לא להתפלש במוות

פרופ' חנה יבלונקה, חוקרת שואה והיסטוריונית

 "הוראת השואה היא ראשית ובעיקר מעשה של חשבון נפש בתוך עצמנו ועדי עד. בחשבון נפש כזה, התשובות – אל להן לעולם להופיע לפני השאלות". משפט חשוב ומאיר עיניים זה נאמר מפיו של אבא קובנר, מניצולי השואה הידועים ומי שעמד בראש ארגון המחתרת בגטו וילנה. רק ישראלים מעטים מקיימים אותו.

ערב יום השואה תשע"ב אני רושמת לעצמי כי שיח השואה בישראל רדוד מאי פעם ומציג כמעט אך ורק סימני קריאה בלא לשאול שאלות. אך השאלות קיימות והן רבות. הצבתן נחשבת פגיעה בקונצנזוס, בזיכרון, וחמור מכך – במעמד הקדושה לה זכתה השואה בישראל.

לדוגמה: האם אנחנו יודעים לְמה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים את המילה 'שואה'? מערכת החינוך מציגה מזה שנים רבות את המודל הכרונולוגי, לפיו השואה התרחשה בין השנים 1933 – 1945. האם באמת מה שקרה ליהודי גרמניה בשנים 1933 – 1938 הוא אכן שואה?

אחת משגרות הלשון הנפוצות ביותר מדברת על 'לקחי השואה'. האם אכן יש לשואה לקחים? כל המציין שיש בידיו לומר מהם לקחי השואה, חוטא בחטא ההונאה והיומרה. איש לא קיבל סמכות להגדיר עבור זולתו או עבור ציבור מהם הלקחים. לקח השואה הינו הדיבור הפנימי שכל אחד ואחד מאיתנו מקיים עם עצמו ועם מצפונו. הביטוי הנלוז שקנה לו אחיזה במקומותינו הוא הבסיס לשיח הישראלי בו משווים הכל לשואה – מהאיום האיראני ועד לירידות השערים בבורסה.

בכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. על כן אומר כי לפרק השני בתולדות השואה, השנים 1939 – 1945 בהן נעשה ניסיון חסר תקדים למחות עם מעל פני האדמה, יש לקח אחד: 'לא תרצח'.

השאלה המרכזית היא מה הערך החינוכי בהוראת השואה. אינני מדברת על הידע שגלום בתהליך הלימודי, אלא על העניין הערכי המקופל במילה חינוך. הפרק ההיסטורי הקרוי 'שואה' מורכב משלושה פרקי משנה: 1933 – 1938, השנים של חורבן הדמוקרטיה הגרמנית והדרתם האיטית של יהודיה; 1939 – 1945, שנות מלחמת העולם השנייה והפתרון הסופי; והשנים שמסיום מלחמת העולם ואילך.

הפרק השני, עליו מושם הדגש במערכת החינוך, הינו פרק רווי דמים ואכזריות וכבר התעכבתי על ערכו החינוכי המוגבל. הפרקים הראשון והאחרון, לעומת זאת, מזמנים למערכת החינוך כמה נושאים חינוכיים עמוקים ויקרים. הפרק הראשון מאפשר היכרות עם היהודים החיים, על אף שחייהם כשלעצמם מעניינים אך מעט את מערכת החינוך – ההתפלשות במוות קלה, אטרקטיבית ומרגשת בקלות.

הפרק הזה גם מאפשר את בנייתה של הבנה עמוקה לערכה של דמוקרטיה. הוא מבהיר כיצד זו אינה קורסת לפתע פתאום, אלא מכורסמת לאיטה נוכח ציבור שווה נפש. בני אדם הרגישים לזכויותיהם כאנשים וכאזרחים הם הנכס החשוב ביותר לקיומה של חברה סובלנית ומכילה.

הפרק השלישי מספר על הבחירות שעשו השורדים עם תום השואה לאחר האסון הגדול. התשובה שהם נתנו לנו, לא במילים אלא במעשים, נושאת בתוכה ערך חינוכי גדול, שהעמדתו בליבת המעשה החינוכי מתבקשת. הניצולים לא בחרו בנקמה ולא במעגלי הרס, אלא בבנייה, בהולדת ילדים, בהקמתן מחדש של משפחות ובבנייתה של המדינה היהודית שעליה הותירו חותם בל יימחה.

אנחנו עדיין נהנים להיות הקרבן ופחות מדגישים את העוצמה המוסרית והאנושית שהראו לנו השורדים. אם החברה הישראלית לא תשכיל לנהל דיון אמיץ ופתוח במה שהיא זוכרת – הרי שלא ירחק היום והזיכרון יתפורר ויתאדה.

 19.4.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: