במקום שלטון צבאי – ריבונות מדינית

אריאל כהנא

הבה נסיר לרגע את האשליה. בעוד חמש שנים וחודש, צה"ל ישלים חמישים שנות שליטה צבאית ביהודה ושומרון. יובֵל שנים. לא משנה אם מסתכלים על הנתון הזה מימין או משמאל, מלמעלה או מלמטה – חמישים שנה זהו פרק זמן הזוי. איש לא העלה בדעתו שכך יתגלגלו הדברים, ואף אדם סביר אינו מעוניין להנציח אותם.

במקום להמשיך במצעד האיוולת של מקסמי שווא מדיניים, הגיעה השעה לטפל במציאות כפי שהיא. במקום להתרפק על שלום שלא יבוא, מוטל על המבוגר האחראי, קרי ישראל, לעשות מה שביכולתו לשיפור המציאות: לאזרח.

סא"ל שלום אייזנר לא צריך היה להיות בבקעה בשבת. לא רק הוא. לובשי מדים מסוגו – חיילי צה"ל הגיבורים – מועסקים כבר יותר מדי שנים בעבודות שיטור אזרחיות שאינם אמורים לבצע. חיילינו התגייסו על מנת להדוף את הקמים עלינו – לא כדי להבריח רוכבי אופניים תמהוניים מסקנדינביה.

ישראל חייבת להפסיק את שליטת צה"ל באוכלוסייה המתגוררת ביהודה ושומרון, ולהעבירה לשליטה מלאה של הרשויות האזרחיות. בניגוד לדעה הרווחת, לא מדובר במיליוני ערבים שיסתפחו לישראל, אלא בחמישים, מקסימום מאה אלף, שיקבלו תעודה כחולה. יתר האוכלוסיה הערבית נתון מאז הסכמי אוסלו לשליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית, באזורי A ו-B. אין סיבה ואין הצדקה לספח אותם. מנגד, החיכוכים והעימותים, האפליה והמחסומים מתרחשים כולם בתא השטח המכונה אזור C. שם – ורק שם – מנהל הצבא את חיי האזרחים הערבים והיהודים. שם גם התרחשה התקרית האחרונה.

את המציאות הזו חייבים להפסיק. כל צבא, ובוודאי צה"ל, לא יכול ולא צריך לשלוט באזרחים במשך חמישים שנה.

אם יש קברניטים מפוכחים בישראל, עליהם להשיק לאלתר תכנית חומש לאזרוח הדרגתי של אזור C. הצעד אינו קל, אך הכרחי. אזרוח כרוך בתוספת 50 אלף איש למדינת ישראל, פריסה מחודשת של הרשויות השונות ובראשן המשטרה, ואולי גם מבחני הגירה, כמקובל במדינות המערב.

בדיוק כפי שבשנות ה-60 חדל הממשל הצבאי לשלוט בערבים שבתוך הקו הירוק, כך יפסיק צה"ל מכאן ולהבא להיות הריבון על הערבים החיים בשטחי C. בעיות הביטחון באזור זה, ככל שהן קיימות, יטופלו באותם כלים בהם מתמודדת ישראל עם תאי טרור בשטחה הריבוני.

דמוגרפית, ניתן לעמוד בתוספת של 50 אלף ערבים למרשם האוכלוסין. בכל מקרה, המחיר שווה את התמורה: ישראל תפתור בעיית זכויות צורמת שאכן קיימת בשטח. מנהיגינו ושליחינו בעולם יוכלו לומר לעמיתיהם הזרים כי נקטו צעד מרחיק לכת לשיפור מצבם ומעמדם של התושבים הערבים, משום שישראל היא אכן דמוקרטיה ליברלית. בקצה תהליך – שלכשעצמו אינו סופי – יהיו בארץ ישראל המערבית שתי ישויות: מדינת ישראל והרשות הפלשתינית. מה שלא תהיה היא שליטה של צבא בחיי האזרחים.

לדוגלים במשא ומתן מדיני חשוב להדגיש שהאזרוח אינו בלתי הפיך, ואינו סוגר את דלת בפני משא ומתן עתידי. כפי שממשלות ישראל נשאו ונתנו במשך השנים על שטחים ריבוניים ברמת הגולן, במזרח ירושלים ובחולות חלוצה, כך יוכלו לדון על גורל השטח שיסופח מיהודה ומשומרון. עד אז, האזרוח יחסוך את העוולות הבלתי נמנעות של ניהול חיי אזרחים בידי חיילים. אם אנו אוהבים את צה"ל, כדאי שעד שנת היובל לשחרור יהודה ושומרון נגאל אותו מהמשימה הזו.

17.4.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: