Archive for פברואר 16th, 2012

פברואר 16, 2012

שעון החול האיראני

מאמר מערכת

 

דניס רוס, אחד ממומחי מדיניות החוץ האמריקנית והמקורב לממשל אובמה, פרסם שלשום מאמר בו הוא מצייר תמונה קשה מבחינתה של איראן. לטענתו, הסנקציות סוף-סוף עובדות. החרם על הבנק המרכזי נותן את אותותיו, האיראנים מתקשים מאוד לעשות עסקים וכתוצאה מכך המטבע האיראני, הריאל – מתרסק. בגלל התרסקות הריאל האיראנים מתקשים לשלם עבור יבוא הגרעינים שלהם. מטעני החיטה מאוכסנים במכולות בנמלים, משום שהספקים לא קיבלו את התשלום ואינם מוכנים לקבל אשראי. גם קנייני הנפט האיראני בהמתנה, ואינם ממהרים לרכוש את הנפט, שנשאר במיכלים. בגלל הלחץ האיראני הקניינים דורשים הנחות. בינתיים, מחיר הנפט יורד, ולא עולה, כצפוי. הסעודים הבטיחו למלא כל מחסור שייווצר אם האיראנים יסגרו את ברז הנפט – מהלך שיפגע רק בהם עצמם.

חרם על הנפט האיראני מצד אירופה יכנס לתוקפו ב-1 ביולי. קצת מאוחר מבחינת ישראל. לטענת האמריקנים, עכשיו הסנקציות המשתקות מתחילות לעבוד, ויחד איתן גם הדיפלומטיה. רוס טוען שהאיראנים כבר נכנעו בעבר ללחצים. בכל אופן, אם יתברר שהאיראנים מנצלים את המשא ומתן שמציעים להם כדי להתקדם בפרויקט הגרעין, הרי שאז הנשיא אובמה יהיה מחויב לעמוד במילתו ולמנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן – הווה אומר פעולה צבאית. עוד קובע רוס, כי ככל שהאיראנים ישחקו על זמן, כך יעלו את הסיכויים לשימוש בכוח נגדם.

על רקע הספקולציות לגבי כוונותיה של ישראל, נראה שמאמרו של רוס ב'ניו יורק טיימס' מכוון בעיקר כדי לחזק את מאמצי השכנוע של הממשל האמריקני, שישראל תעניק את החבל ואת הזמן הדרוש כדי לתת לסנקציות ולדיפלומטיה לעשות את שלהן. אלא שבירושלים, התחושה היא שהסנקציות נשמעות יותר חזקות ממה שהן באמת. בינתיים, לא רואים את השינוי המיוחל. האיראנים לא נראים כמי שניצבים על חוד הדילמה: בחירה בין המשך תכנית הגרעין לבין הישרדות. אולי להיפך: האיראנים חושבים שתכנית הגרעין הכרחית להישרדות השלטון. גם כאשר האמריקנים מנסים לשכנע שהפעם הדיפלומטיה תעבוד, בישראל רושמים הקברניטים לפניהם כי הלחץ שבפניו עומדת היום איראן נובע ממה שישראל עושה וממה שקורה כאן.

בינתיים, קשה לשכנע את הנהגת ישראל שהסנקציות והלחץ על איראן יפעלו בלי האיום הריאלי והאמין לבצע פעולה צבאית. לכן, אי אפשר לצפות שישראל תוריד מעל הפרק את האיום לפעול. מה שאמר ראש הממשלה נתניהו לפני שנתיים בכינוס איפא"ק, כי "ישראל לא יכולה לוותר על זכות ההגנה העצמית שלה אפילו מול האישים הגדולים ביותר" – נשאר בתוקף גם היום.

ייתכן שהיום ניתן לייחס יתר אמינות לקביעה של בכיר לשעבר כמו דניס רוס, שהבטחתו של הנשיא אובמה, שימנע מאיראן להשיג נשק גרעיני, תקבל משמעות אם האיראנים ישחקו על זמן. במקרה כזה, לא יהיה לאמריקנים מנוס משימוש בכוח. בעצם, אם לדבריו של רוס יש גיבוי בבית הלבן, פירוש הדבר שהסיסמא 'תנו סיכוי לדיפלומטיה' מובילה את ארצות הברית למסלול של פעולה צבאית. כפי שיש גבול עד כמה ישראל תוכל לאיים בפעולה צבאית בלי לממש את האיום, כך גם יהיה גבול לדיפלומטיה האמריקנית; גבול, שממנו והלאה תתחייב פעולה צבאית.

אמנון לורד

פורסם 16.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 16, 2012

העולם שייך לחזקים

פרופ' איל זיסר, ראש מרכז דיין ללימודי המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת ת"א

 

כבר שנה טובח המשטר הסורי בבני עמו וידו עוד נטויה. מאז פרצה ההתקוממות בסוריה במרץ 2011 נהרגו במדינה למעלה מ-7,000 אזרחים, אבל ההרג הנרחב ובלא כל הבחנה של כוחות הביטחון והצבא הסורי ומותם של עשרות מידי יום, אינו מרתיע את המפגינים מלצאת לרחובות בהמוניהם. זאת ועוד: האש שפרצה בסוריה, בתחילה באזורי הכפר והפריפריה, הולכת ומתפשטת לכל רחבי המדינה והגיעה כבר עד לפאתי הערים הגדולות.

בניגוד לימיו של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, אשר הרג במחשכים עשרות אלפים מבני עמו במהלך דיכוי ההתקוממות בעיר חמה בפברואר 1982, הרי שההרג בסוריה כיום הוא גלוי לכל. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת למפגינים לצלם בטלפונים ניידים את הירי באזרחים, את הפגזת שכונות המגורים בעריה של סוריה, ואת גופות הקורבנות – חלקם נשים וילדים. בתוך שניות, מוצאות התמונות את דרכן לאתרי האינטרנט השונים ולערוצי הטלוויזיה.

מי שציפה שתמונות הזוועה שמגיעות מסוריה יזעזעו את מצפון העולם או יוציאו את הקהילייה הבינלאומית משלוותה – טעה, ובגדול. מדינות ערב ומדינות המערב גינו אמנם בחריפות את טבח האזרחים בסוריה, אבל אף אחת מהן אינה שוקלת, בינתיים, התערבות צבאית שתביא את הטרגדיה הסורית לסיומה. בכל מקרה, נוכח מטרית הווטו שמעניקות רוסיה וסין למשטרו של בשאר אל-אסד, אין מועצת הביטחון מסוגלת לקבל אפילו הצעת החלטה שמגנה את המשטר הסורי, שלא לדבר על החלטה שמעניקה אור ירוק להתערבות בינלאומית בנעשה במדינה.

בלוב, התערבה ברית נאט"ו, והביאה להפלת משטרו של מועמד קדאפי. אבל סוריה איננה לוב. בסוריה אין נפט בכמות מספקת או משאבי טבע אחרים שהופכים התערבות צבאית בה לכדאית. לבד מכך, בניגוד למקרה הלובי, הרי שבסוריה רחוק עדיין משטרו של בשאר אל-אסד מקריסה. המשטר נהנה עדיין מתמיכתם של חלקים מן האוכלוסייה ובראשם בני עדתו של בשאר, העלווים. מה שחשוב יותר הוא שאסד נהנה עדיין מתמיכתו של הצבא.

במצב כזה, אין פלא שהעולם נזהר מלהתערב צבאית בסוריה. הצבא הסורי עשוי להשיב מלחמה שערה, ומדובר בצבא חזק ובעל עוצמה. לבד מכך, מדינות העולם חוששות מלהישאב לביצה טובענית דוגמת עיראק או אפגניסטן, ולמצוא עצמן מעורבות במלחמת עדות עקובה מדם בלא מנצח ובלא הכרעה. יש להניח אפוא, כי העולם יניח למאבק בסוריה להימשך עד שהמשטר הסורי ייחלש ויקרוס, או לחילופין עד שהמרד ידוכא במחיר של עוד אלפי הרוגים. לכל היותר ימשיכו מדינות המערב לסייע בכסף ובנשק למתקוממים בסוריה, במטרה לגרום למשטר הסורי להוסיף ולדמם עד לנפילתו.

אם יתברר כי ידם של המתקוממים בסוריה על העליונה, יש להניח כי סיוע כספי ואף צבאי יחל לזרום אליהם באחת;  אבל אם תהיה ידו של בשאר על העליונה, יש להניח כי בתוך חודשים בודדים ישכח העולם את מראות הזוועה מסוריה ויאמץ לחיקו את הנשיא הסורי כמנהיג דגול שיכול – כאביו בשעתו – לאתגרים שבפניהם ניצב. העולם הוא עם החזקים ועוד יותר מכך – עם המנצחים.

פורסם 16.2.12

פברואר 16, 2012

תפקידה של ישראל

אלוף (מיל') עוזי דיין, לשעבר סגן רמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי

מה שהיה לא יהיה. סוריה לא תחזור להיות המדינה שהייתה, וגורלו של באשר אסד נחרץ. איננו יודעים אם ייפול תוך חודשיים או תוך שנתיים, אבל סופו יבוא לו מבפנים.

אפשר להצביע על אינדיקציות שיסמנו את תחילת הסוף: עריקה של מסגרת משמעותית מצבא סוריה, למשל, מח"ט עם חטיבתו; התפשטות המרידה לערים הראשיות, דמשק וחלב והתגבשות של הנהגה אלטרנטיבית ולא רק אופוזיציה.

הסורים יקבעו את גורלה של סוריה. ארה"ב מצהירה הצהרות נחושות (שחבל שלא הצהירה לפני שנתיים, כשהמתקוממים באיראן שיוועו לעזרה) אבל לא תתערב צבאית; רוסיה שלחה את שר החוץ שלה, סרגיי לברוב, בשליחות שלא תביא דבר והליגה הערבית מנדבת את האו"ם. בסופו של דבר, כולם יימנעו מהתערבות צבאית מול מנהיג שנלחם על חייו ועל חיי עדתו העלאווית (שמונה יותר משלושה מיליון איש), שנהנה מתמיכת צבאו, במדינה שאין בה נפט והיא לא יושבת על נתיב בינלאומי, ובל נשכח את איראן – הבעיה המרכזית שדורשת פתרון.

בסופו של דבר, ולאחר שפיכות דמים גדולה עוד יותר, סביר שסוריה, בה שמונה עשר מיליון סונים תהיה מדינה סונית עם אפשרות להתפצלויות אוטונומיות של מיעוטיה הגדולים והמרוכזים גיאוגרפית –העלאויים, הכורדים, הדרוזים והנוצרים.

השאלה הנשאלת, מה עמדתה של ישראל ומה אנחנו צריכים לעשות עם המצב. האינטרס הישראלי הבסיסי, החלשת סוריה ובידודה – מתקיים. חמאס עוזב את הספינה הטובעת, ציר הרשע איראן-לבנון נחלש, הכלכלה הסורית נהרסת. מבחינתנו יכול המצב הנוכחי להימשך ולהימשך.

עם זאת, על ישראל לפעול בחמש סוגיות חשובות. הראשונה: מעקב וסיכול האפשרות לזליגת אמצעי לחימה מסוכנים (רקטות ארוכות טווח ואף נשק כימי) לידי ארגוני הטרור בלבנון.

השניה, תשומת לב למאמץ האיראני לסלול 'נתיבים עוקפי סוריה' לחיזבאללה. אל לישראל לחשוש מיירוט בפועל של משלוחים כאלה.

שלישית, יכולתנו להתערב להפסקת מרחץ הדמים בסוריה – קטנה. לא תמיד האויב של אויבך הוא ידידך. אבל אנחנו צריכים ליזום פניה לבית הדין הבינלאומי בהאג ולהאשים את בשאר אסד ברצח עם.

רביעית, ההכרה שסוריה לא תהיה אותה סוריה מביאה למסקנה פנים ישראלית דחופה. לפני כמה שבועות סיירתי בגולן ונפגשתי עם ראשי הרשויות הדרוזים. הם קוראים את המפה ומבינים שסוריה כבר לא תהיה כתובת ומולדת עבורם. מדינת ישראל צריכה להבהיר שהגבול הצפוני הוא גבולנו הנצחי. כיום, רק כ-1,000 דרוזים מחזיקים באזרחות ישראלית. רבים היו מבקשים להתאזרח כבר מזמן, אם ישראל לא הייתה משדרת להם שמעמד הגולן לא סופי. זה הזמן לפתח את הגולן ואת כפרי הדרוזים תוך עידוד מאסיבי של קבלת אזרחות ישראלית. האינטרס הישראלי הוא שליד הגבול יישבו אזרחים שנאמנים למדינה.

חמישית ואחרונה, לישראל היסטוריה של תמיכה בכורדים. מדובר במיעוט האתני הגדול בעולם (למעלה מ-30 מיליון איש) שאין לו מדינה משלו והוא מרוכז גיאוגרפית באיראן, עיראק, טורקיה וסוריה. עכשיו הזמן לתמוך מעשית בהקמת מדינה כורדית.

פורסם 16.2.12

פברואר 16, 2012

אנחנו, הדרוזים בגולן

סלמאן אבו סאלח (שם בדוי), תושב מג'דל שאמס

העניינים הולכים ומסתבכים אצלנו בחודש האחרון. רבים מאתנו לא צפו שמשטרו של אסד יחזיק זמן רב כל כך ויעמוד במהומות, שלא מפסיקות. קשה לחיות היום בגולן ולהישאר נייטרלי. בכל מקום חייבים להביע דעה, ואי אפשר לעמוד מן מהצד.

המתחולל בסוריה ותגובת האנשים אליו קורע משפחות – בין אלה שתומכים בנשיא אסד לבין אלה שמקווים לנפילתו. זו ממש 'פרשת דרייפוס' שלנו. יש לי חברים ובני משפחה שלא מדברים אחד עם השני בגלל הוויכוח הקשה הזה. הרוב תומך באסד, מתוך האמונה כי 'אסד זה סוריה' וסוריה צריכה להישאר חזקה. בכל מקום ובכל זמן אנחנו עוקבים אחרי הדיווחים בטלוויזיה הסורית. את הפרשנות כל אחד מוסיף בשיחות ארוכות על קפה שחור.

הנעלם הגדול הוא מה יהיה במידה שאסד יפול. הדתיים כאן אצלנו חוששים מאוד למשפחות שלהם בסוריה, כי לעדתיות יש משקל והדרוזים הם מיעוט שעלול להיפגע מאוד עם נפילת משטר העלווים. מצד שני, יש החילונים שלנו, ה'משכילים', טוענים שסוריה היא מדינת כל אזרחיה ולא משנה לאיזו עדה אתה משתייך. רבים משוכנעים שיש קונספירציה מכוונת על ידי מדינות ערב אחרות, ולא סתם התקוממות מקומית אותנטית. האמונה הרווחת היא כי לסוריה באו גורמים אלימים כדי לעשות בלאגן.

השבוע ביום שלישי, ציינו את ה-14 בפברואר, היום שבו השלטון הישראלי ניסה להכריח אותנו לקבל אזרחות ישראלית. הפגנה גדולה ומרשימה מאוד נערכה במרכז הכפר ומעל אלפיים איש הגיעו להביע את ההזדהות עם סוריה, המולדת, ולהפגין בעד משטרו של אסד. למרות ההערכה המוקדמת כי יהיו פחות אנשים משנים קודמות, בסופו של דבר באו המונים.

כולנו כאן בכפר, מתנגדים, תומכים ומתפללים. סוריה חשובה לנו, ואני מקווה שהסיום של הבלאגן הזה יהיה בסוף טוב.

הביא לדפוס: יאיר קראוס

פורסם 16.2.12

פברואר 16, 2012

בשם הרב

חבר הכנסת הרב חיים אמסלם, יו"ר תנועת עם שלם

  

בבתי כנסת רבים בארץ ובעולם נישאות תפילות לרפואתו של יוסף שלום בן חיה מושא. המוני יהודים עוקבים בחרדה אחרי מצב בריאותו של הרב הישיש. המתבונן מבחוץ, לרוב אינו מבין. מעבר לגילו המופלג של הרב, החרדה הנסוכה על פניהם של כל המייחלים לבשורות טובות מבית החולים מתאימה יותר לקרובי משפחה החרדים לגורל יקיריהם. הקשר הזה, שבין רב לתלמידיו, כמעט ולא מצוי בעולם הכללי.

גדלותו בתורה של הרב אלישיב מוערכת על ידי כל החוגים. גם אם אין הסכמה לגבי התואר 'פוסק הדור', שמכתירים אותו בו תלמידיו, הרי שאין חולק על השפעתו הרבה על קהל גדול של חרדים ובעיקר על הנציגים הפוליטיים שלהם. אלה, כמובן, לא מסתכמים רק בשני חברי הכנסת של 'דגל התורה', הפלג הליטאי של 'יהדות התורה'. מצודתו פרוסה על כל הסיעה החרדית האשכנזית וכמעט באותה מידה גם על אחותה הספרדית הגדולה במנדטים – ש"ס.

לכל פסק בחתימת ידו של הרב אלישיב, יש כוח להניע אלפים לעשות מעשה מסוים או להניא אותם ממנו. כמעט כל אמירה שנאמרת משמו זוכה לכותרות בעיתונות החרדית, ולפעמים גם בזו הכללית. ברור לכל שיש בכוחו להשפיע השפעה מכרעת, על הקמתן ופירוקן של קואליציות עירוניות וארציות, וודאי שגם על מינוי רבנים, דיינים ובעלי תפקידים בשירותי הדת.

מי שמצוי בקורות חייו של הרב אלישיב, יודע שהוא מעולם לא חפץ בכל הכוח שמצוי בידיו היום. מאז ומעולם, ראשו ורובו היו נתונים ללימוד התורה. גם את כהונתו במשרות רבניות, כמו רבה של העיר רמלה, או חבר בבית הדין הרבני הגדול – הפסיק ביוזמתו. אין ספק שאם ישאלו את הרב ישירות האם יש לו עניין בכל העוצמה הזאת, תשובתו הנחרצת תהיה – לא!

האמת חייבת להיאמר: את העוצמה השמורה למנהיג הציבור מטפחים ומשמרים באי ביתו של הרב אלישיב. העסקנים, המשמשים, הגבאים וכל בעלי התפקידים הסובבים את הרב, עושים את תורתו וגאונותו קרדום לחפור בה. ברצותם יקרבו אנשים וברצותם ירחקו. הם שיחליטו איזה מידע יובא לידיעתו של הרב ואיזה מידע יוסתר; הם יקדשו מלחמת חורמה אינטרסנטית בשם הרב על גוף כזה או אחר, לטובתו של גוף מתחרה שהם חפצים ביקרו. אפשר לומר בביטחון די גמור, שברוב מוחלט של המקרים הללו, אין לרב אלישיב עניין עקרוני ואמיתי במלחמות שנעשות בשמו.

לצערנו, המצב דומה בכל מוקדי הכוח הרבניים בחברה החרדית. חילול השם הנגרם מכך – גדול. מלחמות הקודש המיותרות שמוכרזות בשמם של רבנים, מפילות חללים ומרחיקות יהודים מכל המגזרים מהתורה ומהיהדות. אולי יותר מכל התפילות להחלמתו של הרב, תסייע קבלה לעתיד שיקבלו על עצמם אנשי החצר של רבנים ישישים. תנו להם להנהיג כמיטב כוחם, יכולתם ורצונם. אל תנהיגו את הציבור בשמם ובמקומם.

פורסם 16.2.12

פברואר 16, 2012

למדוד את החיים, לא את המוות

פרופ' אסא כשר, הקתדרה לאתיקה מקצועית באוניברסיטת תל-אביב, ממחברי הקוד האתי של צה"ל ואביו של רס"ן יהורז כשר ז"ל, שניספה בעת שירותו הצבאי

שיטת התגמולים היא שיטה עקומה מאוד מבחינה אתית ומבחינה מוסרית. משפחת חייל שנספה, נדרשת לתבוע את משרד הביטחון כמו שתובעים את המדינה בפרשיות נזיקין. עליה להוכיח שהמדינה אחראית ל'נזק', שהחייל נספה 'עקב שירותו' ושהיה קשר סיבתי בין הצבא לבין נסיבות נפילתו.

מכל בחינה, עיצוב היחס של המדינה אל משפחת החייל שנספה, במתכונת המשפטית הזאת, הוא יחס מוטעה ואפילו מעליב. בלתי ראוי בעליל לעצב את היחס הזה בהתאם לנסיבות המוות, במקום לעצב אותו בהתאם לנסיבות החיים. העובדה שהקצין שגופתו מוטלת לפנינו שירת את יחידתו, את צה"ל, את המדינה, אותנו, במשך שבע שנים תמימות, אינה משנה לחוק. מה שקובע הוא מה היה בשניות או הדקות שהביאו למותו.

איפה ההתחשבות של המדינה ביחס הטוטאלי של הקצין לתפקידו, לצה"ל, למדינה? איפה התגובה של המדינה אל שנים על גבי שנים של גילוי מסירות טוטאלית של קצין ולוחם? למה היחס שלה אל משפחת החייל הוא לא טוטאלי, בהתאמה ליחס החייל אל המדינה?

כדי להדגים את האבסורד, נחשוב על מקרה קיצוני. נניח שמדובר בקצין בן דמותו של אלי כהן, המרגל הישראלי בסוריה. הקצין ממלא את תפקידו במשך שנים כשסכנת חיים מרחפת על ראשו בכל רגע. אם ייתפס – ייתלה. נניח שקצין כזה נספה במהלך חופשה בתאילנד. מה יאמר 'הראש העקום' של החוקים הנוהגים? כי מהלך חייו לא משנה – מהלך מותו הוא זה שקובע.

מערכת התגמולים עברה שינויים קיצוניים בתולדותיה. היום, התגמולים ניתנים למשפחה כמי שבעצם המשך חייה מנציחה את החייל שנספה. המערכת הזאת צריכה לעבור עוד שינוי קיצוני. המדינה צריכה לגלות את היחס הראוי למשפחות החיילים שנספו על פי נסיבות חייהם, לא משנה מה היו נסיבות מותם. הדבר יגדיל מעט את תקציב התגמולים, אבל יעלה בהרבה את הרמה המוסרית והאתית של המדינה.

פורסם 16.2.12