בין איום אסטרטגי לאיום קיומי

זלמן שובל, דיפלומט וחבר כנסת לשעבר. שימש כשגריר ישראל בארה"ב עד שנת 2000

הפגישה בין נתניהו לאובמה השבוע לא היתה רק החשובה ביותר של נתניהו מאז שנבחר לתפקידו, אלא גם של ראש ממשלה ישראלי עם נשיא אמריקני מזה שנים ארוכות. אפשר כבר להעריך שהביקור של נתניהו השיג כמה מטרות חשובות, אף שלא את כל אלו שהוצבו מראש.

תוצאות הביקור לא היו מושגות אילולא הצליח נתניהו – בשלב מסויים, כמעט לבדו – לעורר את עירנות העולם כלפי האיום הגרעיני הנשקף מכיוון איראן. הישג זה ראוי לציון במיוחד נוכח השנים שבוזבזו על ידי ממשלה קודמת במשאים ומתנים עקרים והזויים עם הפלשתינים – תוך הזנחת הנושא האיראני.

בראש הדברים החיוביים שהשיג עומדות הצהרות הנשיא אובמה ושר ההגנה פאנטה, לפיהן המדיניות האמריקנית שוללת 'הכלה' של איראן גרעינית, הגורסת ש"אפשר לחיות עם הפצצה". לצד אלו, ההכרזות על כך שאמריקה תמנע מהאיראנים את השגת הפצצה לא רק באופן ערטילאי ועקרוני אלא במניעה אקטיבית – הינן בהחלט בגדר חידושים חיוביים. חשוב גם לציין כי וושינגטון קובעת היום חד משמעית שעצירת הפצצה האיראנית הינה אינטרס אמריקני ולא רק ישראלי, זאת במידה רבה כתוצאה ממאמצי הדיפלומטיה הישראלית.

בנאומיו הפומביים, לא רק נתניהו הדגיש מספר פעמים את זכותה וחובתה של ישראל הריבונית לקבל החלטות חיוניות הנוגעות לביטחונה, אלא גם אובמה חזר על המשפט ש"לישראל יש זכות להגן על עצמה – בעצמה". לנוסחה זו משמעות – כולל הִתכנות אופרטיבית – שהיא מעבר לניסוחה העמום משהו. האם נידונה גם השאלה מה תהיה תגובתה האקטיבית של ארה"ב אם ישראל אכן תממש זכות זו ותפעל בעצמה? לא נתפלא אם כן.

למרות המגמה החיובית, לא הכל היה מוסכם וההערכות השנויות במחלוקת לגבי לוחות הזמנים הרלוונטיים הן עדות לכך. הן אובמה והן האיחוד האירופי עודם מאמינים בדיפלומטיה וב- ENGAGEMENT עם איראן, ואינם נוטים לקבל את עמדת ישראל שהנתיב הזה עלול להוות כסות עיניים להמשך מאמציה הגרעיניים. שעוני אמריקה וישראל אינם מתקתקים באותו קצב, וזו מחלוקת שיכולות להיות לה גם השלכות מעשיות חשובות. אין זאת אומרת שיש לראות בפערי ההערכות האלה סוף פסוק – נהפוך הוא, יש להניח שבשבועות הקרובים יימשכו הדיונים בעניין. אמנם, בראיון עיתונאי אמר אובמה כי הוא מתכוון לשפוט אם דרכו השיגה את מטרתה כבר לאחר חודשיים, אך אמירה זו כללית ואיננה מחייבת.

אובמה אומר לישראל ולציבור האמריקני – תוך שהוא מטיח ביקורת ביריביו הרפובליקנים – שאין להיחפז לצאת למלחמה. לעקרון זה גם ישראל שותפה, אך הוא מתעלם מאמירתו של קיסינג'ר כי "לא ניתן להשיג במשא ומתן מה שלא ניתן להשיג בשדה הקרב", אמירה שפירושה המעשי הוא שהסיכוי להצלחה במשא ומתן הוא פונקציה של העוצמה הצבאית שעומדת מאחריו.

וושינגטון לא תרבה עכשיו בהצהרות או באולטימטומים פומביים כלפי איראן מחשש שאלה עלולים להביא לתוצאות הפוכות מאלה שרצו להשיג, אלא תתרכז במאמץ חשאי ובהחרפה ניכרת של הסנקציות, כולל הסגר ממשי על איראן, כדי להיווכח אם המטרה של עצירת הגרעין תושג ללא מימוש האופציה הצבאית.

בוועידת אייפאק זכה אובמה למחיאות כפיים חמות ואוהדות, אך ללא כל השוואה להתלהבות האדירה לה זכה ראש ממשלת ישראל. יש להניח שעובדה זו לא נעלמה גם מעיני אובמה ויועציו הפוליטיים. נהוג לומר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים – אך אמירה זו יאה כמעט באותה מידה לארצות הברית, בפרט בשנת בחירות.

את הנושא הפלשתיני הזכיר אובמה רק בשולי הדברים, ומחיאות הכפיים היו חלשות במיוחד. הדבר מעיד, בין היתר, שהתזה שהיתה מקובלת בוושינגטון ובשמאל הישראלי, כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא המפתח גם לטיפול נאות בנושא האיראני – איבדה הרבה מתוקפה. עם זאת, תהיה זו טעות מצידנו להסיק שאובמה לא יחזור לנושא זה, אם ייבחר מחדש לנשיאות.

הפערים בין וושינגטון לירושלים הצטמצמו – אך לא סולקו לחלוטין. העמדה האמריקנית כלפי איראן נחושה יותר מבעבר, אך ההבדל בינה לבין זו של ישראל משקף את ההבדל בין אינטרס אסטרטגי – חשוב ככל שיהיה – לבין אינטרס קיומי.

 9.3.12


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: