Archive for פברואר 21st, 2012

פברואר 21, 2012

אנורקסיה וכפייה: התנגשות ערכים

ח"כ ד״ר רחל אדטו (קדימה), ראש שדולת הבריאות בכנסת 

קדושת החיים הוא ערך עליון ביהדות. החיים הם מתנה יקרה שניתנה לאדם, ועליו לשמור על נפשו. בתלמוד מובא כי ערך זה אף דוחה את שמירת השבת, מצווה חשובה בתורת ישראל: "'ושמרו בני ישראל את השבת'- חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".

מול ערך זה עומדת זכותו של אדם על חייו, ערך העומד בבסיס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. האם אישור הצעת החוק לאשפוז כפוי של סובלים מאנורקסיה, מערערת את האיזון בין ערכים אלה ומביאה אותם לידי התנגשות?

אנורקסיה הינה מחלה של העידן המודרני. בד בבד עם המגיפה של השמנת יתר, קיימת גם עליה משמעותית במספר הסובלות מהפרעות אכילה, שהבולטת ביניהן היא האנורקסיה. מדי שנה מצטרפים אלף וחמש מאות חולים וחולות חדשים לסובלים מהפרעת אכילה. המחלה, בשלביה הקשים, הינה חשוכת מרפא בדרך כלל, בין היתר בשל העובדה כי אין בנמצא די מקומות לטיפול או אשפוז. לא פעם אנו נחשפים באמצעות התקשורת לסיפורים קורעי לב, אודות הורים שרואים את בנותיהן גוועות מול עיניהם כתוצאה מסירובן לקבל טיפול – אך ידיהם קשורות, מאחר שלא ניתן לכפות אשפוז או טיפול על החולות.

מומחים מספרים כי בשנים האחרונות נפטרו עשרים ושתיים נשים שסבלו מאנורקסיה, שמצאו את מותן משום שלא התמידו בטיפול הרפואי והפסיכולוגי שניתן להן. המחלקה הבודדת שקיימת בביה"ח 'שיבא' לטיפול במחלה הזו, לצד מיטות ספורות בתי חולים אחרים, לא מאפשרת התמודדות אמיתית עם היקף התופעה הנוראה, לה שותפים, על פי הערכות, כשלוש מאות אלף חולים, שחלקם לא מודעים למצבם.

הצעת החוק שגיבשנו לאחרונה ושאושרה השבוע בועדת השרים לענייני חקיקה, מאפשרת לפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז חולה קשה, כאשר נשקפת לה סכנת חיים מיידית כתוצאה ממצב גופני ירוד – גם כאשר החולה מסרבת לקבל טיפול.

ההחלטה של ועדת השרים הינה החלטה היסטורית, שמהווה הצלת חיים ישירה של שלושים וחמש חולות אנורקסיה מדי שנה. המסר שעולה ממנה הוא שאנורקסיה הינה מחלה מסכנת חיים. אישור הצעת החוק הינו הצעד הראשון למלחמה אמיתית בתופעה קשה זו.

 עד כה ניתנה בחוק סמכות לאשפוז כפוי רק במקרה של חולי נפש המסכנים את עצמם או את סביבתם. הצעת החוק מאפשרת לפסיכיאטר המחוזי להתייחס לחולה אנורקטית על סף מוות כמו לחולה נפש המסכן את חייו. בשני המקרים, החולים מאבדים לחלוטין את שיקול הדעת וראיית המציאות.

יש מקום להתערבות המחוקק על מנת לכפות טיפול, זאת כאשר חולה אנורקטית קשה מסרבת לקבל טיפול מציל חיים ובכך למעשה מתאבדת באופן איטי ואכזרי על ידי הרעבה עצמית.

הצידוק לכך הינה העובדה שהחולה אינה מסוגלת – בשל מצבה הגופני והנפשי – להעריך ולהבין את הסכנה המיידית שנשקפת לחייה, ועל כן לא ניתן לסמוך על שיקול דעתה כאשר היא מסרבת לקבל טיפול להצלת חיים.

 בהתנגשות האפשרית בין קדושת החיים מול זכות האדם לגופו, עומדת קדושת החיים מעל זכות חשובה זו. החיים שאנו עתידים להציל יעידו על כך.

 21.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 21, 2012

יום הזיכרון למודל המשפחה

אריאל הופרט, עורך אתר האינטרנט 'מורשת'

השבוע יציינו בישראל את 'יום המשפחה'. היום החגיגי הוא התחליף המודרני ל'יום האם' – שמצויין בל' שבט – תאריך פטירתה של הנרייטה סולד. על אף שלא זכתה לילדים משל עצמה, נחשבה סולד למעין דמות-אם אגדית עבור החברה שנרקמה בישראל בימים שטרם הקמת המדינה. ברבות השנים, הוחלט בישראל להחליף את 'יום האם' ב'יום המשפחה', ובכך לשמור על שוויוניות ובו בזמן להעביר מסר חינוכי אודות חשיבות המשפחה הגרעינית.

הסתכלות מעבר להררי זרי הפרחים, יצירות האומנות של הילדים בגנים והשוקולדים המתוקים, עלולה לגרום לנו לפקפק מעט באידיליה המשפחתית הזו. מדוע בעצם אנחנו צריכים יום שבמהותו מעלה על נס את חשיבות הלכידות המשפחתית? מתי שכחנו כמה חשובים האם והאב בכל משפחה? האם יכול להיות שבעצם לא מדובר ביום חגיגי, אלא במעין תזכורת לכולנו מהי משפחה מושלמת?

בעבר הלא כל כך רחוק, ברור היה לכל במה דובר כשנאמר 'משפחה'. לרוב, הכוונה הייתה לאבא, אמא וילדיהם. לצד זאת היתה חשיבות גם ליחס בין האחים והנכדים לסבא ולסבתא. נדמה שהיום המצב מעט יותר מורכב. במדינה בה אחוז הגירושין צומח משנה לשנה ומאיים לעבור גם את אחוז המתחתנים, ייתכן וצריך הסבר מחודש לחשיבות המוסד המסורתי הזה. במקום בו עומד למשפט בן, בחשד שרצח את הוריו בדם קר כדי 'להסדיר את חובותיו', 'יום המשפחה' נראה כלא יותר מבדיחה עצובה, שצוחקת על כולנו כחברה.

העולם החדש, זה שרובנו מתחברים אליו – לרוב באמצעות מסך טלוויזיה/ מחשב/ סמארטפון – קורא תיגר על המשפחה המסורתית. את התמיכה שנתנה בעבר האמא מחליפים הלייקים בפייסבוק, את העזרה שהעניק האב בשיעורי הבית, מחליף גוגל בשמחה. כיום, יעדיף הילד להסתגר בחדרו הפרטי ולראות 'האח הגדול', ויישכח שעד לא מזמן במיטה לידו ישן האח הגדול. האם יש צורך להתנגד לחלוטין לאמצעי המדיה האלה? לא. אך לפעמים נדמה ששכחנו את הגבול בין מציאות למציאות מדומה.

'יום המשפחה' מנסה לגרום לכולנו לעצור פעם בשנה, ולהיזכר באידיאל המשפחתי, בו האמנו אי-פעם. השאלה היא, האם בכלל יש לנו שאיפות כאלה בדור טכנולוגי ואינדיבידואלי?

עם כל העצב שבדבר, נדמה שהתאריך יכול להיות סיבה מצוינת לפרנסת מוכרי הפרחים, אך כחברה – לא בטוח שהיינו זוכים לקבל ממתק. היום משמש לנו כאנדרטה למשפחה המסורתית שאט-אט פושטת את הרגל.

אם לא נעצור לרגע לחשוב על חיי המשפחה שלנו, אולי נגלה ש'יום המשפחה' הוא כמו אותו יום-זיכרון לדוד רחוק שנפטר לפני שלושים שנה. פעם בשנה כולם עולים לפקוד את קברו ולספר בשבחו, אך בשגרת החיים היומיומית לא זוכרים שבעצם – גם אותו אף פעם לא הכרנו באמת.

21.2.12

פברואר 21, 2012

גלגוליה של האנטישמיות

מאמר מערכת

שביתת הרעב המתמשכת של חאדר עדנאן, איש הג'יהאד האסלאמי, החלה לעורר השבוע עניין בינלאומי. כלי תקשורת אירופים רבים החלו לסקר את הסכנה הנשקפת לחייו של הטרוריסט, בשל שביתת הרעב הקיצונית בה הוא נוקט. הדברים הגיעו לכדי שיא, כאשר שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, פרסמה הודעה בה היא מביעה דאגה ממצבו של האיש וקוראת לישראל לשמור על חייו. במקביל, החלו פעילי זכויות אדם בישראל להקים קול זעקה, כשטענתם העיקרית היא שעדנאן מוחזק בישראל ללא משפט ובניגוד לדין הבינלאומי.

עמדה צדקנית זו מתעלמת, כמובן, מעברו של האיש, שנעצר כבר שמונה פעמים על ידי ישראל, וכן מן העובדה שמדובר בפעיל טרור שחבר בארגון שקורא באופן ממשי להשמדת ישראל והעם היהודי כולו.

כך קורה, שבמקום להתמקד בטרוריסט הרצחני שמוכן להוציא לפועל פיגועי התאבדות נגד נשים וילדים תוך ביצוע פשעים נגד האנושות, מעדיף העולם להתמקד שוב בישראל תוך הצגתה כמדינה לא מוסרית. מבחינה זו, יש כאן התגשמות של דברי חז"ל כי כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. אין בעולם אכזריות רבה יותר מהרחמים שמרכז סביבו עדנאן.

לממשלת ישראל ולמערכת הביטחון אסור להסס: יש להאכיל את האיש בניגוד לרצונו, או לחילופין לאפשר לו לשבות רעב עד מוות. כל כניעה, ולו הצהרתית בלבד, לשביתת הרעב הזו – תפגע ביכולתה של ישראל להגן על אזרחיה. מעבר לכך, כניעה ללחצי העולם בנושא זה תציג את ישראל כלא בטוחה בצדקת פעולותיה ההגנתיות, ותשמוט עוד נדבך בזכות ההגנה העצמית המעורערת ממילא שלנו.

הסוגיה היא סוגיה עקרונית ורחבה הרבה יותר משאלת האדם הפרטי. זו שאלה שקשורה לעצם קיומנו כעם בעל זכות לגיטימית לחיים בביטחון. האמירות כי ישראל מתאכזרת לפלשתינים התמימים שנושלו מאדמתם בפראיות, הן גלגול מודרני של האנטישמיות הקלאסית, שהציגה את היהודים כאכזרים, חסרי מוסר ולא אנושיים, ולכן כראויים להשמדה. אם בעבר הוצגנו כעם שרצח את ישו, התגלמות האלוהים עלי אדמות, היום אנו מוצגים כעם שרוצח את האומה הפלשתינית 'העתיקה'.

בשני המקרים מדובר בעיוות שמטרתו היחידה היא דה-לגיטימציה. ההבדל בין העלילות הוא שכיום, כמדינה ריבונית, אנו מסוגלים להגן על עצמנו ללא התנצלויות ומבלי להתחשב בנרטיב החסלני והמעוות שקנה לו גם שביתה בין מספר פעילי שמאל ישראליים.

ראוי שממשלת ישראל תצא למאבק נחרץ בסוגיית הלגיטמציה של ישראל להתקיים, שהיא שורש קיומנו בארץ. מעבר לכך, הגיע הזמן להזכיר לעולם שמוסר שלא כולל בתוכו את האמת על כל צדדיה מאפשר לרוע להתגבר, באופן שבסופו של דבר לא ייפגע רק בעם היהודי – אלא בעולם כולו.

אסף גולן

21.2.12