אסון שהוא תולדה של תרבות קלוקלת

מאמר מערכת

 אפשר לפטור את קריסת מבנה התאורה בהר הרצל שגרם למות הקצינה הילה בצלאלי, כאירוע ששייך לסטטיסטיקה: כשבונים כך וכך קונסטרוקציות במספר הולך וגדל של טקסים ציבוריים גדולים, ההסתברות היא שיגיע היום בו תקרה תאונה.

אבל הרושם בציבור הוא שהכשל הוא מבני; הוא לא מקרה סטטיסטי בודד. האסון הוא עדות לתרבות שמוטמעת עמוק בהווית החברה הישראלית. הכשל בהר הרצל משקף בעיה כל כך עמוקה, שהיא חודרת מעבר למה שעלול להתפס כבלגן מערכתי ותו-לא. הכשל הזה משקף אופי לאומי שיורד עד לרמת הש"ג ומחלחל להתנהלות האישית המקצועית של בעלי התפקידים במערכות הציבוריות – ולא רק בהן.

על אף שהצמרת הצבאית והמדינית בעצמה כשלה ערכית בפרשת שלום אייזנר, הרי שכל מי שאוהד את עניינו של הקצין לא יוכל להתעלם מהכשל התפקודי באירוע כביש הבקעה; כשל שסופו בתמונה המכוערת של קצין צה"ל הנאלץ להרים את נשקו על פעיל אנטי-ישראלי.

הכשל בהערכות בבקעה הוא כאין וכאפס לעומת מה שנחשף בשנים האחרונות לגבי שני גופים ציבוריים שזרם החיים במדינה תלוי בתפקודם: רכבת ישראל ושירותי הכבאות. ברכבת ישראל התגלו פעם אחר פעם כשלים בטיחותיים חמורים כל כך, שלא ניתן היה לייחס אותם לשום מקריות סטטיסטית ולשום גורם חיצוני שעלול היה לגרום לחבלות; אף לא למה שנקרא 'כוח עליון', פורס-מאז'ור.

התברר בשנים האחרונות, שכפי שהחברה בנויה, עם כוח האדם שלה ועם התשתית המקצועית שלה, אינה מסוגלת לעמוד במשימה הפשוטה של הסעת כמות גדולה של אזרחים מנקודה X לנקודה Y תוך עמידה בלוח זמנים ותוך הבטחת נסיעה והגעה בביטחון.

בשירותי הכבאות התברר, שאין לגוף יכולת להגיב בצורה מהירה ומושכלת כדי למנוע אסונות כבדים כמו שריפת הענק בכרמל. לא צריך את הדו"ח המלא של מבקר המדינה – שבוודאי ימצא אשמים בדליקה ובמחדל – כדי לראות ששירותי הכיבוי, בגיבוי המשטרה, לא היו מסוגלים להתארגן להתמודדות רחבת היקף עם האש המשתוללת.

בישראל נוצרה תרבות פוליטית המפצה על הכשלים והמחדלים בשירותים הציבוריים. תרבות זו יודעת להפנות אצבע מאשימה כהרף עין כלפי השעיר לעזאזל התורן, ובזה נדמה לציבור שנפתרה הבעיה. עד המחדל הבא.

באופן כללי ניתן להגדיר את לב הבעיה התרבותית של החברה הישראלית כ'חזקים בהייטק, חלשים בלואו-טק'. יודעים להמציא חידושים בטכנולוגיה הגבוהה, אבל לא יודעים להסיע רכבות.

אך גם זו הגדרה שעושה את החיים קלים, כאילו יש בישראלים מאפיינים מסוימים שאינם ניתנים לשינוי. גם אם יש אמת בתיאור הזה, אי אפשר שלא לשאול – אם אנחנו יודעים את חולשותינו, מדוע המערכת אינה מסוגלת למצוא את הדרך להביא אלינו את בעלי היכולות בעולם שחסרים לנו?

לב הבעיה נעוץ בדי-אן-איי החברתי הישראלי, שהיה ונשאר גם היום, בעידן ההפרטה, קולקטיביסטי. התרבות הקולקטיביסטית שאינה מייחסת חשיבות ואף קדושה לרכוש – היא מקור הפרטאצ'יות.

האתוס המקצועי בעולם צומח על יסודות של אחריות אישית, שמקורה בבעלות פרטית על נכסים וקניין. אבל כשבעלי תפקידים חייבים דין וחשבון לבוסים מפלגתיים והנכסים נתפסים כשייכים למדינה – כלומר, לאף אחד – אז היחס וההתנהלות בהתאם. אפילו אם זה עולה לנו בדם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: