שפה אחת ודברים אחדים

ד"ר יאיר אלדן, מרצה למשפט עברי בקריה האקדמית אונו

שני שופטים היושבים על הכסא הדתי בבית המשפט העליון, רובינשטיין והנדל, הצטרפו לדעת הרוב בבג"צ חוק טל, וסברו כי אין להאריך את תוקף החוק.

פסק הדין והנמקתה של הנשיאה היוצאת ביניש עוד יילמדו בפקולטות למשפטים, אבל ברצוני להתמקד דווקא בחוות דעתו של השופט רובינשטיין. חוות דעת זו מעניינת במיוחד, לא רק בגלל שהוא נדרש לאפולוגטיקה בשל זהותו הדתית, אלא בגלל הדרך הספרותית שבה החליט לכתוב את פסק הדין.

רובינשטיין קובע כי לימוד תורה הוא חלק בלתי נפרד מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכפי שעולה מאיפיון ערכיה של המדינה כמושתתת על עקרונות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. באורח מעניין, הוא מעגן את הזכות "לפיתוח אישי וקיבוצי של התרבות היהודית התורנית" דווקא באותו קטע במגילת העצמאות שעוסק בזכויות אדם אוניברסליות – חירות, צדק, שוויון ושלום.

כמעט מיד לאחר שהוא קובע כי לימוד התורה הוא ערך מכונן, מציין רובינשטיין כי את הזכות ללימוד, שקשורה בפיתוח זהות לאומית ואישית, יש לאזן עם הדרישה לשוויון. בנקודה זו, מתרחש משהו מעניין – וכנראה בלתי מודע – בחוות הדעת. רובינשטיין מקדיש מספר סעיפים מצומצם כדי להראות שבמקורהּ, מצוות תלמוד תורה אוּזנה עם צרכים קיומיים וחברתיים, כמו הצורך להתפרנס או לוויית המת והכנסת כלה, וגם צרכים ביטחוניים כמו יציאה למלחמת מצווה או חובת תלמידי חכמים להשתתף בשמירת העיר.

בניגוד למגמת העבר שהנחיל השופט מנחם אלון – וניתן למצוא גם בפסיקתו הענפה של רובינשטיין – אין הוא הסעיפים הקשורים ליחסיותה של מצוות תלמוד תורה כלולים בסוגה הספרותית של ספרות השאלות והתשובות. אין הוא מביא את ההלכה על גלגוליה, ואין הוא משתמש בלשון ההלכתית המיוחדת לספרות זו. להיפך: רובינשטיין מיישם, מבחינה ספרותית, את הסוגה שייסד אהרן ברק, לפיה בוחנים את ערכי השיטה ומביאים אותם לאיזון.

נכון, שופטי בית המשפט העליון כבר אינם כותבים פסקי דין ארוכים כבעבר, ובצדק, אך כאן מדובר גם על שינוי בסגנון הכתיבה. קריאה של חוות הדעת במבט-על מגלה שמחד, רובינשטיין תופש את הטקסטים ההלכתיים כחלק בלתי נפרד מעולמו המשפטי, אך מאידך, שהוא איבד את היומרה להשפיע על ההלכה באמצעות פסק הדין.

בניגוד לפסקים קודמים שנתן הוא עצמו, כמו למשל חוות דעתו שכללה את התייחסות המשפט העברי לעניין חילול השם, עקירת בתי כנסת, תום לב ונשיאה ונתינה באמונה או זיקת הנאה במקרקעין – אין רובינשטיין כותב במסגרת פסק הדין תשובה הלכתית, אפילו קצרה, אלא מותיר את השדה ההלכתי לאחרים ופסק דינו הוא בבחינת הערות של 'בעל בית' על ההשתמטות של תלמידי הישיבות.

אולי רובינשטיין יודע מראש כי שום חוות דעת הלכתית הכתובה בסגנון מסורתי, לא תביא לשינוי המיוחל אצל החרדים.

13.3.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: