כיפת ברזל כמשל

מאמר מערכת

בסופה של המיני-מלחמה בדרום, השאלה 'מי ניצח' היא קצת ילדותית. מי שמנהל חשבון של מאזן האבידות ימצא ללא ספק שידה של ישראל על העליונה. בעזה נערכו 25 הלוויות כשהרוב המכריע של ההרוגים הם ראשי ופעילי טרור, ובישראל ברוך השם לא נהרג איש. למסקנה דומה יגיע מי שבוחן הצלחה או כישלון של טרור במדידה של מיפלס החרדה – שכן הטרור, כמשמעו המילולי, פירושו הטלת פחד ואימה על האוכלוסיה ועל מנהיגיה. הצלחתה המפתיעה של מערכת כיפת ברזל ביירוט של 80 אחוזים מן הרקטות שהיו אמורות לנחות בשטח בנוי, הוציאה במידה רבה את הרוח ממפרשי הטרור. בזכות הצלחתה של מערכת כיפת ברזל, לא היו הפעם אימה ופחד ברחובות ולא היסטריה בתקשורת. להיפך – אוכלוסיית הדרום שידרה לממשלה מסרים של אומץ לב, חוסן וגאווה לאומית, ואמרה בדרכים שונות: אדרבה תמשיכו להכות.

יש גם מבחן שלישי: למי מהצדדים הישגים טובים יותר בהבנות שסיימו את סבב האלימות. כאן העובדות עצמן שנויות במחלוקת. דוברי הג'יהאד האסלמי והוועדות העממיות מדווחים שהם הפסיקו את האש תמורת התחייבות ישראלית לחדול מפעולות של סיכול ממוקד ברצועת עזה. מקורות ישראליים מכחישים את זה. אם הצד הערבי לא מתרברב לשוא ויש אמת בדיווחיו, הרי מן הבחינה הזו דווקא הג'יהאד הוא שניצח הפעם. שהרי כל סבב האלימות השבוע התחיל בהחלטה ישראלית אמיצה לחסל את מזכ"ל הוועדות העממיות למרות התקופה הרגועה יחסית, ובידיעה שתגובה פלשתינית אלימה בוא תבוא. אם ישראל אכן התחייבה ששוב לא תעשה את זה, כלומר שכל זמן שהרגיעה נמשכת היא לא תלחץ על ההדק גם אם יופיע פתאום על המכ"ם שלה איזה ארכי מחבל שאנחנו מחפשים זמן רב, ויודעים שהוא עוסק בטרור ומשלח מתאבדים – פירוש הדבר שהטרור השיג בדיוק את המטרה הנקודתית שלמענה יצא לקרב הזה.

אלא שהרושם הוא שמדובר בהתפארות שווא שאין לה כיסוי במציאות. דווקא משום שבדיוק זו הייתה עילת כל המלחמה הפעם, ובצירוף העובדה שהטרור הפעם לא הצליח לייאש ולהפחיד עד מוות את האוכלוסיה, קשה מאוד להאמין שישראל התפתתה להעניק לטרור ניצחון כזה, ועוד עשתה זאת בחשאי ובלי שום דיון ציבורי. הרבה יותר קרובה לשכל הישר הגירסה ההפוכה הטוענת שישראל מעולם לא הסכימה לדרישה הזו, ושהיא תשוב ותכה את פעילי הטרור בלי שום קשר למצב הרגיעה או המתיחות, ולאווירה הטובה או הרעה ששוררת בין ישראל ושלטונות הרצועה. ואם כך, הרי גם מהבחינה הזו מי שלכאורה ניצח בקרב, על כל זרועותיו, היא ישראל.

אבל בהקשר של ארועי השבוע השאלה מי ניצח היא ילדותית. במלחמה בין מדינה מסודרת ובין ארגוני טרור פרועים וחסרי רחמים, בדרך כלל אין מנצחים. במשך ארבעה ימים היו מיליון אזרחים ישראלים במקלטים, וילדים ישראלים לא הלכו לבית הספר, ואימותיהם לא הלכו לעבודה, וסוחרים ישראלים הפסידו מיליונים באין פעילות כלכלית, וכל זה קורה מול אויב שאין לו יותר מכמה עשרות לוחמים ומעט מאוד משגרים וטילים. גם אם בדיני נפשות זה נגמר טוב, זה לא ניצחון.

אפשר לנצח את הטרור. זה נדיר אבל אפשרי. ישראל כבר הוכיחה את זה לא פעם, ותיאלץ כנראה לשוב ולהוכיח גם בעתיד. דבר אחד ברור: אמצעי הגנה והתגוננות כשלעצמם, כיפת ברזל כמשל, לא יביאו ניצחון.

אורי אליצור

14.3.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: