Archive for פברואר 23rd, 2012

פברואר 23, 2012

צו השעה: שינוי שיטת הממשל

סגן שר החוץ דני אילון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת 'ישראל ביתנו'

דיונים בנושא תפקוד הכנסת, מעמדה ושינוי שיטת הממשל שמורים, בדרך כלל, לאנשי האקדמיה היושבים במגדל השן. עם זאת, אני מאמין כי המקום הנכון והראוי לקיים בו דיון אופרטיבי הוא בית העם – כנסת ישראל. הדיון על שינוי שיטת הממשל בישראל הוא הקריטי והדחוף ביותר לישראל ולעתידה.

השיטה הנהוגה בישראל היום נכשלת ומכשילה: אין במדינה הפרדת רשויות אמיתית; כשליש מחברי הכנסת מכהנים כשרים ואינם מורשים להציע הצעות חוק או להשתתף בוועדות; ממשלות מתחלפות כל שנתיים, תקופת זמן שלא מאפשרת גיבוש מדיניות וביצועה – אלה הם רק חלק מחסרונות השיטה.

כשלוחי הציבור וכמנהיגים אנו חייבים לנהוג באחריות. כשגריר ישראל בוושינגטון, למדתי מקרוב איך השיטה הפכה את ארה"ב לדמוקרטיה החזקה, המשגשגת והמצליחה ביותר. ישראל חייבת לאמץ את השיטה הנשיאותית המבטיחה הפרדת רשויות, מערכת אמיתית של איזונים ובלמים ואחריות.

על פי הדגם האמריקאי, הנשיא שיעמוד בראש המדינה ובראש הרשות המבצעת יוכל לבחור את חברי ממשלתו על פי מיומנות ומומחיות ולא לפי חלוקת שלל קואליציונית. חבר כנסת שיתמנה לשר ולסגן שר לא יוכל לכהן כחבר כנסת, ובמקומו יבוא חבר אחר ממפלגתו. במקום ממשלת פוליטיקאים תוקם ממשלת מומחים. כל רשות תוכל להתמקד בתפקידה ובסמכותה.

מצוקת הדיור ויוקר המחייה שהסעירו את העם בישראל בקיץ האחרון, הם תוצאה של היעדר מדיניות חברתית כלכלית ארוכת טווח של ממשלות ישראל. אין מדיניות שיכון עקבית שמתכננת מראש את המענה לאוכלוסייה הגדלה וצרכיה. אינטרסים קצרי טווח גברו, במשך השנים, על טובת הציבור, והפערים החברתיים הלכו וגדלו.

אסון יערות הכרמל הפך לחמור ונורא יותר ממה שיכול היה להסתיים, כי כספים שהיו אמורים להגיע לתחזוק ושיפור מערך הכבאות וההצלה של ישראל הוזרמו למימון אינטרסים פוליטיים צרים. ידידותינו בעולם הגישו לנו עזרה גדולה בכיבוי האש, אך טוב היה אם היינו מגנים על עצמנו בכוחות עצמנו. עם מדיניות נכונה והתמדה יכול היה – וצריך היה – להיות אחרת.

במשך עשורים אנו יודעים על שאיפות הגרעין למטרות צבאיות של איראן. היום, בדקה התשעים, אנו מחפשים נואשות פיתרון טקטי, במקום שתהיה לנו מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח. במשך עשרים השנה האחרונות, בשעה שתוכנית הגרעין האיראנית הולכת ומתקדמת, הולכת והופכת לאיום ממשי – החלפנו עשרה שרי ביטחון. בזמן שהאיראנים רצו לגרעין, אנו רצנו לבחירות.

בשנותיה הראשונות של המדינה השיטה אולי עבדה בגלל נסיבות מיוחדות, אך יותר מדי שנים היא פשוט לא עובדת. עם היוודע תוצאות הבחירות האחרונות, הציע יו"ר 'ישראל ביתנו', אביגדור ליברמן, לשתי המפלגות הגדולות, 'ליכוד' ו'קדימה', להקים קואליציה על בסיס שינוי שיטת הממשל, בתקווה שהבחירות הבאות יהיו בשיטה החלופית. שתי המפלגות סירבו.

לישראל הישגים רבים, לא בזכות השיטה – אלא למרות השיטה. יש לנו עם נפלא עם יכולות מוסריות, כלכליות ויצירתיות רבות. העם שלנו ראוי לשיטה שתדאג לאינטרסים שלו ותוביל אותו לעתיד בטוח וטוב יותר. אזרחי ישראל: בואו נשנה את השיטה.

23.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 23, 2012

ביטול חוק טל – הזדמנות למענה ראוי

מאמר מערכת

אין ספק שהחלטת בג"צ בעניין חוק טל צודקת במובן הפילוסופי, גם אם אלה המתנגדים לאקטיביזם שיפוטי – כמו הנשיא הבא, השופט  גרוניס – היו מעדיפים שלא להתערב בנושא; אבל השאלה שזקוקה לפתרון איננה 'מה עומד בקריטריונים של עקרון השוויון וכבוד האדם' אלא 'מה הגיוני ומה נכון לעשות כדי לשלב קבוצת אוכלוסיה גדולה למדי בחברה הישראלית'.

לאחר שניתנה החלטת בג"צ לא יהיה מנוס מחקיקתו של חוק חדש, שייאפשר לסייע בשילובם ההדרגתי של חרדים – מי בשירות הלאומי, מי בשירות צה"ל, מי בכניסה לשוק העבודה ומי כתלמיד חכם בישיבות.

לכל ברור שהתעקשות מכנית על אכיפת חוק גיוס חובה על חרדים איננה בת ביצוע. אכיפת החוק היא מתכון לפיצוץ חברתי שמדינת ישראל לא ראתה כמוהו. ועדיין, המטרה נשארת בעינה: גיוס חלקי או מלא של מי שצה"ל רוצה לגייסו, או שירות לאומי וקהילתי לזמן מוגבל. הרווח שבצד השוויון: פתיחת אפשרויות חברתיות ובעיקר כלכליות לעולם הצעירים החרדים, שהחברה הישראלית משוועת לשילובם.

פה אפשר גם להציב את סימן השאלה הגדול: האומנם? האומנם החברה הישראלית – שהוכיחה דווקא בזמן האחרון כי הרוב החילוני שש לחולל פרובוקציות שיביאו לעימותים עם חרדים תוך ליבוי נימות אנטישמיות – מעוניינת להכיל בתוכה את החרדים? בפועל, החברה הישראלית על עיתוניה וערוציה האלקטרוניים מעדיפה הדרת חרדים ממעגל האזרחות תוך חיכוך ועימות.

שילוב החרדים במספרים גדלים והולכים בצה"ל יחייב גם ויתורים גדולים מצדו ומצד החברה. ברור שתהיינה מובלעות שבהן לצה"ל לא תהיה ברירה אלא לקיים סביבת שירות נוחה וידידותית לאדם החרדי. צה"ל לא מצטייר כרגע כמי שמבין את הצורך הזה.

והגרוע מכל: הפוטנציאל לעשיית הון פוליטי מהיר וזול בבורסת החקיקה ובכיכר המפלגתיות עלול להוביל למהלכים חקיקתיים לא קונסטרוקטיביים. המהלך החלופי לחוק טל צריך להתבצע בשיתוף ובדיאלוג עם החרדים: האם יש מספיק חברי כנסת שרוצים בכך, או שאלה יעדיפו התנגשות מתוקשרת כדי לרַצות את הדוגלים בסיסמאות של שוויון?

כבר אתמול אפשר היה לראות הצעות חוק בנושא גיוס חרדים שעלו על סדר היום של הכנסת רק כתרגיל תעמולתי, מבלי שיהיה להן סיכוי לזכות ברוב ובעיקר מבלי שתהיה בהן תשובה אמיתית ואחראית למצב שנוצר.

גם משבר קואליציוני הוא חשש סביר: הח"כים החרדים ירצו להיראות כלפי הבוחרים שלהם כמי שנלחמים על הבית בגופם; מנגד, ישראל ביתנו ואולי גם מפלגות אחרות יראו בכך הזדמנות לפירוק הממשלה, כדי ללכת עם נושא גיוס החרדים לבחירות.

לליכוד יש מספיק זמן להוביל את מהלך החקיקה השוויוני הנדרש כדי לפתור בעיה חברתית ולא להיגרר לכיכרות ההסתה. אם החוק שיחליף את חוק טל יהיה טוב, אפשר יהיה להוסיף גם אותו כדגל נוסף במערכת הבחירות, לצד חינוך חובה חינם מגיל 3; אם לראש הממשלה – ששידר משך תקופה מסוימת שהוא בכלל מעוניין בהקדמת הבחירות – לא תהיה מוטיבציה להוביל מהלך חקיקתי מקיף בנושא, מענה שגם ייתן מענה למה שבג"ץ מכנה 'עקרונות חוקתיים' – יהיה זה ההפסד של כולנו.

אמנון לורד

23.2.12

פברואר 23, 2012

מועצת האו"ם – שיתוק בשתי גפיים

ד"ר יהודה לנקרי' שגריר ישראל באו"ם עד שנת 2002

כמו הדמוקרטיה, אודותיה נאמר שהיא שיטת הממשל הגרועה פחות, כך, על כל מגרעותיו, ניצב האו"ם כגוף בינלאומי שאין בלתו. בריתות מדיניות אזוריות אכן קיימות ואחדות מהן אף חובקות מרחבים יבשתיים – דוגמת ארגון ארצות אפריקה – אך הן נופלות בחשיבותן ובסמכותן לעומת האו"ם. נאט"ו היא ברית אמריקאית-אירופית בעלת אופי צבאי שמסוגלת, במקרים מסויימים, לגלות את עוצמתה ונחת זרועה, כמו בקוסובו או בלוב, אך זולתה אין לקהילה הבינלאומית זירת התדיינות ומעורבות מחוץ לאו"ם.

מדוע, אפוא, אחוז הגוף החשוב הזה שיתוק נוכח טבח העם המתחולל בסוריה? אמנם, מאז פרוץ המשבר הסוגייה הסורית מצוייה על סדר יומה של מועצת הביטחון שאמונה על שמירת היציבות והשכנת השלום בעולם. דיוני המועצה בנושא אף התאפיינו לאחרונה בעימותים מילוליים חזיתיים חסרי תקדים בעוצמתם, עד כדי חריגה מהדפוסים הדיפלומטיים הרווחים. ארה"ב, ביתר שאת, וגם צרפת ובריטניה, הדגימו את שאט נפשן מהווטו הכפול רוסיה-סין על הטלת הסנקציות הקשות על הרפובליקה המדממת.

בחינה דקדקנית של סעיפי מגילת האו"ם הרלוונטיים עשוייה להמחיש את מורכבות המצב. בפרק הפותח של המגילה, אודות יעדי האו"ם ועקרונותיו, דן הסעיף השני בעיקרון מניעת ההתערבות "בעניינים אשר ביסודם נוגעים לסמכות הלאומית של המדינה" בה נדרשת ההתערבות, דהיינו, לתחום ריבונותה וענייניה הפנימיים.

מנסחי המגילה הותירו, לכאורה, פתח כלשהו למעורבות כאשר חתמו את הסעיף בקביעה לפיה "עיקרון זה אינו פוגם כהוא זה ביכולת הטלת צעדי האכיפה המפורטים בפרק 7" של מגילת האו"ם.

הפרק המדובר אכן עלול להדיר שינה מעיני כל תוקפן ורודן, זאת גם אם מניפת הסנקציות – עוד לפני שימוש בכוח צבאי (האפשרי להלכה, אך חסר סיכוי למעשה) – מתמקדת רק בהבטים כלכליים-אסטרטגיים. אותן סנקציות נקראות 'משתקות' ולא בכדי, שכן הן כוללות "ניתוק מלא או חלקי של קשרים כלכליים, קשרים רכבתיים, ימיים, אוויריים, קשרי דואר, טלגרפיה ושאר אמצעי תקשורת וכן ניתוק יחסים דיפלומטיים", כלשון המגילה.

החלת מגוון הצעדים הללו, על פי המדרג והמינון המתאימים, היתה מאפשרת לכפות על המשטר הסורי מציאות קשה מנשוא, ומובילה לקריסתו. הדבר, מתברר, אינו בר ביצוע בהעדר לכידות מועצת הביטחון, ובעיקר בהעדר הסכמה של חמש חברותיה הקבועות. הדבר קשה ביתר שאת אם לוקחים בחשבון שכל פרק 7 במגילת האו"ם ומגוון צעדי האכיפה שכלולים בו מושתת על יסוד עיקרי ואף בלבדי, דהיינו: "שמירת והשכנת השלום והביטחון הבינלאומיים".

מלחמת האזרחים הנוראה בסוריה אינה מציבה אותה – בעיקר בעיני רוסיה וסין – תחת הקטגוריה של 'הפרת השלום והביטחון הבינלאומיים'. שתי המעצמות המתבדלות נאחזות בפורמליזם החוקתי של מגילת האו"ם כדי להסוות את מכלול האינטרסים הכלכליים-צבאיים הקושרים אותן לסוריה, כמו גם שיקולי מדיניות פנימיים  של פוטין ושל שליטי בייג'ין.

האם תצמח ישועה לנטבחי שאר אסד מנאט"ו? נראה שגם אפיק זה חסום בשנת הבחירות של נשיאי ארה"ב וצרפת, אובמה וסרקוזי, המשוועים להחלץ מהבוץ האפגאני.

 23.2.12

פברואר 23, 2012

אחמד טיבי והגינויים

זאב קם

חברי הכנסת הערבים התגייסו השבוע פעם נוספת למען זכויות האדם. הם נרתמו למען הנדכאים ולמען הסובלים ברחבי העולם הערבי. הם עשו זאת מכל הלב ובחירוף נפש מעורר התפעלות: שום שיקול פוליטי לא עמד לנגד עיניהם כשיצאו למאבק החשוב, אלא רק טובת האדם באשר הוא אדם.

"לאדם יש זכויות יסוד", הזכירו לנו חברי הכנסת הערבים ובראשם אחמד טיבי. "לא יתכן שנפקיר אנשים חסרי מגן לגורלם. אנשים שזכויותיהם נרמסות על ידי שלטון קר, ציני ואכזר". ככה ייעשה לאיש אשר חבר הכנסת הערבי חפץ ביקרו. האיש – למי שבטעות חשב שמדובר במחאה על רצח האזרחים התמימים בסוריה – הוא חאדר עדנאן, פעיל מוכר ומוצהר בארגון הטרור של הג'יהאד האיסלאמי.

אז נכון שלאיש יש עורך דין שידאג לענייניו, שלאזרחים בסוריה אין; ונכון שהאיש הוא תומך טרור מובהק ובסוריה מדובר באזרחים שלרוב נסים על נפשם. בכל זאת: אל תטרידו את חברי הכנסת שלנו בקטנות. מבחינתם, לצאת נגד משטר סורי רצחני ופושע שכותש את אזרחיו לארוחת בוקר – לא נותן שום קרדיט במרחב הפוליטי. צילום משותף עם מחבל בעבר, בהווה ובעתיד, יכול לעשות רק טוב בקרב קהל הבוחרים. וגם אם לא, זה עדיין יורד בצורה חלקה יותר בגרון.

השבוע זכינו לראות בטלוויזיה סרטון קצר שהמחיש בצורה נהדרת מה עובר בראשו של עדנאן כשהוא לא עסוק בשביתות רעב מתוקשרות. עדנאן נראה על המסך כשהוא מסתובב עם מגאפון ברחובותיה של אחת מערי הרשות הפלסטינית ותוהה בקול רם היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אחד המחבלים שהתפוצץ לפני כמה שנים ברחובותיה של נתניה. עדנאן הוא האיש איתו הלך להתחבק אחמד טיבי, שרק לפני שבוע ישב לצידו של ראש הממשלה וביקש מהמדינה לפתור את בעיות התעסוקה והאלימות בקרב הציבור הערבי בישראל.

יש משהו מוזר באדם שמבקש לפתור בעיות אלימות ומתרועע לאחר זמן קצר עם אדם שיוצר במו ידיו ובהבל פיו בעיות טרור ואלימות קשות. יש משהו קומי בלשמוע את טיבי ואת חברי הכנסת הערבים האחרים מדברים על אכזריותה של ישראל כשהיא משתמשת בכלי המעצר המנהלי כלפי אדם שמטיף לטרור, בזמן שבמרפסת הצפונית ערבים מעדה אחת רוצחים עשרות ומאות ערבים מעדה אחרת יום-יום, שעה-שעה.

אם תשאלו את טיבי, ימהר לגנות את המשטר הסורי, אבל על כך נאמר: על זה אמרו – יש גינוי ויש גינוי. כשטיבי רוצה להתבטא בבוטות נגד דבר שאינו מוצא חן בעיניו הוא יודע לעשות את זה במלוא הדרו – תשאלו את אנסטסיה מיכאלי; אך כשהוא רוצה לגנות את אסד ואת כנופיית המרצחים שמקיפה אותו, הוא שולח הודעה לעיתונות. לא קיבלתם? לא נורא. גם ככה הוא לא ממש התכוון.

23.2.12

פברואר 23, 2012

הדרך לשוויון: שיטת התגמולים

פרופ' רפי ישראלי' חוקר אסלאם באוניברסיטה העברית

 המהפכה הצרפתית הרימה תרומתה לעולמנו בכך שחיסלה את זכויות היתר של אצילים ושאר מיוחסים והדיחה מכסאו את המעמד העליון שזכה בכל הזכויות והיתרונות, צבר כוח וממון, שלט בחברה, בכלכלה ובמערכות השלטון, אך לא הניף אצבע להענות לחובות הלאומיים, כגון תשלום מיסים ושרות לאומי. משהושווה מעמד המיוחסים לכלל בני התמותה, הועתק התהליך לכל המדינות המערביות הדמוקרטיות, זולת ישראל.

שני מגזרים בחברה הישראלית גזרו עליה אנומליה מזה 60 שנה ויותר. הראשון שבהם הוא העולם החרדי. להבדיל מיהודי התפוצות, שחויבו לשרת את האומות בהן ביקשו להתאזרח; בהיפוך לעולם היהודי שלחם בעוז תחת משה ויהושע; תחת מלחמת החשמונאים להשתחרר מכיבוש זר –  יודעים בני המגזר לדקלם את תביעות זכויותיהם. את חובותיהם – הס מלהזכיר.

 המגזר השני הנוהג כך הוא הפלשתינים אזרחי ישראל, שאנו מתעקשים לכנות 'ערביי ישראל', ואילו הם עומדים על זהותם כערבים פלשתינים. אף הם אינם מחסירים שום הזדמנות לתבוע מילוי מדוקדק של זכויותיהם כאזרחים, אך לא זו בלבד שלא יהינו להרים דבר לרווחתה ולביטחונה של המדינה, אלא שהם אף מתחברים ללא היסוס עם הגרועים שבאויביה.

נסיונות רבים מספור נעשו להפיס דעתן של שתי אוכלוסיות אלו, אשר מהוות במשולב קרוב לשליש האוכלוסיה ומשגרות לכנסת למעלה מעשרים וחמישה חכי"ם. אוכלוסיות אלו גם גדלות מהר יותר מן האחרות ואחוז הצעירים שבהן גדל במהירות, כלומר, העיוות הנוכחי עוד עתיד להתעצם.

התרופה איננה טמונה בחוקים חדשים שאין תוחלת להם ואין תקווה לאכיפתם, לא על החרדים ולא על הערבים. התשובה היחידה למצב היא הצבת תמריצים אשר יתגמלו את כל האזרחים המוכנים לעמוד בדרישות האזרחות, וישללו מן הסרבנים את התגמולים שאינם ראויים להם.

על חוק האזרחות לעבור תיקון. כל הילדים שילמדו במערכת חינוך הממלכתית בה תכני הלימודים ינופקו ע"י המדינה, שישרתו את המדינה בצבא או בשרות אחר, להיות זכאים בגיל 21 לאחר שירותם לקבלת אזרחות ללא מגבלות ועם כל הזכויות: לימודים גבוהים, ביטוח לאומי, עבודה בכל המערכות הציבוריות, הזכות לבחור ולהבחר, ביטוח בריאות וכיוצא באלה.

הסרבנים ייראו, ברבות הזמן, שזכויותיהם מצטמקות והולכות. הם יחנכו את ילדיהם כחפצם – אך על חשבונם. הם ימשיכו לדור בכפריהם ובשכונותיהם – אך לא יוכלו לסחוט עוד על ידי דרישות לתשלומים כדמי צירופם לקואליציות ממשלתיות.

על התמריצים להיות עצומים מכדי להתעלם מהם, ומחיר ההתעקשות כבד מכדי לשאת בו. כל זה – תוך מתן חופש בחירה אישי לכל פרט ופרט, בהתעלם מן ההתלהמות הקיבוצית שבכל מגזר. זו הדרך לשילוב מלא ואמיתי – מתוך בחירה.

23.2.12