בין 'זכור' ל'שמור'

מאמר מערכת

אחד העיסוקים המרכזיים של המנהיגות היהודית בעשרות השנים האחרונות הוא העצמת זיכרון השואה: תיעוד, הנצחה ומלחמה במכחישיה.

המלאכה הזו, שהיא לא פעם סיזיפית וקשה, נתפסת כמלאכת קודש של ממש, במיוחד על ידי יהודים אמריקנים לא-אורתודוכסים, כמו גם על ידי לא מעט ישראלים חילוניים, ומסתייעת בצווים המוכרים לנו מן המקורות והמסורת, במיוחד צו העשה 'זכור', וצו הלא תעשה 'אל תשכח', שנעשים חשובים יותר בדור הזה מן ה'לעולם לא עוד' הציוני הישן.

השואה וזכרונה הופכים למיתוס בעולמם של מי שביקשו לשבור כל מיתוס אחר. יהודים החיים את צווי הזיכרון – זיכרון יציאת מצרים, זיכרון מעשה בראשית, זיכרון מלחמת עמלק – אינם עסוקים באובססיביות בליקוט עובדות, צילומים ועדויות; אך מי שרואים בזיכרון קולקטיבי עורבא פרח, דבר ריק שחִצי הביקורת צריכים לשסעו לגזרים, בהולים להפוך את השואה למשהו שונה – לעובדה שלנצח תיתפס כהיסטורית ובלתי ניתנת לערעור, ולא תעוקר מתוכנה על ידי נרטיבים מתחרים.

לכאורה, יש צדק בתפיסה הזו, שהרי השואה היא ארוע היסטורי מובהק שהיו מעורבים בו מיליוני בני אדם, שתועד באינספור מסמכים, ממצאים, מכתבים, תיאורים ומה לא. אך רק לכאורה: כשייעלמו אחרוני הניצולים, וכשהשואה תתרחק עוד קצת אל מעבר לפינה ההיסטורית, היא תישאר כמשהו שיש לבחור כדי להאמין בו. שהרי זה סיפור שלא יעלה על הדעת. שלא משתלב בהיסטוריה של לפני ושל אחרי. שלא ניתן להסבר – לא מה שהתרחש, לא איך שהתרחש ולא איך שהניחו לו להתרחש.

כשהעובדות לפנינו אנו יודעים את מה שאנו שוכחים כל שאר הזמן: שהמציאות עולה על כל דמיון, ושהמציאות אינה מצייתת לחוקי ההגיון. רגע אחרי שהעובדות אינן מתריסות מול עינינו, אנו שבים לנטייתנו האנושית – להבנות את המציאות על פי ההגיון ולהותיר אותה בגבולות הסביר. או אז השואה נעלמת ממסכי הרדאר שלנו, והופכת לאגדה.

זיכרון השואה חשוב בגלל מה שהוא מלמד אותנו על ייחודו של הגורל היהודי והזהות היהודית; על גבולותיה של הנאורות והתרבות מול כוחות השחור שבאדם; על חוסר התוחלת שבקיום בו אתה תלוי בחסדי הזר; על הנורא שיכול להתחולל כתוצאה מדמוניזציה של האחר; על יכולתה של אנושיות לשרוד גם בתנאים בלתי אפשריים ועוד ועוד.

את הלקחים הללו ניתן וצריך להנחיל לדורות הבאים, באותן דרכים שיהודי הדורות הקודמים הנחילו לנו את ערכי החירות, הנאמנות והבחירה שלמדנו מיציאת מצרים וממתן תורה: באמצעות טיפוח המיתוס והכנסתו לחיים במעשים סמליים ומחויבים – יותר מאשר באמצעות איסוף עובדות.

יבורכו כל המתעדים ומצילי העדויות. זהו מפעל קדוש, אך לא בשל היותו 'תעודת ביטוח' לאי הכחשת השואה בעתיד – היא תוכחש ללא ספק, וההכחשה תצלח בחלקה – אלא בשל הצורך הגדול לשרטט בפני הדורות הבאים את הדיוקן המלא של עולם מופלא שנמחה מעל פני האדמה. סיפור חייו של יהודי בעיירה קטנה בפולין מן השנים שלפני המלחמה, יקר וחשוב לא פחות מעדות על הרכבות הנוסעות. זיכרון החיים מחייב תיעוד. זיכרון השואה מחייב את עיצובן של מצוות הזיכרון לדורות הבאים.

יואב שורק

19.4.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: