Archive for פברואר 29th, 2012

פברואר 29, 2012

דתיות ללא הקצנה

רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת 'ירושלמים'

אתמול סערו הרוחות בדיון על 'הדרת נשים' שהתקיים בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. חברי כנסת חרדים ודוברים מטעם הציבור החרדי זעמו, צעקו ואחר כבוד הוצאו, אחד אחרי השני, מהאולם.

סערת הרוחות אינה מפתיעה. מנהיגי הציבור החרדי מתחילים להבין כי מערכת היחסים בין החברה הכללית לחברה החרדית הולך ומשתנה מן הקצה אל הקצה. אם עד כה השיח המרכזי היה של 'כיבוד זכויות המיעוט החרדי' ואמירה ברורה שלציבור זה יש סט סגור וברור של ערכים – זאת לעומת הציבור הכללי שאין לו ערכים ברורים – נושא הדרת הנשים ועלייתו לשדה הדיון הציבורי שינו את כללי המשחק.

פתאום, לציבור הכללי יש ערכים ברורים ומובהקים שאי אפשר להתעלם מהם: שוויון, זכויות אדם, פמיניזם. הציבור, שנחשף דרך כלי התקשורת למקרים מזעזעים של אפלייה וחוסר שוויון גילה פתאום שלמרות מה שחשב – יש ערכים שחשובים לחברה הישראלית. גם אם ערכים אלה לא מתקיימים במלואם, יש להם משמעות ואי אפשר לרמוס אותם בריש גלי.

אבל לא רק הגילוי הזה הוא שהסעיר את חברי הכנסת החרדים. מה שהסעיר אותם יותר מכל היתה העובדה שאת המאבק בהדרת נשים מנהלים דתיים, ובעיקר נשים דתיות. אנחנו, מובילי המאבק, יודעים ויודעות טוב מאוד שאין שום בסיס הלכתי לטענה שאסור לשמוע נשים מדברות ברדיו; שאין שום בסיס הלכתי לטענה שנשים וגברים צריכים לצעוד ברחובות שונים או לשבת בצדדים מנוגדים של האוטובוס. עלינו לא יכולים לעבוד.

העמדה הבלתי מתפשרת שלנו בנושא הערכים, שמשותפים הן לנו והן לציבור הכללי, מחזירה אותנו לתפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית, תפקיד שנטשנו כבר מזמן: לקדם בישראל יהדות שלא מקצינה ולא מגזימה; להיות אלה שעומדים בשער ומפרידים בין עיקר לטפל, בין יהדות לבין הקצנות שזה מקרוב באו וחומרות שלא שיערום אבותינו.

כבר שנים שאני מרגישה שבכל מקום אליו אני מגיעה, בכל פורום בו אני דוברת ומשמיעה את עמדותיי, שואלים אותי מתי הציונות הדתית תיזכר שזהו תפקידה. יכול להיות שפולמוס 'הדרת הנשים' יהיה הזדמנות להיזכר בתפקיד ההיסטורי שלנו.

  
29.2.12

מודעות פרסומת
פברואר 29, 2012

לא להסתפק בשינוי הפרסונלי

אורי אליצור

חילופי המשמרות בראשות בית המשפט העליון מבשרים ככל הנראה גם על שינוי מסויים ברוחו, ועל עידן של פחות ניצוצות והתנגחויות בין הרשות השופטת ובין שתי הרשויות האחרות. הנשיאה הפורשת בייניש ייצגה את רוח האקטיביזם מבית מדרשו של אהרן ברק, שגרס "מלוא כל הארץ משפט", ושהפך את מדינת ישראל למשפטוקרטיה, סוג חדש של שיטת ממשל ושל תרבות חיים ציבורית, שממוקמת אי שם על הציר שבין דמוקרטיה לאריסטוקרטיה, וקרוב יותר לקוטב השני.

הנשיא הנכנס גרוניס ידוע בגישתו המרסנת והגורסת יתר שוויון ויתר אמון בין שלוש הרשויות, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק דווקא בשבוע האחרון לכהונת בייניש, בנימוקי דעת המיעוט שלו בפרשת חוק טל. דורית בייניש ועימה רוב השופטים הביעו עמדה ערכית וביצועית. הם האריכו לאורך עשרות עמודים להתבטא בענייני מוסר כאילו היו סמכות-על בעיצוב ערכיה של החברה בישראל, וגם בדקו את חוק טל במבחן התוצאה והסטטיסטיקה, כאילו היו מינהלת-על של המדינה. אשר גרוניס, לעומת זאת, כתב שאל לבית המשפט להתערב בשאלה זו משום שאין כאן עניין של הגנה על מיעוט מפני עריצות הרוב אלא להיפך, וגם מפני שפסק דין של בג"ץ לא יביא הרבה תועלת מעשית. ראויה לציון גם העובדה שנימוקין של השופט גרוניס מחזיקים עמוד וחצי בלבד ומנוסחים בלשון פשוטה ומובנת לכל אדם.

וכיוון שעל פי המסורת בישראל לנשיא בית המשפט יש השפעה גדולה מאוד על רוחו ועל פסיקותיו, לכן יש בהחלט מקום לצפות לשינוי של ממש בעידן גרוניס: להקטנת החיכוך בין הרשויות, ליתר ענווה ושוויון מצד בית המשפט, ולפחות מוכנות של שופטיו להתמסר לידיהן של עמותות ומפלגות שהתרגלו להשתמש בבג"ץ כבמה לצרכיהן הפוליטיים והתקשורתיים.

אלה הן החדשות הטובות, ועם זאת עדיין יש מקום וצורך לבדוק מחדש עקרונית את דרכי בחירת השופטים, את שיטת הסניוריטי שבה מתמנה נשיא בית המשפט העליון, וגם את שאלת עוצמתו והשפעתו המופרזים של הנשיא. תקופת הרגיעה ביחסי המשפט והפוליטיקה, ומזגו המתון של הנשיא החדש, פותחים פתח לעשות שינויים לטווח ארוך בלי להיקלע שוב להתכתשות נוטפת דם של הכנסת והממשלה מול בית משפט זועם וזועק הרואה בכל שינוי מעשה שטן של בני חושך. יש הרבה מה לשנות בזירה הזאת ואסור להסתפק בהתחלפות האישים.

פברואר 29, 2012

מחוצות סוריה למחאה חברתית קומוניסטית

דוד מרחב

איסר הראל המנוח, היה הראשון שאיתר ברגע האמת את האירדנטה הערבית בישראל. על הכוונת שלו הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בשנת 1958 פנה למנהיגיה היהודים של מק"י בבקשה לטפל במחתרת הערבית שהחלה מתגבשת בה, ובראשה אישים כמו הסופר המנוח אמיל חביבי.

הראל פנה לבכירי הקומוניסטים היהודים: משה סנה, מאיר וילנר, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה. הארבעה שמעו והזדעזעו והדבר פעל לפילוג ההיסטורי במק"י בקיץ 1965, אז נטשו הקומוניסטים הערבים ומיעוט יהודי בהנהגת תופיק טובי את המפלגה, וייסדו את רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה.

ההזדהות הערבית עם משטרו הרצחני של הנשיא הסורי, בשאר אסד, קיבלה ביטוי מזוויע בשבוע שעבר כאשר בכירי ערביי ישראל, בניצוחם של ראשי מק"י הערבים מוחמד נפאע ועיסאם מח'ול, הובילו את ערביי חיפה להזדהות עם הרודן הפשיסטי מדמשק. בכירי מק"י היהודים, בהם דב חנין – שתקו. נפאע איננו מייצג את עצמו: אט-אט הופכת מק"י ליישות לאומנית ערבית, מפלגה עם אגף קומוניסטי הדומה לזה שפעל בשנות ה-30 וה-40, עת הזדהו הקומוניסטים הערבים עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

הטענה המרכזית שמופנית כלפי כל מי שמייחס חשיבות לישרא-קומוניזם המקומי היא שמדובר בעיסוק בשוליים: קומץ קומוניסטים יהודים עם כמה רבבות ערבים שתופסים 'בסך הכול' 4 מנדטים בכנסת. כדי להבין מה החשיבות בכך שתומכי הפשיזם האסלאמי משתלטים על הנחלה הקומוניסטית, כדאי לבחון דוגמה דומה מבריטניה.

'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' שקמה שם בתמיכה של רבבות בודדים, היא קבוצה טרוצקיסטית זעירה שייסד יהודי בשם טוני קליף, או בשמו העברי יגאל גלוקשטיין.

בטור שפרסמה עיתונאית ה'דיילי מייל', מלאני פיליפס, סיפרה על תוכנית שהגתה הממשלה הבריטית להשבתם למעגל התעסוקה של מובטלים צעירים בגילאי 16-24. התוכנית ביקשה להעסיקם במקום עבודה לתקופה של שבועיים עד חודשיים על מנת לתת להם ניסיון מקצועי שיאפשר להם להיקלט בשוק העבודה הבריטי. מי שאינו רוצה להשתתף בתוכנית, ממשיך לקבל דמי אבטלה כרגיל.

הטרוצקיסטים ראו הזדמנות נהדרת לסכל את התוכנית ויצאו בקמפיין אינטרנטי ובהפגנות גדולות נגד "עבודות כפייה". התוצאה הייתה מיידית: חברה בריטית ידועה משכה את ידיה מהתוכנית הממשלתית, ובין-רגע אבדו 3,000 מקומות עבודה פוטנציאליים. בעקבותיה הלכו חברות אחרות.

מפלגה קטנטנה, זעירה, הביסה את ממשלת בריטניה בסיוע הבי-בי-סי. המפלגה הזאת רוצה להרוס את תוכנית התעסוקה משום שברצונה להרוס את החברה הבריטית, כתבה פיליפס.

מק"י הישראלית חזקה בהרבה מהמקבילה הטרוצקיסטית באנגליה. ידה במחאה החברתית, ולא מעט מפעילי המחאה של קיץ 2011 מתכננים לשוב לרחובות בקיץ הקרוב. במפקדה הישרא-קומוניסטית בתל-אביב כבר מתכננים איך לסייע לאותם מהפכנים טריים לחולל תנועה המונית גדולה בהרבה מזו שראינו בשדרות רוטשילד בחודשי הקיץ המיוזעים של השנה שעברה.

הגם שמדובר בכוח פוליטי זעיר, הרי שחשיבותו והשפעתו חורגות ממימדיו הממשיים. הדבר הופך למפלצתי עוד יותר, כאשר מבינים כי בחוטים מושכים אוהדיו של הרוצח מדמשק. שתיקת הקומוניסטים היהודים, הזקוקים לחבריהם הערבים לשם שמירת כוחה של המפלגה בבחירות הבאות לכנסת והשתוללות הקומוניסטים הערבים היא הברית הבלתי-קדושה שמסוכנת לחברה הישראלית.

לא כל האנשים שייצאו להפגין בקיץ יצביעו לחד"ש, אך היד הבוחשת בקלחת המבעבעת של ההתססה החברתית – היא יד קומוניסטית.

29.2.12