Archive for אפריל, 2012

אפריל 30, 2012

אשליית השוויון בנטל

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

אחרי פסח הוקם מחדש האוהל בגן הוורדים בירושלים, והעלייה לרגל החלה. שרים, חברי כנסת, רמטכ"לים לשעבר, סטודנטים בהווה ובעתיד, כולם הגיעו כדי לתמוך בדרישה לשוויון בנטל. התביעה: שירות לכולם. שירות צבאי, שירות אזרחי – איזשהו שירות.

מי צריך לקחת חלק בנטל? האם המשתמטים, הערבים, הסלבריטאים בגרוש שחושבים שהקריירה שלהם תסתיים אם יצטרכו לשרת? או אולי בעצם מדברים על שירות המילואים, שהרי מי שלא עושה צבא גם לא עושה מילואים. אבל גם מי שעושה שירות אזרחי – לא מתגייס בשנים הרבות שלאחר הסדיר לשירות מילואים אזרחי, נכון? אז באיזה נטל בדיוק הוא נוטל חלק?

אה, אנחנו מדברים על החרדים? זה בסדר, אני בהחלט חושב שהם צריכים לתת למדינה בתמורה לזה שהם מקבלים ממנה, כמו כולנו. אבל רצינו שהם ילכו לעבוד, כי בעצם העובדה שהם רק לומדים ולא עובדים – הם פוגעים בחוסן הכלכלי שלנו. אז להתגייס או לעבוד? שניהם?

גם אני חושב שכל אחד צריך לתרום למדינה לפחות שנתיים מחייו. אבל אני מודה שאיני מבין באיזה נטל מדובר. אם היו אומרים שרוצים שכולם ישרתו בצה"ל כי הביטחון הוא נטל – אני מסכים. כולם צריכים לשרת בצבא, למעט מי שאינו יכול מסיבות בריאותיות. אבל לא זו הדרישה. מה אנחנו בעצם רוצים?

המחאה הנוכחית לוקה בשילוב לא נכון של כמיהה לחובת שירות לכולם מצד אחד, והרצון לשפר את מצבנו הכלכלי על ידי שילוב חרדים וערבים בתעסוקה – כדי שנצטרך לשלם פחות קצבאות – מצד שני. האם הדברים קשורים? לא ממש.

בואו נהייה ריאלים. אין שום בעיה לחרדים לעשות שרות אזרחי. הם ממילא מתנדבים בכל מיני עמותות – אז עכשיו יתנדבו יותר, יקבלו דמי כיס ואח"כ לא יוכלו לבוא אליהם בטענות. מצד שני – כשיתנדבו במקומות כמו בתי חולים, מרפאות ומוסדות נוספים – יבואו במקומם של עובדים שאפשר וצריך היה לשלם להם לפחות שכר מינימום –והנה פגענו בעובדים שרוצים וצריכים לעבוד.

בדומה לכך, הערבים. הרי אנחנו לא מצפים שילכו לצבא – גם אם ירצו – כי כך נקים 'צבא של אויבים בתוך צה"ל'. אז רק שירות אזרחי. בשביל זה צריך לשכנע את הפוליטיקאים שלהם להפסיק את ההסתה נגד שירות אזרחי לטובת החברה הערבית עצמה. אבל מול זה אנחנו חייבים להבטיח להם שוויון זכויות: בדיור, בתעסוקה, בתחבורה, בבריאות בהשכלה. לא רק להבטיח, אלא לקיים – וזה עולה כסף.

ומכאן למשתמטים – זוהי אולי בעצם הקבוצה החשובה ביותר. אליה, ככל הנראה, צריך להיות מופנה הזעם. אבל חלק גדול מהקבוצה הזו מגיע ממדינת תל אביב, ממדינת ההון והשלטון. אתם באמת חושבים ששם יאפשרו למישהו לייצר שוויון בנטל?

האם שוויון בנטל שווה 'חוק טל' חדש? האם תחת סיסמת השוויון בנטל לא נמשכת המלחמה הנושנה בין חרדים לחילוניים? חוק שירות אזרחי או צבאי לכולם הוא הכרח, כי נקודת המוצא לחיינו פה חייבת להיות שוויונית – אבל אל נא תקראו לזה שוויון בנטל, כי שוויון אמיתי עוד רחוק מאיתנו.

 30.4.12

אפריל 30, 2012

בית אל – לא באמת אדמה פרטית

מאמר מערכת

האדמה שעליה בנויה שכונת האולפנה בבית אל, נרכשה בכסף מלא מידי הערבים הטוענים להיות בעליה, וזאת למרות שטענת הבעלות כשלעצמה מפוקפקת למדי. לא מדובר בבעלים שגרו על הקרקע הזו, עיבדו את החלקה או ירשו אותה מאבות אבותיהם. מדובר באדמת הפקר טרשית שמאות בשנים לא נעשה בה שום שימוש. שום אדם לא קנה אותה, לא מכר אותה, לא ירש ולא הוריש אותה. איש לא חרש בה ולא זרע, לא בנה עליה בית ולא רעה עליה צאן. שום אדם לא היה באמת בעליה.

רק בשנות ה-60, קצת לפני שמשטר הכיבוש הירדני נטש את האזור, העניק המלך חוסיין לנאמניו בחבל בנימין בעלות על הנייר, על עשרות אלפי דונמים של אדמות מדינה, מתנת חינם, והמתנה הפיקטיבית הזו נרשמה בספרים הירדניים.

זו בעלות פיקטיבית לא רק משום שניתנה חינם בידי שלטון שחוקיותו מפוקפקת, אלא גם משום שהמקבלים מעולם לא מימשו את בעלותם בשום צורה. לא נעלו ולא גדרו, לא בנו ולא עיבדו, לא סימנו את גבולות חלקתם, וגם לא שילמו מיסים לא לשלטון הירדני ולא לשלטון הישראלי. אדמת ההפקר נשארה בהפקרה שנות דור ויותר, עד שבאו המתיישבים היהודים ובנו ונטעו וסיקלו. וגם אז הבעלים על הנייר לא השמיעו מחאה עד שבאו אנשי השמאל היהודי והפצירו בהם.

פורמלית, ובדרך של 'ייקוב הדין את ההר', מי שרשום הוא הבעלים, גם אם קיבל את הקרקע בדרך עקומה מתנת חינם ממי שלא היה אמור להעניק לו אותה, וספק גדול אם היה מוסמך על פי דין להעניק אותה. אבל על פי מידת הצדק והאמת יודעים הערבים העותרים שהקרקע איננה באמת שלהם: אם שלטון הכיבוש הישראלי אינו רשאי לחולל שינויים בבעלויות על הקרקע, הרי גם שלטון הכיבוש הירדני לא היה רשאי לעשות זאת. ולהיפך: אם שלטון הכיבוש הירדני היה מוסמך לתת את אדמות הציבור במתנה ליחידים, הרי השלטון הישראלי מוסמך לקחת אותה מהם ולהשיב אותה למעמד של אדמת מדינה.

ובכל זאת, למרות הבעלות המפוקפקת ביסודה, כסף שולם לבעלים והקרקע נרכשה. ואז הופיע ארגון 'יש דין' ובזרועותיו פלשתיני חדש שזה עתה נתגלה, והוא טוען שגם הוא בעלים. טענותיו מתבררות בבית המשפט המחוזי, אבל מבלי לחכות לתוצאות הבירור כבר קבע בית המשפט העליון שאת השכונה יש להרוס, משום שהיא בנויה על אדמה שיש מי שטוען שהיא פרטית.

העוול כפול ומכופל: ראשית, הערבי הטוען לבעלות לא הוכיח את בעלותו ; שנית, האדמה נרכשה בידי הישוב בית-אל מידי טוענים אחרים; ושלישית, בין כך ובין כך זו איננה באמת אדמה פרטית במובן של צדק ויושר, וספק אם יש תוקף לעצם היותה רשומה כאדמה פרטית.

אלא שהמדינה, בהתייצבה בפני בג"ץ, לא העלתה אף אחת מן הטענות האלה אלא ביקשה שוב ושוב דחייה. למרות זאת, השופטים הנכבדים לא יכולים להתחמק מאחריות ולגלגל את המחדל אל מגרשה של הממשלה. האחריות לעשות צדק ולנהוג ביושר מוטלת גם עליהם.

גם מן האחריות לצדק ההיסטורי השופטים לא יינקו. היישוב בית אל הוא לב ליבה של זכות העם היהודי בארץ ישראל. את בית אל אי אפשר להמיר בנקודה אחרת, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.

בית אל היא ערש התהוותו של העם היהודי מימי אברהם יצחק ויעקב והיא אדמת העם היהודי, גם אם זה לא כתוב בספרי הטאבו הירדני.

אורי אליצור

30.4.12

אפריל 30, 2012

גיורי הרב דרוקמן: בשעה טובה

הרב שלמה אבינר, רבה של שכונה א' בבית אל וראש ישיבת 'עטרת ירושלים'

אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות של שלהי השבוע שעבר, האפילו מעט על ידיעה משמחת שהסתתרה בצל החדשות. בית המשפט קבע כי הגיורים של הרב חיים דרוקמן – זוכה פרס ישראל על מפעל חייו החינוכי אדיר המימדים – תקפים, והגרים שעברו דרך בית דינו הם יהודים לכל דבר.

עצם הגעת העניין לפתחו של בית המשפט, מעלה בקרב אחדים את השאלה אם יחסה של התורה לגרים הוא חיובי, או שישנה מצווה להקשות עליהם את התהליך. להם חובה עלינו לענות: יחס התורה לגרים ולגיור בכלל הוא יחס חיובי ואוהב, ושווה מעמדו של גר למעמדו של כל אדם מישראל.

הדבר מופיע כבר בתורה: "חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ", כתוב בספר במדבר, ובארו חז"ל כי שווה הגר לאזרח לכל המצוות שבתורה. אמנם, ישנם כמה הבדלים בפרטי הלכות, ואין כאן המקום להאריך בהם. הבדלים אלה קיימים כמו שקיימים הבדלים בפרטי הלכות בין כוהן ולוי, ובין לוי וישראל. אבל כולם, כוהנים, לוויים ישראלים וגרים שייכים לכלל ישראל.

באים אחרים ואומרים: עלינו לבחון את מעשיו של הגר גם לאחר שנתגייר, אם הוא עומד 'בסטנדרט שלנו'. להם נאמר כי חכמינו פסקו שברגע שהגר התגייר – נמחק עברו והוא מתחיל חיים חדשים. לכן יש מצווה מיוחדת, להיזהר מאוד שלא להזכיר לגר את עברו, וכל מי שפוגע בגר על ידי שמזכיר לו את עברו או מעליב אותו בזה שרומז לו שהוא נחות דרגה, עובר על איסור תורה.

כמובן שאסור להעליב כל אדם מישראל, אבל בגר יש איסור נוסף: "כל המאנה את הגר… עובר בשלושה לאווין: "לא תונו איש את עמיתו", ומשום "אל תונו איש את אחיו", ומשום "וגר לא תונה". כך כתב הרמב"ם. פעמים רבות הגר בודד מבחינה חברתית, ולכן כל אדם ישר יבין כמה חמורה הפגיעה בו.

'טוב', יאמר האומר, 'יש מצווה לא להרחיק אותו, אבל אין מצווה לקרב אותו'. טעות. יש מצווה לאהוב את הגר בנוסף למצווה לאהוב כל אדם מישראל, כדברי הרמב"ם: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה – שתי מצוות עשה. אחת מפני שהוא בכלל רֵעים (חברים) ואחת מפני שהוא גר". הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר: "ואוהב גר". ולמה יש לקדוש ברוך הוא אהבה מיוחדת כזו? הסבירו חז"ל, שגר אינו דומה לאדם מישראל אשר שייכותו לאומה טבעית. אנו צריכים להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו, והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו.

אולם יש למדנים שמקשים מדברי חז"ל, שאמרו כל מיני דברים על כך שיש להרחיק גרים. כבר כתבו על זה בעלי התוספות, ששם מדובר שמשיאין אותם להתגייר, מה שנקרא מיסיון, או שמקבלים אותם מיד ובלי בדיקה. אבל אם באים נוכרים ומתאמצים להתגייר, יש לקבלם, שהרי נענשו אברהם, יצחק ויעקב שלא קיבלו את תמנע שבאה להתגייר – והלכה ונהייתה פילגש לאליפז בן עשו ויצא ממנו עמלק.

בוודאי שאין אנו מנסים לשכנע אף אדם להתגייר. גם מי שבא להתגייר, אנו בודקים אותו שבע בדיקות וחקירות ואין אנו מקבלים אותו עד אשר מתקיים בו מה שנאמר ברות: ותרא כי מתאמצת.

וכל אדם מישראל שמתפלל ושם לב, הריהו אומר שלוש פעמים ביום: "על הצדיקים… ועל גרי הצדק", בהם נכללים הגרים עם הצדיקים. על כן שעה טובה היא לישראל, שנתברר בה שגיורים רבים הם כדת וכדין ומקרבים את ישראל לאביהם שבשמיים.

30.4.12

אפריל 29, 2012

עליית השמאל העולמי

דוד מרחב

בתוך שלל האירועים שהציפו את ישראל ביגון ובשמחה, נבלע בחדשות האירוע הדרמטי הפוקד את צרפת: תבוסתו של נשיא צרפת סרקוזי בסיבוב הראשון לנשיאות. בשורה התחתונה, גוש הימין גרף בבחירות לנשיאות 45 אחוז, וגוש השמאל כ-40 אחוז. שאר 15 האחוזים נחלקו בין מועמדים אחרים.

החברה הצרפתית ממשיכה, אפוא, לתמוך בימין, אבל פיצול בין השמרנים לימין הקיצוני הביא להישג חסר תקדים של השמאל. די בכך שמצביעי השמאל ינהרו לקלפיות לתמוך בהולנד האפרורי כנגד שנוא-נפשם סרקוזי ומצביעי הימין ייעדרו לאור אכזבתם מהנשיא המכהן – כדי שנשיא סוציאליסט יכבוש את ארמון האליזה.

זה יהיה אירוע היסטורי, כיוון שהפעם האחרונה שבה כיהן בתפקיד סוציאליסט, הייתה בין השנים 1981-1995, אז הנהיג את צרפת פרנסואה מיטראן. הולנד איננו מיטראן, אבל אם התחזיות תתממשנה, יזכה בתפקיד למרות היותו פוליטיקאי קטן-מימדים.

לבחירות בצרפת לא מעט משמעויות. אחת מהן היא עניין איראן. סביר להניח שעמדתו הקשוחה של סרקוזי נגד איראן לא תתקיים בממשל הסוציאליסטי, שחב את קיומו לאיגודים המקצועים ולארגוני השמאל.

במאמר ב'טיים מגזין' כותב טוני קארון כי "סרקוזי היה הקול הספקני המוביל בקרב מנהיגי אירופה בכל הנוגע למשא ומתן (עם איראן), והוביל את הלחץ הן על ממשל אובמה והן על ממשלות אירופה לאמץ סנקציות… סרקוזי… עשוי להיות מוכן יותר לדחוף נגד פשרה בעניין העשרת האוראניום (האיראני) מאשר הולנד".

במילים אחרות, צרפת עלולה לנקוט עמדה פייסנית כלפי איראן. צריך לזכור, כי לא היה זה אלא מיטראן שקיבל בברכה את ערפאת בשערי פאריס במאי 1989.

לעובדה שבגדה השמאלית אורזים את הפקלאות בדרך ללשכת נשיא הרפובליקה, יש השלכות גדולות יותר על יכולתו של הימין להמשיך להנהיג את אירופה, וגם כמה מסקנות באשר לישראל. הסוציאליסטים במקומות אחרים – גרמניה, למשל – יכולים לנצל את פירוד הימין על מנת לעלות לשלטון. לאנגלה מרקל, ידידה מובהקת, יש עוד שנה לסיום כהונתה, ומעמדה הציבורי בשפל.

המסקנה הזו תקפה גם לגבי ישראל: נתניהו נהנה מפופולאריות רבה יותר מסרקוזי או ממרקל, אבל לליכוד בראשותו יש בכל הסקרים סך הכול רבע ממושבי הכנסת. אם השמאל ישכיל להתאחד סביב מפלגה אחת או שתיים, הימין יאבד כל יכולת משילות והתרחיש האופטימי ביותר הוא ממשלת אחדות עם שני קטרים שמושכים ימינה ושמאלה.

הכישלון הגדול של השמרנות האירופית טמון באין-האונות שלה מול כישלון הרב-תרבותיות. לא צרפת, לא בריטניה ולא גרמניה הצליחו להתמודד עם העימות בין התרבות האירופית לבין האסלאם המציף את לונדון, ברלין ופאריס.

בגרמניה ובצרפת ישנם לא מעט מנהיגים המבינים זאת. רק לאחרונה אמר וולקר קאודר, יו"ר הקואליציה השמרנית של מרקל, כי "האסלאם אינו חלק מהמסורת ומהזהות שלנו בגרמניה ולא שייך לגרמניה". הבעיה המהותית של השמרנים שם היא תרגום התובנה הזו בדרך לקלפיות.

סרקוזי נכשל, כנראה, ואת ארמון האליזה יאכלס סוציאליסט שבינו לבין מאבק באסלאם אין דבר. אם מרקל תוחלף במועמד סוציאליסטי, הרי שגם גרמניה תיאלץ לכרוע תחת עול המחויבות הסוציאליסטית לערכים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות.

ישראל היא אולי המעוז היחיד במערב שבו צפוי להיבחר ראש ממשלה שמרני, אולם אם בבחירות הבאות יימצא עצמו נתניהו מחושק על-ידי השמאל, יהא אפשר לומר בוודאות כי גם בישראל נפל הפור. הקאמבק של הסוציאליזם בפאריס יבשר את ניצני תחיית הסוציאליזם בירושלים.

29.4.12

אפריל 29, 2012

ברק או יחימוביץ'?

מאמר מערכת

 היוזמה של שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה להקדמת הבחירות היא במקומה. יחימוביץ' מוסיפה עוד דחיפה לכדור השלג שמתחיל להיעקר ממקומו ולהתגלגל לעבר הקלפיות. בסוף השנה שעברה ראש הממשלה דיבר בגלוי על רצונו בהקדמת הבחירות. וככל שהציבוריות הישראלית עסקה בכך יותר כך הפכה הקואליציה של נתניהו למלוכדת יותר, ואז החלו הדיבורים על כך שהממשלה תוציא את ימיה עד התאריך הנקוב לסיום הקדנציה. הדיבורים היו על כך, שלמעשה לנתניהו אין עניין להקדים את הבחירות והוא רוצה למצות את מלוא כהונתו.

זה כנראה לא היה נכון. לראש הממשלה נתניהו בהחלט יש עניין לנצל את התחזקותו בציבור בשנה האחרונה וכדי להקדים כמה מתחרים פוטנציאלים שעלולים לשחוק אותו. כרגע היוזמה של פיזור הכנסת והקדמת הבחירות כרוכה במועד של אוקטובר השנה. איכשהו אין תחושה באויר, שהציבור הישראלי משתוקק ללכת לבחירות בעוד חצי שנה. אבל אם היוזמה הזאת תקבל חיזוק גם מצד הליכוד ואולי גורמים נוספים בקואליציה יש סבירות שיימצא מועד מתאים יותר, אולי בתחילת 2013.

כדאי לזכור, שרק לפני כשבועיים דיבר שר הביטחון ברק על כך, שהבחירות הבאות תתקיימנה בעוד כשנה. הכוונה היתה לסביבות מארס 13'. זה יכול להיות גם חודש חודשיים לפני.

השאלה העקרונית היא כמובן, האם יש צורך לפרק את הממשלה וללכת לבחירות ומתי? והתשובה לשאלה הזאת היא חיובית. לא משום שזו היתה ממשלה גרועה. ההיפך. זו תיזכר כממשלה טובה שהעבירה הרבה יוזמות בתחומי הכלכלה והחברה, החינוך, כמו גם יוזמות ספיציפיות כמו רפורמת ששינסקי במשק הגז וחוק חינוך חובה חינם מגיל שלוש. זו ממשלה שעצרה את התדרדרות עגלתה המדינית של ישראל במדרון הנסיגות והמשאים ומתנים חסרי האחריות של הממשלות שקדמו לה. וממשלת נתניהו ובראשה נתניהו עצמו הצליחה להזיז את הקהילה הבינלאומית לכיוון של הגברת הלחץ הבינלאומי על איראן, שקודם לכן היה נרפה למדי.

אלא שמלבד הנושא האיראני, לממשלה הזאת אין עכשיו סדר יום. המשך ייצוב הכלכלה ושמירה על מגמת הצמיחה והירידה באבטלה, אלו השגים נכבדים, אבל הם אינם בגדר סדר יום לעתיד. הממשלה עסוקה בעיקר באלתור פתרונות חוקיים לפצצות זמן פוליטיות-חוקתיות שבדיוק בימים אלה מתפוצצות אחת אחת. ראה פרשת פינוי שכונת האולפנה ותפוגתו של חוק טל.

מבחינת האינטרס הלאומי סדר היום של הטיפול בגרעין האיראני דורש המשך השותפות של נתניהו וברק לזמן ארוך יותר – עד המועד שברק עצמו נקב בו, תחילת 2013. מבחינת האינטרס הכלכלי, עדיף היה מבחינתו של ראש הממשלה ללכת לבחירות עוד לפני אוקטובר השנה, למשל באמצע הקיץ. מה שייאפשר לצאת לדרך תקציבית חדשה, עם מנדט חדש לנתניהו כדי לממש בשטח את התכניות שכבר התקבלו וכאלה שעומדות על הפרק. כאשר בימין אצים לפירוק הממשלה ולבחירות חדשות, בגלל שנאתם לאהוד ברק, כדאי אולי לעצור רגע ולהשקיף על המפה הפוליטית הפוטנציאלית לאחר הבחירות. מבין השותפים האפשריים לחיזוק הקואליציה, כמו יאיר לפיד, שאול מופז ושלי יחימוביץ', זה עלול להישמע מוזר אבל הימין עוד יתגעגע לשותפות עם ברק והחמישיה שלו. עדיף אפוא ללכת עם לוח הזמנים האיראני ולקיים את הבחירות בתחילת 2013.

אמנון לורד

29.4.12

אפריל 29, 2012

להתנגד להרס

מרדכי פרינס

 שוב מונף מקל הנדודים על ילדינו. לאחר מגרון, קריית ארבע ובית המכפלה, הונפה החרב על שכונת בבית אל.

גירוש משפחות יהודיות מביתן הוא משחק פוליטי מלוכלך. ראש הממשלה ושר הביטחון חברו יחדיו לגורמי השמאל, תחת מעטה של 'שלטון החוק'. אלפי בתים של ערביי יו"ש, של ערביי א"י בגליל ושל בדווים בנגב מולבנים. שם מצאו 'פיתרון משפטי' ל-150,000 דונם גנובים.

שלטון החוק מפחד לפעול מול מפירי חוק אלימים. מתי הרסו בית של חרדים או חדר של ערבים? הרי הם נושכים בחזרה; אסור להרגיז אותם ובוודאי שאין לגעת בפרחחים מהשמאל הקיצוני. אנחנו, לעומתם, ממלכתיים ולא מזיקים. אפשר לצחוק עלינו ואז לשבור לנו את העצמות, לגעת בבנותינו, לדרוס אותנו בסוסים ולהרוס את בתינו.

חגגנו השבוע את יום העצמאות ויום הזיכרון. יום הזיכרון אכן נוכח וקיים: מספר חבריי בהר הרצל יעידו על כך; אך לגבי יום העצמאות אני בספק. מדינה הפועלת בניגוד לאינטרסים שלה בגלל חשש ממה יאמרו בעולם ומאינטרסים אישיים – אינה מדינה עצמאית. היא גלותית יותר משהיו יהודי הגולה. ראש ממשלה חלש שנכנע לשר ביטחון פרובוקטיבי ומניפולטיבי ובית משפט חד צדדי, מחזירים אותנו לתקופה שלפני שלטון החוק.

עד מתי נשתוק? שלטון המעדיף את האויב על פני אזרחיו, אינו ראוי להיקרא שלטון. הגיע הזמן לומר את האמת: אי אפשר לסמוך על ממשלת הימין, על שריה וחברי הכנסת שלה מכל המפלגות. אלה אימצו את הכלל 'אמור הרבה ועשה כלום'. הפחד והחידלון המאפיינים את נבחרינו, אינם מוסיפים לנו כבוד ומעלים פקפוקים בדבר היותנו מדינה עצמאית.

המשימה מוטלת על שכמנו. אחינו ואחיותינו ברחבי הארץ – דתיים ושאינם דתיים, מבוגרים ונוער, בעלי משפחות, בעלי צווארון לבן יחד עם בעלי סרבלים כחולים, מלואימניקים, סטודנטים וכל מי שארץ ישראל ומדינת ישראל יקרים לו – בואו נעמוד, בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו כאיש אחד נגד ההרס המתוכנן בגבעת האולפנה.

נעמוד מול הצבועים שרוממות החוק בידם רק כשמדובר בהרס הבניין. נעשה כל שביכולתנו למנוע את ההרס. נמנע בכל תנאי מלהרים יד על אחים, גם כשהם טועים, אבל נגיע מכל שביל, מכל נקיק ונפריע לקיום העוול בכל דרך שעומדת לרשותנו.

ייתכן שנקבל מכות, ייתכן שניעצר – אבל אם יגיעו רבבות, לא יוכלו לעמוד בפנינו. נדע מה לענות לנכדינו כשישאלו אותנו מה עשינו מול מעשה העוולה. נוכיח שאנו לא הולכים כצאן לטבח.             כשהשלטון יבין שעומדים מולו רבבות אנשים מכל שדרות הציבור, מרחבי הארץ, נחושים ומוכנים להיאבק למען ארץ ישראל שלנו – הם ייסוגו.

אם לא נתעורר היום על שכונת האולפנא, נתעורר מחר על בית אל, אפרת ואלקנה.

29.4.12

אפריל 29, 2012

הטרור השקט

נפתלי בנט, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע

אויבי ישראל ניסו להכריע את המדינה היהודית בשתי דרכים – וכשלו. תחילה יזמו סדרת מלחמות קונבנציונליות: מלחמת העצמאות, ששת הימים ויום הכיפורים, ללא הצלחה.

בשנות ה-70 עברו לאסטרטגיה של טרור, והחלו לחטוף מטוסים ובני ערובה. הטרור הפך לקטלני יותר בשנות ה-90, תקופת הסכמי אוסלו, עם גל המתאבדים הראשון, והגיע לשיא בשנות ה-2000 באינתיפאדה השנייה.

לאחר שספגנו מעל אלף ושש מאות הרוגים, מדינת ישראל התעשתה ובמבצע 'חומת מגן' ריסקה את תשתיות המחבלים והבהירה שטרור פיזי לא יכריע אותנו. כעת, לאחר שני הכישלונות הללו פתחו אויבנו במלחמה השלישית, שונה ממה שהכרנו עד היום, אפלה ומסוכנת לא פחות: הטרור השקט.

האירוע בכביש הבקעה לפני שבוע היה פיגוע של טרור מסוג חדש, וראוי לבחון אותו לאור הישגיו. אויבי ישראל הצליחו לחסל את פעילותו של סגן מפקד חטיבה בצה"ל בעל רקורד קרבי, צעד שבעבר דרש פעולת קומנדו נועזת.

הם הצליחו לזרוע מריבה ואי אמון בין דתיים לחילוניים בצבא, וקיטוב בין ימין לשמאל; הם שלחו מסר מרתיע לאלפי מפקדי השדה בצה"ל, לפיו בפעם הבאה שאנרכיסטים ינסו לפרוץ גדר או לחסום כביש ראשי בישראל, עליהם להיזהר ולא להפעיל כוח.

מטרת הטרור השקט היא לנטרל את יכולתה של מדינת ישראל להגן על עצמה. צורת הפעולה הזו מסוכנת יותר מהטרור הישן, כי אינה מכוונת אלינו, האזרחים אלא כנגד הלגיטימיות של מי שמגן עלינו, ומעקרת ממנו את היכולת המוסרית לפעול. כשהשריון הזה מוסר, כשהמערכת החיסונית נפגעת – אנחנו נותרים חסרי יכולת להגן על עצמנו.

בעזרת טרור שקט אפשר לנטרל חטיבת חי"ר ללא אף ירייה: דרושים רק אופניים, מספר מצלמות, תוכנת עריכה ליו-טיוב ועורכי דין שיגישו בג"צים ותביעות בבית הדין הבינלאומי בהאג. בטרור זה שולחים ספינת מחבלים בתחפושת של פעילי זכויות אדם, ומציגים את ישראל כמדינה כוחנית ואטומה.

הסיבה שתושבי אשקלון ובאר שבע חוטפים אלפי טילים על בתיהם, היא שמאז עופרת יצוקה צה"ל פוחד להיכנס לעזה. לא בגלל החמאס – אותם אנחנו יודעים לנצח. השיתוק הוא כתוצאה מצילומים ב-CNN, גינויים באו"ם, מעצרי קצינים באירופה ודו"ח גולדסטון. רוכב האופניים הדני בכביש הבקעה הוא רק קצה הקרחון של מנגנון חובק עולם.

הצבא שמפעיל את הטרור השקט מורכב ממליציות רבות. יש מי שמגייס פעילים תמימים בערי אירופה. יש מי שמרעיל את לבבותיהם כנגד ישראל. יש מי שדואג להבריח אותם לתוך הארץ. יש מי שמכשיר מאות צלמי וידאו. יש מי שדואג לערוך את הסרטונים בתחכום, להפיץ ולדברר אותם. יש מי שעותר לבג"צ ומגיש תביעות נגד לוחמי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. יש מי שרוכש הודעות גינוי בעיתוני הארץ וב'ניו-יורק טיימס'. ובעיקר, יש מי שממן. מיליארדי דולרים זורמים ממדינות אירופיות וערביות למאות עמותות בינלאומיות וישראליות.

מול מלחמה חדשה זו מדינת ישראל עומדת נבוכה. העיסוק האובססיבי בפעולת הסמח"ט מוכיח עד כמה לא הפנמנו את השינוי בשדה המערכה.

אנחנו חייבים להחליף דיסקט. להפנות משאבים לאיסוף מודיעין; לגלות את מקור הכספים ולעצור אותם; לסכל פעולות מראש, הרבה לפני שהן מגיעות לשטח; לנטרל ארגונים אנטי-ישראליים חתרניים מבחוץ ומבפנים; להיכנס באופן אינטנסיבי לרשתות המדיה החברתיות; להכשיר לוחמים להתמודדות מול איום זה.

האחריות לכך היא של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אף גוף בישראל אינו יכול להתמודד לבדו במלחמה החדשה. על ראש הממשלה לרתום את צה"ל, משרד החוץ, המוסד, השב"כ ואת המערכת המשפטית לעניין, ולהגדיר את המערכה נגד הטרור השקט כמשימה לאומית עליונה.

כבר ניצחנו מלחמות, כבר ניצחנו את הטרור. הטרור השקט מסוכן מכולם, ואפשר לנצח אותו.

27.4.12


אפריל 29, 2012

היום שאחרי הגז המצרי

פרופ' איתן ששינסקי. עמד בראש הוועדה לבחינת מדיניות המיסוי של תגליות גז טבעי ונפט בישראל

 ההודעה המצרית השבוע, בדבר עצירת אספקת הגז לישראל, היתה מפתיעה במידה מסויימת – אולם לא דרמטית. לאחר שנה שבה אירעו ארבעה עשר פיצוצים מסתוריים והגז המצרי כמעט ולא זורם בצינורות מדרום לצפון, ההחלטה כעת מאשררת 'דה-יורה' את מה שהתקיים 'דה-פאקטו'. בכל זאת, להודעה הרשמית שתי השפעות, אחת לטווח הקצר והשניה לטווח הארוך.

לטווח הקצר, מדינת ישראל תעבור, כפי שהחלה כבר לעשות – לשימוש בדלקים חלופיים, מזהמים ויקרים יותר, עד שמאגרי הגז הגדולים שגילתה יהיו מוכנים לספק את צרכי האנרגיה שלה.

נודע חשש מסויים כי הגז המצוי במאגר 'ים תטיס', מאגר קטן שעומד לפני סיומו ובו עשתה מדינת ישראל שימוש עד עכשיו – יסתיים לפני שתוכן התשתית לשימוש במאגרים החדשים. לפיכך קבעה מדינת ישראל תמריצים לחברות שייפתחו בהקדם את מאגרי הגז. דו"ח הוועדה בראשותי, שעוגן בחוק ב-2011, קבע כי חברות שיתחילו לפעול לפני 2014 יקבלו הקלות מיסוי. חברת נובל אנרג'י הרימה את הכפפה, והיו"ר שלה, צ'אק דוידסון, הודיע כי המאגר 'תמר' יהיה מוכן לשימוש החל מאפריל 2013, שנה מעכשיו.

אם אכן תעמוד החברה בהתחיבויותיה, לא יהיה שינוי משמעותי במחיר החשמל ובאספקת האנרגיה. אין הדבר אומר שלא יהיה מחסור מסויים באנרגיה בקיץ, וייווצר צורך להשתמש בדלקים מזהמים יותר ויקרים יותר, אבל עיקר הבעיה נפתר.

בהיבט הכלכלי ארוך הטווח, עזיבת הגז המצרי את השוק הישראלי מחריפה את שאלת המונופוליזם. ישנו כעת סַפָּק מונופוליסטי אחד, שעונה על צרכיה של מדינת ישראל כולה. כיוון שהמצב עומד להישאר על כנו בעתיד הנראה לעין, מתחדד הצורך בפיקוח הדוק על מחירי הגז. ראוי שתהיה רגולציה מטעם הממשלה והציבור, שתפקח על מחיר הגז. ההסכם שנחתם עם השותפות, צריך לעבור את אישורן של רשות החשמל והרשות להגבלים עסקיים.

נקודה נוספת שמתעוררת בעקבות הפרת ההסכם היא שאלת הייצוא. מאגר 'לוויתן' גדול פי שניים ממאגר 'תמר', ומכיל כמות עצומה של 450 מיליארד מטר מעוקב של גז, שיועד לייצוא. ועדת צמח במשרד התשתיות קבעה הגבלה של 50 אחוז על הייצוא, כדי לאפשר לישראל ביטחונות לסיפוק הצריכה המקומית. הפרת ההסכם מחדדת את הצורך במניעת סיכונים למשק הישראלי מבחינת הרזרבות שתישמרנה ממאגר גדול זה.

רבים שואלים האם הממשלה נערכה כראוי ליום שאחרי הפסקת זרימת הגז. כאשר מהלכים אזוריים רחבי היקף מתרחשים, הממשלה היא, במידה רבה, רק משקיף שאין ביכולתו להשפיע על ההתרחשויות. לחוזה הגז עם ישראל יש שם רע מאוד ברחוב המצרי, הסבור כי נחתם בשחיתות, כי המחיר תמורת הגז זול מדי וכי נעשה בחוסר תום-לב.

גם אם המדינות יירצו לחדש אי פעם את ההזרמה, הסברה הזו אודות ההסכם תערים קשיים על האפשרות לשיחות עתידיות. לפיכך, על ישראל להתחיל כבר עכשיו בייצור אלטרנטיבות לייבוא גז. הפתרונות האפשריים כוללים שינוע גז נוזלי דרך צינורות קיימים והקמת מתקנים להנזלת הגז בקפריסין או בלב הים, כדי למזער את הפגיעה הסביבתית.

המצב המזרח תיכוני בו מצוייה ישראל מחייב אותנו למחשבה מחודשת אודות צרכיה האנרגטיים, תוך לקיחה בחשבון של משתני הצריכה, התחרותיות, הייבוא והייצוא.

27.4.12

אפריל 29, 2012

שני דורות תש"ח

מאמר מערכת 

לכל אזרח ישראלי מקור גאווה שונה ואישי ביום העצמאות. אחדים מאמינים כי עצם קיומה של המדינה והישרדותה הוא דבר גדול; אחרים מתייחסים להתגשמותן של נבואות עתיקות וחלום יהודי בן 2000 שנות.

אך ההישג הפרוזאי, החילוני והמוחשי הוא המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, ברצף של כל כך הרבה שנים. חלק לא מבוטל מהמדינות הדמוקרטיות – בהן קיימת ביקורת קשה כלפינו – הן מדינות שמספר השנים שלהן תחת משטר דמוקרטי קטן מזה של ישראל. ישראל נתפסת כמדינה חדשה, צעירה, שקיומה מוטל בספק ובסימן שאלה, אבל מדינות כמו גרמניה, ספרד, איטליה, פורטוגל ועוד – חסרות את הוותק הישראלי בתחום הדמוקרטיה.

ישראל שונה מאוד מכל הדמוקרטיות הקיימות היום בעולם, והן לא רבות. לא היתה מדינה דמוקרטית שנוהלה נגדה מערכה עקבית לאורך עשרות שנים כדי לפגוע בה, למוטט אותה ואף להכחידה, כפי שהמערכה מתנהלת נגד ישראל. זהו ההישג האדיר של המדינה, שאזרחיה רשאים ביום העצמאות להיות גאים בו ולשאוב ממנו תעצומות נפש.

המערכה נגד הדמוקרטיה הישראלית נוהלה לאורך שנים רבות בעיקר על-ידי אויבים מבחוץ. תחילה היה זה המצור של מדינות ערב הדיקטטוריות, שנתמכו על ידי המעצמה הטוטליטרית הגדולה, ברית-המועצות. בהמשך הצטרפו לברית הרשע הזאת גם ארגוני הטרור של אש"ף, שהשלימו באמצעות הטרור והלוחמה התעמולתית את מה שמדינות ערב החסירו.

היום נכנס האיסלאמיזם הג'יהאדיסטי לנעליו הגדולות של הקומוניזם, במאמציו להכחיד את הדמוקרטיה הישראלית. בשונה מהעבר, יש בתוך המדינה רבים הנלחמים כדי למוטט את הדמוקרטיה מבפנים.

הפרדוקס של הדמוקרטיה הוא שהדינאמיקה הפנימית שלה עלולה להוביל למצב שבו תחנוק את עצמה. זהו המשטר היחיד שבו זכותם של אויבי המשטר לחסל אותו, מעוגנת בחוק. המאבקים הרבים בהם כוחות פנימיים משתפים פעולה עם המערכה הפסיכולוגית-תעמולתית נגד ישראל, גם הם סוג של תהליך טבעי בתוך ההקשר הדמוקרטי.

ככל שהדמוקרטיה מפותחת יותר ונותנת מענה טוב יותר לצרכי האזרחים – כך המאבק הפנימי שעלול למוטט אותה מגיע לעוצמה רבה יותר. פילוספים לענייני מדינה וממשל קבעו כבר את חוק הברזל, הקובע כי קיים עימות בלתי נמנע בין 'החברה' לבין 'המדינה'.

ביום העצמאות חשוב לזכור שהיו אלפי אזרחים במדי חיילים, שהקריבו את חייהם כדי להגן על קיום הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו רשאים להתגאות בהם: אלה בני הדור הגדול והמפואר ביותר של המדינה, דור תש"ח. שני דורות תש"ח היו: האחד של לוחמי מלחמת העצמאות, והשני של ילידי תש"ח והשנים שסביבותיה.

הם נלחמו במלחמות ההישרדות הגדולות שבין 1967 ל-1973; הם לא חשבו שהם מצילים את הדמוקרטיה דווקא, אך נוכח הברית הטוטליטרית שבין מעצמות ערב לבריה"מ וארגוני הטרור, הם זוהרים היום בגבורתם, בהשוואה לבני דורם במדינות דמוקרטיות שהתנוונו וכמעט קרסו נוכח האיומים עליהן.

כאשר אנו נזכרים בהם, אחד אחד, אלה שנפלו ואלה שאיתנו, אנחנו יכולים לשאוב אומץ ותקווה שהדמוקרטיה הישראלית תמשיך לשכון לבטח.

יש לכך סיבה פשוטה: המיתוס היהודי האיתן. כל מהרסיה של הדמוקרטיה מבפנים ומבחוץ לא יוכלו לקעקע את הסלע של המיתוס היהודי-ציוני, גם אם לפעמים הם מדברים בשמו.

 27.4.12

אפריל 29, 2012

עצמאות חברתית

ח"כ הרב חיים אמסלם, יו"ר תנועת עם שלם 

ברוך ה', מזה 64 שנים יש בעולם מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. לאחר אלפיים שנות גלות, יסורים ומכאובים, זכינו לשוב לארצנו ולהיות ריבוניים ועצמאיים. בשנים מועטות, הצליחה המדינה הצעירה להגיע לשגשוג כלכלי וחומרי והיום היא עומדת כשווה למדינות מפותחות בנות מאות שנים. גם בתחום הרוח הגיעה המדינה להישגים מרשימים. עולם התורה פורח בצורה שלא היתה בגולה והמוסדות האקדמיים, מגיעים להישגים חשובים. עם זאת, לעיתים נדמה כי יש לה עוד כברת דרך לעבור בכל הנוגע לתחום החברתי, לגיבוש זהותה היהודית, ללכידות ולחוסן הפנימי. בעניינים אלה קשה לעשות "קפיצת דרך", וללא עבודה משמעותית וארוכת טווח על הקרביים של החברה הישראלית, לא נוכל להגיע לתוצאות.

מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית על פי זהותה ודמוקרטית על פי אופן ניהולה והתנהלותה. נדמה היום כי המדינה נחלקת לשתי קבוצות, אלה שמדגישים את המרכיב היהודי בזהותה של המדינה, לעומת אלה המדגישים את המרכיב הדמוקרטי. מדי פעם מוטחות האשמות בין קבוצה אחת לשניה בדבר הזנחת המרכיב השני. אלה שכחו מה זה להיות יהודים ואלה מזלזלים בדמוקרטיה.

כבר בתקופת טרום הקמת המדינה, בראשית ימיה של הציונות, עמדה "שאלת הקולטורה" במרכז כמה מהקונגרסים הציוניים. מאבקים רבים התנהלו בין הקבוצות השונות שלקחו חלק בקונגרסים, בדבר שאלת התרבות של התנועה הציונית והקשר שלה אל היהדות. בסופו של דבר ולאחר דיונים רבים, הוסכם שלא להסכים והציונות עסקה בעיקר בנושא המדיני ובהקמת מדינה בארץ ישראל. בשנותיה הראשונות של המדינה, רוב המשאבים הושקעו בביצורה ובחוסנה הביטחוני והחומרי. האיומים הצבאיים שריחפו תדיר מעל ראשה, העסיקו את המנהיגים והשתלטו על סדר היום הציבורי. כמעט ולא היה מקום לשיח ציבורי שנגע בבעיות הפנים של המדינה ובנושאים השייכים לעיצוב דמותה וזהותה. מערכות הבחירות עסקו כמעט תמיד רק בשאלות מדיניות וביטחוניות והשסעים הפנימיים הושתקו וכוסו.

טבעם של מתחים כאלה לעלות ולצוף, ואכן, מדי פעם בפעם צצו המחלוקות והובאו לידי ביטוי ושיח נוקב. נראה כי בשנים האחרונות, הן עולות לעיתים קרובות יותר אל פני השטח. רק בשנה האחרונה התמקמו בראש סדר היום הציבורי שאלות כבדות משקל, הנוגעות ליחסי חילונים ודתיים ולקשר בין דת למדינה. עוצמת המחלוקת בעניינים אלו היא גדולה וקשה. הזמן הרב בו היו הדברים מושתקים, גרם לתסיסה והפך את השיח למנוכר ומפלג.

 הקושי הזה הוא גם הזדמנות נדירה. אם נדע לנצל אותה, תוך זמן קצר נגיע להישגים מרשימים גם בתחומים החברתיים וביחסי הפנים של החברה הישראלית. גם בשנתה ה-65 של המדינה, לצד האיומים החיצוניים, יעמדו לפניה אתגרים פנימיים לא פשוטים. המחאה החברתית המתעתדת לחזור בקיץ הקרוב, סוגיית חוק טל ושילוב החברה החרדית בשוק העבודה, יהיו כנראה הסוגיות המרכזיות בשיח הפנימי של מדינת ישראל. על הציבור הישראלי, על מנהיגיו ועל מובילי הדעה בתקשורת וברחוב, לתת את דעתם לאופן שבו השיח הזה מתנהל. אפשר לנצל את הרגישויות ואת עוצמת העניינים לניגוח, לצבירת הון פוליטי, להרחקה ולפירוד.

אפשר וצריך לקיים את השיח הזה מתוך הבנה ורגישות, יכולת הכלה ורצון אמיתי לגשר על פערים ולפתור מחלוקות. אין ערובה לכך שבכל מחלוקת תימצא הסכמה ופשרה ולכל בעיה יישלף פתרון, אך תחושת ה'ביחד' תלך ותתגבר והאחדות בתוכנו תגביר את חוסננו הפנימי. רק כך נוכל להתמודד מול האתגרים הפנימיים והחיצוניים המונחים לפתחה של המדינה ולהמשיך לשגשג ולפרוח.

25.4.12