ארץ של תקווה

יצחק מאיר, איש משרד החוץ לשעבר. בתפקידו האחרון כיהן כשגריר ישראל בשוויץ

במוצאי יום השואה נערכה שיחה מעניינת בין נכדתי לבין אמה. "אומרים בטלוויזיה שהשואה מתעקשת לקרות שוב", אמרה הילדה, "והם לא יודעים איך למנוע אותה. אבל אני יודעת". "איך?", שאלה האם. "פשוט", היא אומרת, "אם כל האימהות בעולם יחליטו ויישבעו לא לקרוא יותר לילדים שלהם אף פעם 'היטלר' – אז לא יכולה להיות שואה".

שידורי יום השואה שראתה הותירו את נכדתי מוטרדת ומפוחדת. יש עולם בו יש יהודים נרצחים והיא יהודיה. איך לא. היא שומעת שזה עומד לקרות לה, הפעם בארץ. ראש הממשלה אמר שצריכים להיזהר, הנשיא אמר שיש מי שרוצה שוב להרוג יהודים.

מטחי המידע הנורים מן המסך אינם מבחינים בין צופה לצופה. בלוח המטרות יש זקן ויש טף. כולם סופגים את המטחים יחד, חווים ומטמיעים אותם – הבוגרים בפני עצמם, והילדים על פי יכולותיהם ועל פי דרכם.

בבית הספר אין המורים מספיקים ללמד אותם דבר דבור על אופניו על פי הלשון היפה להם, על פי קטעי דברים המתאימים להתפתחותם. תקשורת ההמונים חודרת גם לבתיהם וחושפת אותם להצגת דברים השווים, כביכול, לכל נפש. אך הם אינם יכולים להיות שווים, ונאלצים להסביר לעצמם דברים שאינם נהירים דים.

נכדתי הבינה את הדבר הזה: ה'היטלר' הוא שהורג. ההיטלר הוא מי שרוצה לבא להרוג שוב. היא שומעת גם שמות אחרים, אולם הם לא נקלטים: הם היטלרים. אמא שלהם לא נזהרה וקראה להם בשם הנורא. הם מסתירים זאת  וקוראים לעצמם אחמדינג'אד, אולם היא יודעת שהם רמאים, ובעצם הם היטלר.

"אני לא מאמינה כי הרוב נהרגו בשואה", היא מוסיפה. "הרוב חיים. אני רואה". "איך את רואה?", שואלת האם. "אני רואה בטלוויזיה", היא אומרת. "הם מדברים בלי סוף". המתים לא יכולים לדבר, ואם כל כך הרבה מדברים – סימן שהרבה ניצלו.

מספרים לי את הדברים כמו שמספרים לסבא דברי חוכמה של נכדיו. אני מחייך כחוק, כמו שראוי לסבא, אבל מהרהר ביני לביני אם לא הגיעה העת למינונים נכונים של תקווה בתוך מטחי האימה. אימה שיכולה להתרגם בלב ילדינו לחרדה, לייאוש ולהתקרבנות הסותרת את הוויית ילדותם.

מי מופקד על הריסון? התקשורת אינה יכולה למנוע את מסע ההפחדה, ובעצמה מזינה אותו: היא לא יכולה שלא לדווח. היא לא יכולה לסכור עצמה מהיות לבמה. גם היא מנוצלת והיא יודעת זאת.

ואף על פי כן. ההגינות והאחריות מחייבים מינון. מחייבים לדעת כי יש ילדים; מחייבים להבין כי אם השואה הופכת לשידורי-מנע שתכליתם למנוע ממנה לשוב, לא מאפשרים לנו לרדת לסוף משמעות האסון שהיה.

זאת לא האמת. ישראל היא ארץ של תקווה גדולה שנתגשמה. ילדים ראויים למצוא בה כרי דשא של אמונה במלכות הטוב ותקווה, לא רק יערות של אימה המתרגשת לבוא. ילדינו יידעו כי על החירות יש להילחם, כפי שאבותיהם נכונו. אבל הם רשאים לדעת כי לא זאת האג'נדה של הא-לוהים. הבשורה שלו היא כי הטובה תגבר על הרעה, כי היא העתיד.

 24.4.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: