לייחד את קרבנות הטרור

מאמר מערכת 

יתרונות רבים להחלטה שהתקבלה לפני מספר שנים, לציין ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל גם את יום הזיכרון לקורבנות הטרור. גם אם לא מרצונם, גויסו הנרצחים בפיגועים למלחמת קיום שמנהלת זה 64 שנים המדינה היהודית.

"בעלי שחזר הביתה נהרג כחייל, גם אם באותו יום לא לבש מדים", אמרה לי חברה קרובה ששכלה את בעלה בפיגוע ירי בכבישי גוש עציון. קודם לכן, סיפרה, הרגישה בימי הזיכרון כמיותמת, כסוג ב', וכעת היא חשה חלק מהמשפחה הלוחמת.

קודם היו קורבנות הטרור כמו בניה החורגים של המדינה, כשמשפחותיהם צופות מהצד באבל הלאומי וחוות את כאבן, כל משפחה בפינתה הנפרדת. עתה זכו להכרה. המלחמה היא משותפת, ושותפות הגורל היא גם שותפות השכול.

החלטה נכונה – אך עקב אכילס בה. במלחמת ההסברה – שגם אותה מנהלת המדינה היהודית זה 64 שנה – מאבדת כאן ישראל נקודה משמעותית, כאשר במערכה הזו ידנו לא על העליונה. ההחלטה לאחד את שכול החיילים הנופלים עם קורבנות הטרור, מחזקת, ולו בעקיפין, את טענתם של משגרי המחבלים לפיה אין הבדל בין פגיעה בחייל לבין פגיעה בזקן ברחוב, תינוק בעגלה או אישה בהריון. כולם חיילים במערכה הציונית, כולם מטרות לגיטימיות במערכה המתנהלת נגד הכיבוש.

ברור שלא לכך התכוון המשורר, אבל בשורה התחתונה, ישראל מפספסת כאן אפשרות לייחד את נושא הטרור, נושא שאמור לזעזע את אמות הסיפין בעולם המתיימר להיות עולם הומניסטי. מהו, אם כן, הפיתרון, לייחד יום נוסף לציון זכרם של קורבנות הטרור?

לאו דווקא. לא בטוח שקרובי משפחתם של הנרצחים יקבלו את החלוקה, ולא בטוח כלל וכלל שהחברה הישראלית מסוגלת לשאת בנטל של יום אבל נוסף. כמה אפשר להעמיס על הציבור, ובמיוחד על הנוער? ריבוי טקסים וימי אבל עלול להביא לאינפלציה של השכול.

אולי הפיתרון הוא הקמת מוזיאון לקורבנות הטרור, בדומה למוזיאון 'יד ושם'. הדומה לא יהיה בתכנים, בקונספט ובעיצוב, אלא בראש וראשונה בייעוד: בדומה ליד ושם, המוסד ישמש כמרכז חינוכי ומוקד לעליה לרגל לקבוצות מחו"ל ולאורחים רמי דרג הפוקדים את ירושלים. המקום יכול לארח כנסים בינלאומיים שמטרתם מיגור הטרור. המוצגים יציגו את הטרור כתופעה ייחודית ופסולה בכל רמה מוסרית, שמסכנת את שלום העולם.

ביקור במוזיאון ייחשב לטקס שהינו חלק חיוני בקבלת הפנים הרשמית שעורכת מדינת ישראל לאורחים רמי דרג מחו"ל. ראשי ממשלות זרים, שרים ושגרירים יניחו זר לזכרם של הקורבנות, ייחשפו לסיפוריהם המצמררים של תינוקת בת 9 חודשים שחוסלה בירי ממוקד של צלף בחברון ושל נערים שחייהם נקטעו בטרם החלו לטעום את טעמם בדיסקוטק בתל אביב.

הדיפלומטים, מן הסתם, לא ישנו את עמדותיהם, אך עם הזמן תיווצר מחויבות לשיח שהטון שלו שונה במקצת – ולו ברמה של מס שפתיים.

יום הזיכרון הוא אחד לכולם, אבל ישנם הבדלים. אנחנו מרכינים ראש בפני הנופלים ומצדיעים לאומץ לבם, ואנו מזדעזעים כל פעם מחדש כשאנו נחשפים לזוועות הטרור. מוזיאון לקורבנות הטרור מגיע למשפחותיהם, כי גם לכל אחד מהם יש שם. מגיע להם.

סופיה רון מוריה

25.4.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: