לעצור את הסחף בלשכות

מאמר מערכת

סבב הלחימה האחרון בין ישראל לפלשתינים הוריד למשך חצי שבוע את הוויכוח הישראלי בשאלת פרוייקט הגרעין של איראן והצעדים האופרטיביים הנחוצים לעצירתו. כעת בשוך רעמי הטילים, ראוי לחזור לדרך בה נערך בישראל הדיון בשאלה הקיומית, דרך שכולה קלקולים.

הבה נבחן כיצד התנהל הדיון הציבורי. שיאו היה בהתבטאויות של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ואלופי צה"ל במילואים, שבחרו לנהל את המאבק דרך כלי התקשורת. נוספה לכך השתוללות חסרת אחריות של פוליטיקאים בכירים, חלקם רמטכ"לים לשעבר, שניצלו את ההזדמנות להכות בנתניהו למען השגת עוד קולות בפריימריז. עיקרו של הנזק אינו בעצם העלאת הדיון לספרה הציבורית – שהלא דיון זה נצרך, גם אם לא שם נקבעים הדברים – אלא בפגיעה המתמשכת במעמדם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, ובנזק העצום שגרם מכבש הלחצים שקרא 'לעצור את שני המשוגעים'  ליכולת ההרתעה של ישראל.

קשה להבין כיצד אינטרסים אישיים ופוליטים שורבבו בשאלה מרכזית כל כך, שהשלכותיה ישפיעו על המדינה בשנים הבאות. מעבר לריח הפוטש המתוקשר שליווה את הפרסומים השונים, הכיוון שאליו מושכת דרך הדיון הזו מזיק לצורת המשטר הדמוקרטית בישראל. כיצד יוכל ראש ממשלה עתידי לזכות לאמון הציבור בצאתו למבצע צבאי, כשזה התרגל במשך שנים לחשוד בו ובכשירותו לתפקיד?

בהופעתו בפני הוועדה לביקורת המדינה אמר השבוע ראש המל"ל לשעבר, עוזי ארד, כי מדינת ישראל חסרה 'אסטרטגיית-על' שתכוון את דרכיה. הוא הצביע על כך שאינטרסים אישיים צרים מובילים את הלכי הרוחות בלשכות הבכירות ביותר בישראל, כולל זו של ראש הממשלה. ארדמצביע על נקודה חמורה, אך גם הוא לא חף ממנה: פגיעה באמון הציבור בשיקול דעתם של קברניטי המדינה, אינה רק פגיעה בנתניהו, 'ביבי', כפי שהוא קרוי על ידי שונאיו. הפגיעה אינה באיש, אלא במוסד – שהוא המוסד של כולנו.

הרקבון המוסרי שפשה במערכת הביטחון ובמערכת המדינית, שקודם בקול תרועה על ידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת – חייב להעצר. חוסר נאמנות לערכים שהביאו את האנשים האלה לתפקידיהם הבכירים ואינו בריא במדינה דמוקרטית רגילה, מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, שעומדת בפני אתגרים ביטחוניים מורכבים ואולי אף חסרי תקדים.

את האיזונים והבלמים הדרושים לקיום דיון ציבורי בנושאים רגישים מחד, אך שמירה על חוסנם של המוסדות האחראים לביטחוננו מאידך, יש להשיג בהסכמה חברתית רחבה. אסור שהימין לבדו, או השמאל, הם שיחליטו על הכללים החדשים שיחשקו אותנו. על זה הדרך, ראוי גם שלא המערכת המשפטית, הפרקליטות ובתי המשפט, הם שייתנו את הטון.

קריאה לגילויה של בגרות תרבותית כזו נראית חזון רחוק, אולי רחוק מדי. חברה שמדורת השבט שלה הן תוכניות 'האח הגדול' או 'הישרדות', על האגואיזם ותרבות הניצול שקיימים בהן, היא לכאורה חברה שרמת השיח שלה מצויה ברובד הנמוך ביותר ושהמושגים 'אחריות לאומית' ו'צרכי הזולת' זרים לה.

אלא שאם עַם חפץ חיים אנחנו, עלינו לעצור את הסחף ולהתעלות מעל שיקולי הרייטינג. עצירה של תרבות השיסוי וניסיונות המחטף אינה לוקסוס או מותרות, אלא הדרך היחידה שתאפשר לנו לשרוד בקלחת הרותחת של המזרח התיכון.

אסף גולן

  15.3.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: