Archive for פברואר 26th, 2012

פברואר 26, 2012

הפרדוקס של האיחוד האירופי

פרופ' אריה רייך, דיקן הפקולטה למשפטים באונ' בר אילן

המשבר הכלכלי הפוקד את האיחוד האירופי, במיוחד בהקשר של מצבה החמור של יוון, העלה שוב על פני השטח את משקעי העבר מתקופת מלחמת העולם השנייה. בהפגנות האלימות באתונה שרפו אזרחים יוונים את דגל גרמניה ועיתון יווני ימני פרסם קריקטורה המציגה את הקנצלרית אנגלה מרקל במדים נאציים עם הכותרת "Memorandum macht frei" ("מזכר ההבנה משחרר") על משקל הכיתוב הידוע לשמצה "העבודה משחררת" בכניסה למחנה אושוויץ. במקום להודות לגרמניה על חבילות הסיוע הנדיבות אשר מצילות את יוון מחדלות פירעון בטוחה, יוונים רבים שוטמים את הגרמנים על כי אלה דורשים מהם לאמץ קיצוצים עמוקים ופיטורים המוניים מן השירות הציבורי היווני המנופח כתנאי לקבלת הסיוע. רבים מהם חוזרים ומזכירים לגרמנים את מה שעוללו ליוון בעת הכיבוש הנאצי בשנים 1941–1944.

במקביל מדברים כבר בגלוי בגרמניה על היוונים העצלנים והבלתי אמינים, אשר שיקרו כדי להתקבל לגוש האירו ואשר הפרו פעם אחר פעם את ההבטחות לקצץ בהוצאות המופרזות שלהם. גוברים שם הקולות לבטל את חבילות הסיוע ולגרש את יוון מגוש האירו, כשהמשמעות הברורה של מהלך כזה היא פשיטת רגל יוונית.

לפני כמה חודשים השתתפתי בכנס בבריסל של אנשי אקדמיה העוסקים באיחוד האירופי. כולם דיברו בחומרה על המשבר הקשה שפוקד את פרויקט האינטגרציה האירופית ועל הצורך בחיזוק הערבות ההדדית וביצירת מנגנון יעיל יותר של סיוע מצד המדינות החזקות למדינות החלשות באיחוד. כל זאת עד אשר עלה לדוכן הנואמים חבר פרלמנט אירופי ממוצא יווני. הלה יצא בהתקפה קשה על מה שהאיחוד האירופי עולל למדינתו וטען שההפגנות של בני עמו היוונים מוצדקות לחלוטין. לדבריו, הסיוע שמדינות האיחוד צריכות לתת ליוון הוא סיוע בדין ולא בחסד, וזאת כדי לכפר על כך שמוסדות האיחוד הובילו את יוון למשבר הפיננסי הקשה שהיא מצויה בו כעת. הסתכלתי מימיני ומשמאלי וראיתי שכולם מסתירים חיוך נבוך לנוכח הדברים של היווני, אך איש מהם לא הרים את ידו כדי להפריך את התזות התמוהות שהוא העלה. לפיכך אזרתי עוז ואמרתי לו שהקהל בישראל הרואה בטלוויזיה את ההפגנות האלימות ביוון מתקשה להבין את פשרן. "האם היוונים אינם מבינים את מה שכל משק בית מבין, והוא שלא ניתן לבזבז יותר ממה שאתה מכניס?" שאלתי. "מדוע חושבים אזרחי יוון שמשלמי המסים בגרמניה וצרפת צריכים להמשיך לממן את תנאי הפנסיה המפליגים של היוונים שאין כדוגמתם בכל האיחוד האירופי? מדוע חושבים הם שהמצב שכל יווני חמישי עובד בשירות הממשלה או על חשבונה הוא תקין?" חבר הפרלמנט היווני לא ממש השיב לשאלותיי אבל בהפסקה ניגש אליי פרופסור גרמני עם מבט מעריץ בעיניים. "איך העזת לשאול אותו כך? מזל שאינך גרמני!"

הסיפור הזה ממחיש את הפרדוקס העמוק הטמון בפרויקט האינטגרציה האירופית. מצד אחד יש כאן סיפור הצלחה של ארגון שנוסד על-ידי 6 מדינות בשנת 1957 ואשר צמח בינתיים למעצמה כלכלית ופוליטית בת 27 מדינות חברות, עם עוד מדינות רבות שמתדפקות על שעריה כדי שיצורפו גם הן. מארגון שעיקר עניינו היה פתיחת מחסומי הסחר בין חברותיו, התפתח איחוד כלכלי, חברתי, פוליטי ומוניטרי אשר לו מוסדות שלטון מרכזיים שקיבלו לידיהם כמעט את כל הסמכויות שפעם היו נתונות לממשלות החברות. האיחוד הזה הצליח לשים קץ להיסטוריה העקובה מדם של מלחמות בלתי פוסקות בין מדינות אירופה ולהפוך את המלחמה באירופה לאופציה בלתי ריאלית.

אך מצד שני, ככל שהאינטגרציה הכלכלית והפוליטית התקדמה, כך הלכו וגברו הרוחות הלאומיות בקרב עמי אירופה. צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה התפצלו שתיהן למדינות לאום רבות וגם בתוך בלגיה גוברים הקולות הקוראים להיפרדות הפלמים מעל הווָלונים. הבדלנות ההיסטורית של האיים הבריטיים גם היא קיבלה רוח גבית חזקה בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, ועל יוון וגרמניה כבר דיברנו.

הבעיה הקשה של האיחוד האירופי היא שהאינטגרציה הכלכלית לא לוותה באינטגרציה של זהויות. סקרים עדכניים מראים שרק אחוז קטן מאזרחי האיחוד מגדירים עצמם 'אירופיים' ורק אחר כך איטלקיים או צרפתיים. אצל רובם, הסדר הוא הפוך. לפיכך נראה שאם ראשי האיחוד רוצים שפרויקט האינטגרציה האירופית יצליח יהיה עליהם להשקיע הרבה יותר בחינוך והסברה במטרה לחזק את הסולידריות ההדדית בתוך אירופה ולהתגבר על משקעי העבר, וכך לבנות אט אט בקרב הדור הצעיר זהות אירופית חדשה.

24.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 26, 2012

מוכרים את 'הארץ'

יואב שורק

בגליון סוף השבוע של 'הארץ', במקום כותרת ראשית חדשותית, הופיע מאמר פרי עטו של דוד גרוסמן. אין זה דבר של מה בכך: כל עורך יודע – ובעצם גם כל קורא מרגיש – שמאמר בעמוד הדעות שונה ממאמר בעמוד השער. ומאמר בעמוד השער ביום שישי שונה ממאמר בעמוד השער בימי חול. ומאמר בעמוד השער ביום שישי, שגורם להפוך סדרי עולם ולבוא במקום הכותרות החדשותיות, ולא לצידם – הוא כנראה בבחינת המאמר המכונן של העשור; לא פחות.

ובכן, מה הבשורה של דוד גרוסמן המצדיקה התנהלות עיתונאית פורצת-גבולות שכזו?

מדובר במאמר המגולל סיפור ישן ומזעזע, על השלכת שוהה בלתי חוקי מעזה, חולה, בצד הדרך, מתוך אדישות לחיי אדם והתנשאות של מי שהכח בידיו. הסיפור התרחש ב-2008, וגם גרוסמן עצמו מציין שהוא אינו מייצג "לא את המשטרה, לא את החברה ולא את המדינה".

אז למה בכל זאת הסיפור הישן – והנורא מאד, יש לומר בפה מלא – מגיע לכותרת הראשית? מה גורם לסיפור 'לא מייצג' להפוך לכותרת ראשית ולעשות לכולנו סופשבוע של רגשות אשמה, ולעולם הקורא לקבל תימוכין נוספים לרשעותה של ישראל?

כי למר גרוסמן, המצפון הלאומי, זה מזכיר משהו אחר: לדבריו, אנחנו מי ש'זורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב.'

במילים אחרות, לפי גרוסמן, העם שנוצר איכשהו בדיוק ב-1967, שנהנה עד אז מחיים נפלאים וממדינה ריבונית וחופשית ודמוקרטית, 'הושלך לצידי הדרך' על ידי עם אחר, תאב מלחמה וכיבוש, העיוור למצוקתו של הזולת ורק מחפש איך להשפיל אותו. זה הנראטיב שהסופר הישראלי מפיץ על במה ישראלית, כדי להצטרף לעלילת הדם המתמשכת, השקרית והמרושעת, כנגד מדינת ישראל.

חוסר הדמיון בין המשל והנמשל כל כך גדול, שאי אפשר שלא לראות בדברים עלילה. העובדה שישראל לא מצאה פתרון ראוי לשאלת מעמדם של הערבים שחיים ביו"ש מאז מלחמת ששת הימים, נובעת מהפחד המוצדק שלה משתי האופציות הבסיסיות: מדינה פלשתינית או סיפוח ואזרוח. אפשר להלין על העמדה המתמשכת של חוסר ההכרעה, אבל כולם מודים שההכרעה אינה פשוטה והיא אף מסוכנת. איך זה דומה למעשה הרשע הסתמי והשרירותי של השוטרים בסיפור? ואיך ניתן להשוות את גרימת המוות ברשלנות הזו, למדינה שהשקיעה בעשורים האחרים כל כך הרבה מאמצים, כסף וגם קרבנות, כדי לנסות ולמצוא דרכים להתמודד עם הבעיה הזו?

מאמרו של גרוסמן מקומם, והוא מעמיד אותו בשורה אחת עם מבקשי רעתנו, שמוכנים לעוות את המציאות כדי להוציא את ישראל אשמה. אבל מה גורם ל'הארץ' להעמיד מאמר כזה, נטול הגיון פנימי בסיסי, בשער של גיליון יום השישי, לעיני כל העמים, ותוך מחיקת הכותרות החדשותיות של היום? איזה חידוש יש בעמדה של גרוסמן? איזו בשורה יש בה?

גם דוד גרוסמן וגם 'הארץ' עשו מעשה נבלה. ניצול כוחם הציבורי כדי להצטרף לגרועים שבשונאינו כדי לקדם אג'נדה אופנתית ופסאודו-מוסרית, שהיא נוחה הרבה יותר מאשר לעסוק בבעיות המוסריות האמיתיות: במנהיג הערבי ה'לגיטימי' הטובח בבני עמו, ובצעירים בני ה'עם' שכביכול הושלך לצידי הדרך המכינים בדיוק בשעה שגרוסמן כותב מטענים כדי להרוג איתם ילדים משני הצדדים. זוהי, בעיני, דוגמא מפוארת של מחיקת העיתונות את עצמה לדעת, לטובת הילה של אג'נדה הנגועה עמוקות בשנאה עצמית. אוי לאותה בושה.

26.2.12

פברואר 26, 2012

להשאיר את האופציה הצבאית

מאמר מערכת

הדו"ח החסוי בינתיים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית קובע כי בשלושת החודשים האחרונים שילשה איראן, את קצב העשרת האורניום שלה. רוב הכמות המועשרת יוצרה במתקן פורדו. כמות הצנטריפוגות בנטנז גם היא גדלה מאוד. כמות האורניום המועשר ברמה של 20 אחוז, שבידי איראן כרגע, מספיקה ליותר מארבע פצצות אטום. כדי לייצר פצצת אטום תצטרך איראן לבצע העשרת אורניום ברמה של 90 אחוז.

משקיפים בינלאומיים מבחינים בנסיונות מעורפלים של האמריקנים ושל האיראנים להגיע למעין הסכמה ואולי אף הסכם ממש. המהלך העמום יכול להתפס אפילו כקונספירציה של שתי המדינות שמטרתן המשותפת למנוע תקיפה של ישראל נגד מתקני הגרעין השנה. מי שמנסה להוביל להסכמה הבינלאומית עם איראן זוהי רוסיה. הבעיה העיקרית היא, שאיראן רק שולחת מסרים מעורפלים וקצרים, ובפועל נוהגת בהתרסה כלפי משלחת הפקחים שהגיעה לאיראן. במקביל שחררה אתמול איראן עוד איום כלפי ישראל: ישראל תתמוטט אם היא תתקוף באיראן.

הסכם של האיראנים עם נציגי הקהילה הבינלאומית אמור לאפשר לאיראן להעשיר אורניום לצרכים שאינם צבאיים; ומנגד צריכה להיות ערובה חד משמעית שאיראן לא תלך לכיוון חימוש גרעיני. בתמורה לזה, הקהילה הבי"ל תסיר את הסנקציות.

כשרואים לאן הקהילה הבינלאומית חותרת מול איראן, נראה שהמצב הנוכחי איננו כל כך רע לישראל. אם יתנהל משא ומתן מהנוסח המוכר מהעבר, במקרה הטוב נצטרך לסמוך על כך שהאיראנים באמת לא יפרצו פתאום לעבר יכולת גרעינית צבאית. זה מצב שמדינה כמו ישראל תתקשה לבנות עליו את תכניותיה. מאידך, המצב של היום, כאשר ישראל מציבה איום צבאי אמין מכניס את איראן יותר ויותר לפינה; היא מבודדת יחסית; יש התארגנויות בינלאומיות מקיפות המנחיתות עליה סנקציות קשות ביותר שמערערות אותה. המצב הזה של לחץ הולך וגובר על איראן בצירוף בידודה הוא טוב לישראל.

ואולם, אחד הנימוקים של מתנגדי התקיפה הוא, שאיראן למעשה מתקדמת אל הנקודה מסביב, היא תבקש להתקדם ככל שתוכל אל נקודת הפריצה של היכולת הגרעינית, מבלי לבצע את הפריצה בפועל. אבל בינתיים, טוענים מתנגדי התקיפה, היא לא החליטה לרוץ לפצצה. החולשה של הטיעון הזה נגד תקיפה היא, שלא הגיוני מבחינת איראן לנקוט בדרך הזו. הרי בשביל מה לאיראן לספוג את כל העונשים הכרוכים בקו הפעולה הזה? לא ללכת לחימוש גרעיני אבל לחטוף סנקציות ולחץ בינלאומי כאילו אתה כן הולך לפצצה? אם הם כבר נענשים, מוטב מבחינתם שזה יהיה שווה להם. לכן ההגיון אומר שהם ימשיכו להתקדם עד לנקודה שהמרחק ממנה לניסוי גרעיני תהיה קצרה ביותר – אולי ימים, אולי כמה שבועות. ולקהילה הבינלאומית אין כרגע תשובה משכנעת לפיתוח הגרעיני האיראני.

 אמנון לורד

26.2.12

פברואר 26, 2012

שקיפות – מפתח לדיון ציבורי נאות

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

כאשר אנו בוחנים את התנהלות הלוביסטים במסדרונות הכנסת, אין ספק כי מדובר בפעילות המתהלכת על הקו האפור שבין השפעה בלתי רצוייה על חברי הכנסת לבין סיוע אמיתי בהעברת חוקים חשובים ונחוצים. חברי הכנסת ודאי מודעים להשפעתם של הלוביסטים, ואם הם כל כך תמימים עד שלא יבחינו בכך – ככל הנראה אינם ראויים למשרתם הרמה.

צדק יו"ר הכנסת ריבלין בהחלטתו לשלול את אישורי הכניסה הקבועים מהלוביסטים של חברת 'גלעד'. אין ספק שהיהירות והשחצנות שלהם הצריכה תגובה מהירה וקשה. אך האם במקרה זה, משליך הפרט על כלל הלוביסטים בישראל? כמי שעוסק מזה שנים רבות בחקיקה חברתית נדמה לי שעוול נגרם לחלק מחברות הלובינג בארץ. גם הלוביסט, ככל בעל מקצוע, זכאי להגנה תחת חוק יסוד: 'חופש העיסוק'.

לפני כשנתיים העבירו חה"כ שלי יחימוביץ וגדעון סער את 'חוק הלוביסטים', שנועד להגביר את השקיפות ולהסדיר את התנהלות השתדלנים. החוק מבורך, חשוב ונחוץ, אך אינו מספיק. חברי הכנסת, שבעת הדיונים בועדות השונות היו נתונים לעתים ללחץ הלוביסטים עצמם, החליטו לשנות סעיפים שונים וחשובים בהצעת החוק המקורית.

כמו בכל דבר בישראל, הבעיה נעוצה בשני מקומות מרכזיים – חוסר אכיפה וחוסר שקיפות. כיום, הלוביסט חייב אמנם להציג את שולחיו, אבל אינו חייב לציין את הנושאים בהם הוא מייצג כל אחד מהם. בואו נתקדם עוד צעד אחד: מדוע שלא יחוייב כל ח"כ אשר קיבל הצעת חוק מלוביסט כזה או אחר לכתוב בדברי ההסבר של הצעת החוק מי כתב אותה ומי מסייע לקדם אותה?

יתרה מזאת, מדוע לא ייקבעו כללים הקובעים כי הצעת חוק הבאה לסייע לגוף עסקי זה או אחר לא תוכל לעבור אלא אם יהיה ברור כי קיימים לפחות 3 גורמים אשר יכולים להנות מפירותיה? בצורה כזו נוכל למנוע ממונופולים את העברתם של חוקים המקדמים את עסקיהם – ועסקיהם בלבד.

הבעיה הגדולה בהרבה נעוצה בעובדה שיש לא מעט לוביסטים שפשוט אינם נכללים בהגדרת חוק הלוביסטים הנוכחי. הכתבה החשובה שששודרה בתוכנית 'עובדה', כלל לא עסקה בהם, למרות שכוחם רב ויכולתם להשפיע גדול. במקרים רבים כוחם עולה עשרת מונים על יכולתו של הלוביסט הטוב והמקושר ביותר: אלה הם פעילי המפלגות, חברי המרכז, נציגי הרשויות המקומיות, עורכי הדין ורואי החשבון, ושאר גורמים הפועלים בכנסת מבלי הפרעה, תוך שהם מקדמים את האינטרסים הכלכליים שלהם ובמקרים רבים של שולחיהם הנסתרים מן העין.

במהלך השנים האחרונות הוגשו עשרות הצעות חוק חברתיות לחברי כנסת, שביקשו לקדם חוקים חברתיים, כאלה המייצרים תנאים מקלים לחייבי ההוצאה לפועל, מחייבים ועדות ערר לנפגעי המשכנתאות או תוכנית ויסקונסין. בצדם קודמו לא מעט חוקים חברתיים בעלי משמעות כלכלית רחבה –חוק ההזנה, חוק דודי השמש בדיור הציבורי ועוד. האם בכך נעשתה מניפולציה שלילית על חברי הכנסת? כמובן שלא. במבחן התוצאה, לא משנה מי נשלח לקדם את החקיקה, אלא משנה העובדה שמי שנהנה ממנה עושה זאת בדרך שקופה ושוויונית באמצעות מכרזים נאותים ופיקוח ממשלתי.

דברים שנעשים במחשכים הם פסולים. אכיפה שאינה מספקת וענישה שאינה קיימת מביאות ליקויים. אם ייזרקו הלוביסטים – נקבל במקומם את ה'מאכערים'. או אז נרגיש על בשרנו את משמעות הקומבינות והשחיתות השלטונית.

26.2.12