מיתוס היופי של מגילת אסתר

אילת וידר כהן, פסיכולוגית קלינית, יו"ר הועד המנהל של עמותת 'קולך'

 

כבר בפרס העתיקה הבינה ושתי שיופיה עומד לה לרועץ. היא הבינה שחייה כחפץ מעורר הנאה וכסמל סטטוס – אינם שווים חיים. מולה הבין המן הערמומי כי האישי הוא הפוליטי: מול המרד הפמיניסטי הישיר הוא מקשיח עמדות, "וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף".

ההתקוממות של ושתי מאיימת ומעוררת תחושות של השפלה וזעם. לאחר ההתפכחות מן המשתה, אחשורוש מכיר באובדן של ושתי, זוכר ומתאבל, אך לא לאורך זמן: את האשה האהובה תחליף במהרה צעירה בתולה טובת מראה, שתשרה את עורה הרך בשמנים ובתמרוקים במשך תריסר חודשים.

נעמי וולף, בספרה 'מיתוס היופי', מתארת את המיתוס ואת תפקידו בחברה שלאחר הגל הראשון והגל השני של המהפכה הפמיניסטית. לדבריה, מיתוס היופי מספר לנו סיפור לפיו "היופי הוא תכונה אובייקטיבית ואוניברסאלית שנשים חייבות לרצות לגלם אותה, וגברים חייבים לרצות בבעלות על נשים שמגלמות אותה".

וולף רואה את השתלטותו של מיתוס היופי כתגובת נגד לפמיניזם, לעצמאות שנשים השיגו, וכדרך סמויה ומתוחכמת של מנגנוני הכוח להחליש את הנשים. לטענתה, זוהי תגובה לא-מודעת ובלתי-רצונית, שמוּנעת מחרדות של גברים מפני השינוי ומתחושות אשמה של נשים, על שהעזו למרוד באימהותיהן ולהתעמת עם תפיסת האשה של הדור הקודם.

מיתוס היופי מופץ באמצעות דימויים נשיים אידאליים ולא-אנושיים, המעבירים לאשה מסר ברור בדבר הקשר בין הערך שלה לבין גופה. הוא מתבסס על משאבי זמן ואנרגיה בלתי-נדלים וגורם לנשים לבזבז זמן יקר וכסף רב על 'טיפוח'. כדי לסבר את האוזן, ראוי לדעת כי תעשיית הדיאטות מגלגלת 33 מיליארד דולר בשנה ותעשיית הקוסמטיקה מגלגלת 20 מיליארד דולר. זמן יקר, שיכול היה להיות מושקע בהתקדמות ובהתפתחות, והוא מושקע לריק במרדף הנדון לכישלון, בניסיון להידחק למידות הלא-אנושיות של הדימוי הנשי הכוזב.

"וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ". התרכובת של האדרת הנעורים עם התעמולה הקוסמטית, מכונה בפי וולף "כת הפחד מהזדקנות", שמנסה למכור נוסחת פלא שקרית. היא מדגישה כי "אין שום תכשיר למריחה חיצונית מקומית שיוכל למחוק צער או מתח נפשי או קמטים עמוקים… מרגע שיצאת מהרחם אין כל דרך למנוע את הקמטים".

אל מול פרס הקדומה בה שלט ברמה מיתוס היופי (אולי כתגובה לפמיניזם מבית ושתי), באירן המודרנית נשים פוטרו ממשרות אקדמיות בשל חוסר מוכנות ללבוש רעלה. אזאר נפיסי, מחברת רב המכר 'לקרוא את לוליטה בטהרן', כינסה בביתה קבוצת נשים שהחביאו מתחת לרעלות יצירות ספרותיות, מתוכן שאבו את הכוח למרוד וליצור לעצמן 'כיסים קטנים של חירות'.

דרכים רבות לדיכוי ולפחד משינוי ומנשיות. יש המחלישים את הנשים דרך הפשטה ויש העושים זאת דרך הלבשה ומחיקת פניהן. מיתוס היופי ושיח הצניעות הכוזב מהווים תמונת ראי של אותה תופעה – תגובת נגד לפמיניזם.

הפתרון הוא לא להתנזר מיופי ומטיפוח, אלא להרחיב את מאגר הדימויים הנשי ולכלול בו דימויים אנושיים מורכבים. כלשונה: "איננו זקוקות לנצחונות בקלפי אלא לדרך התבוננות חדשה".

 8.3.12


מודעות פרסומת

One Trackback to “מיתוס היופי של מגילת אסתר”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: