפי כללי הבטיחות. למגינת הלב, מתרחשים בכל שנה כשלים לא מעטים, שלכולם מכנה משותף של התעלמות מהנחיות. הלקחים, שהממונים מבטיחים כי יוסקו, אינם מקוימים בכל המקרים.

מעשי הרשלנות אינם מסתיימים במפגעים מקומיים. הם הופכים לשגרה ולשיטת חשיבה, וגוררים בעקבותיהם אסונות לאומיים. די להזכיר את מחדל יום הכיפורים, ההתנהלות הכושלת במלחמת לבנון השנייה, אסון המסוקים בצפון הארץ, כשל הדליקה בכרמל, הקטל המתמשך בדרכים ועוד היד נטויה.

הוראות בטיחות חייבות להיות מפורטות ומנוסחות במונחי ביצוע אופרטיביים. עליהן להיות ברורות וסדורות לפי דירוג קבוע של סדר הפעלתן, ערוכות אחת אחר רעותה בלי כל אפשרות לסטות מהן ימין ושמאל. המפעילים נדרשים לעשותן, כל אחת בנפרד ולציין בכתב, באופן בולט ומודגש בעזרת סימון שנקבע מראש  ליד ההוראה, כי ביצועה הסתיים בהצלחה. הרישום יהיה ערוך כך, שיימנע גישה לפעולה הבאה בשרשרת אם הקודמת לא הושלמה עד תומה. הטפות, אזהרות, או הסברים שאינם מלווים בהוראות עשייה תפעוליות חד משמעיות – אין בהן ממש.

הרשלנות ותוצאותיה הטראומתיות מלוות את החברה הישראלית כפצע פתוח על כל צעד ושעל. הגיע העת לשים להן קץ על ידי הקניית הרגלי עבודה לפי כללים תפעוליים מוגדרים היטב.

 פורסם 13.2.12