שלושת האהרנבורגים מתנפלים

מאמר מערכת

עמוס עוז יצא סוף סוף משתיקתו. אחרי תקופה של חודשיים, או אולי שבועיים ארוכים שלא שמענו ממנו. אמנם זה לא היה מאמר שהתפרסם במקום כותרת ראשית ב'הארץ', רק ראיון ענק, נדיר ובלעדי. אבל בכל זאת אמירה. לא מקורית במיוחד. בנושא האיראני, דומה מאוד ואולי בדיוק כמו האמירה הנוקבת של דוד גרוסמן – באותו נושא. גרוסמן מצידו מסר לעולם גירסה משלו, מעודכנת יותר, למאמר של עוז מלפני כשלושים שנה, ב-1982, שממליץ למנחם בגין, אז ראש ממשלה, להתחשב בעובדה שהיטלר כבר איננו וערפאת איננו היטלר.

אין ספק שעוז נמצא בפיגור מסוים, לעומת גרוסמן, שמפרסם מאמרי כותרת ראשית ב'הארץ', בקצב שהג'יהאד האיסלאמי יורה טילים על אשקלון. אבל אין לקנא בו. גרוסמן עצמו נמצא בפיגור אחרי עצמו. ועדיין לא אמרנו כלום על א.ב יהושע. ברצונו של זה לשמור על קו אחיד פחות או יותר הוא יצא באמירה תמוהה לאומה: הפתרון הטוב ביותר לגרעין האיראני הוא פתרון מהיר לבעיה הפלשתינית. איך לא חשבנו על זה קודם?

האמת שהקו בין שלושת האיליה-אהרנבורגים של עולם הרוח הישראלי כבר לא אחיד מזה זמן. גרוסמן באופן ברור שבר קו. הוא הצטרף במלוא הקיטור האמביוולנטי שלו למערכה התעמולתית נגד ישראל. למי שזה לא היה ברור עוד קודם, זה התברר באחד מאותם מטחים בכותרת הראשית של 'הארץ', ביום שאחרי משט הטרור של 30 במאי 2010. אז הכותרת אמרה הכל: פשע! גרוסמן הרשיע את ישראל בכך שהציבה מחסום – מחסום ימי – לאקט התעמולתי טרוריסטי שטמנה לה הקואליציה הקטלנית של תורכיה-השמאל הרדיקלי הבינלאומי-וחמאס. לא היה ספק באיזה צד של המתרס התייצב גרוסמן.

גם המטח שירה לפני כשלושה שבועות, כאשר חפר גופה של ערבי-פלשתיני מלפני ארבע שנים כדי לענוד עוד מדליה מוסרית לעצמו וכדי לבצע עוד חתך בגופה המדמם של ישראל, הראה באיזה צד של המערכה המוסרית-אידיאלוגית הוא ניצב. לא בצד הדמוקרטיה הליברלית ותהיה שמרנית כאשר תהיה, אלא בצד המבקשים להורסה מול מתקפות האיסלאמו-נאציזם. הדבר בלט הפעם למגינת ליבו של הסופר בגלל הטבח הנורא שמבצע אחד מגיבורי השמאל, ד"ר בשאר אל אסד. על המתחולל בסוריה לא היה לגרוסמן דבר להגיד. רק הפשע שביצעו שוטרים לפני ארבע שנים הטריד את מנוחתו, מנוחת המצפון שגודלו כמלבן הקטן של ה'ניו יורקר' או הוא מבקש לעצמו מרחב כשל עיתון ברודשיט בגודל 'הארץ'.

כיצד עכשיו מבקש סופר כמו גרוסמן שמישהו בישראל יאזין ברצינות להטפותיו המגושמות שהפכו בסך הכל ל"שחור על גבי עיתון"?

ישראל היא אולי המדינה האחרונה שבה יש לקבוצה מצומצמת של סופרים מעמד אידיאולוגי-תעמולתי כמו זה שהיה לסופרי הוועידות בברית המועצות: הנה שולוחוב, אהרנבורג וגורקי שלנו. הרקטורים הרוחניים של הכלא המוסרי שמבקש השמאל להטיל את ישראל לתוכו. וכמו הסופרים הסטליניסטים וכמו מורי "המצפון" של צרפת, שזייפו אביונות מוסריות היסטוריות, כך גם שלושת הסופרים הגדולים במחוזותינו שחקו את מעמדם בהיפר-אינפלציה של צדקנות. ההפסד לא רק שלהם; הוא גם שלנו.

 אמנון לורד

18.3.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: