Archive for מאי, 2012

מאי 31, 2012

שובת רעב

יהודה יפרח, תושב עמונה, עורך 'צדק', המוסף המשפטי של 'מקור ראשון'

 יש רגעים שבהם אי אפשר לשתוק, יש זמנים בהם אי אפשר להמשיך כרגיל. ברגעים הללו הפסיביות גם היא סוג של שותפות עם השטן. העוולות הגדולות ביותר קורות לא רק בגלל האנשים הרעים, אלא גם בגלל האנשים הטובים שעוצמים עיניים, או אזניים, או את הפה – או את שלושתם יחד.

ממשלת נתניהו מבצעת 'מיני-התנתקות'. ממשלת נתניהו עומדת להחריב ארבעה ישובים יהודיים בלב הארץ. שוב מתברר ש'רק הליכוד יכול' – להשליך לרחוב עשרות רבות של משפחות על טפם ורכושם, למרות שהשרים וחברי הכנסת לא רוצים בזה ולמרות שאין שום הסכם מדיני, החלטה או חוק שמחייב את הממשלה לעשות את זה.

זה קורה בגלל שממשלת נתניהו הגדולה והחזקה לא מצליחה לקחת אחריות על מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ולהגן עליו מול גידול משפטי שיצא משליטה. הממשלה נמנעת מלקבל החלטות היסטוריות שיכירו בחיים היהודיים שקיימים בפועל בלב הארץ, ולכן מתקשה לרסן פקידות פוסט-ציונית להוטה שעושה הכל כדי להכרית את ההתיישבות היהודית.

מי שמכיר את המערכה המשפטית יודע שכל הדיבורים על 'שלטון החוק' הם לא יותר מנשף מסכות. מי שעוקב אחר העתירות של 'שלום עכשיו' ו'יש דין' לבג"ץ ואחר הודעות המדינה ומסמכי הפרקליטות – מבין שהמשחק המשפטי הוא לא יותר מכלי פוליטי – אפקטיבי מאוד, אגב – לניהול מלחמת חורמה במתנחלים.

הפלשתינים טוענים שהאדמות שייכות להם, אך מעולם לא הוכיחו את טענותיהם בבתי המשפט. לא במגרון, לא באולפנא, לא בגבעת אסף ולא בעמונה. זה לא הפריע לפרקליטות הלהוטה לרוץ פעם אחר פעם ולהודיע לבית המשפט על כוונת המדינה להרוס את הבתים.

כולם יודעים שמדובר באדמות בור נטושות שאיש לא בנה עליהן בית ולא נטע עליהם עץ. כולם יודעים שה'בעלות' הנטענת היא לכל היותר רישום מס פיקטיבי שבמסגרתו חילק הכובש הירדני אדמות בין שיח'ים מקומיים כדי למנוע מרידות והתקוממות. איש מעולם לא רכש את הקרקעות הללו ולא עיבד אותן.

כולם גם יודעים שאת הקרקעות שנרכשו מפלשתינים אי אפשר לרשום במִנהל, כי המשמעות היא גזר דין מוות מיידי על המוכר, ולכן גם אף מוכר לא יודה למפרע במכירה. עוד יודעים, שגם אם היה מדובר בקרקעות פרטיות בתוך הקו הירוק הבתים לא היו נהרסים' כי חוק המקרקעין הישראלי קובע שבמקרה שהשכונה נבנתה בתום לב – בעל הקרקע יקבל פיצוי נדיב אך הבתים יישארו על כנם.

אבל העובדות לא משנות והחוק לא משנה, כי המאבק האמיתי הוא מאבק על ערכים,  והמלחמה הפנימית היא מלחמה על הבית; ליתר דיוק, על הדמות והצורה של הבית.

מפעל גאולת הארץ הענק של ההתיישבות ביו"ש איננו רק התעוררות פרטית של ישראלים שרצו להציל את עצמם מהאורבניות והצפיפות העירונית. גואלי המולדת חשו שכך ראוי לעם ישראל, שרק כשיתחבר לאדמתו ולמרחביו ההסטוריים יוכל לטעום מטעמה המקורי של הארץ. הם הבינו שארץ עם זכרונות שונים ויעודים שונים מצטיירת אם שכם ובית אל הן הערים העבריות הראשונות, וארץ אחרת לגמרי מצטיירת אם תל אביב היא העיר העברית הראשונה. הדבקות ביהודה ושומרון מבטאת עבורם דבקות בדמות המוסרית והתנ"כית של הארץ.

גם מהצד האחר – השמאל שנלחם בהתיישבות ביו"ש, מתנגד לזה עצמו. הקו הירוק עבורו הוא קו ירוק בנפש, מחסום פסיכולוגי בפני הצורך להתעמת עם הזהות היהודית. גם הוא חש בצורה אילמת שהסיפור כאן איננו צרות הפליטים או סכסוכי קרקעות, אלא מאבק על הברית ועל היעוד. הוא רואה שהוא מפסיד בדמוגרפיה ובתודעה, ובמקום לנהל את השיח בצורה דמוקרטית הוא מנהל אותו בצורה כוחנית ואלימה.

ארגוני השמאל, יחד עם גורמים בבתי המשפט ובפרקליטות, הצליחו לטוות רשת קורים משפטית דביקה ויעילה שמחריבה את הבית וגוררת אותנו בזפת ובנוצות למקום של דה-לגיטימציה ציבורית ותקשורתית. הם יצאו למסע צלב משפטי בגיבוי אירופי, ומבקשים לעקור את הכל.

הדרך היחידה לעצור את הטירוף היא לתבוע מהממשלה לקחת אחריות. עם ישראל נוכח, חי ושולט ביו"ש, והגיע הזמן לדרוש מהממשלה להכיר בכך דרך חקיקה ראשית.

שביתת רעב היא צעד קשה וקיצוני. בשפה דתית קוראים לכך מסירות נפש – ביטוי שתובע לוותר על שלמות הנפש ואולי גם על השפיות למען חלום לאומי לא מודע, חלום של דורות שחלק מאחינו מתאמצים כל כך להדחיק.

אבל הגענו לרגע האמת, והבית שלנו בוער. התקווה היא שהצעד הקטן הזה יוציא את כולנו מהאדישות ויהפוך לצעד גדול של עם ישראל.

 31.5.12

מאי 31, 2012

האמת היא רק אופציה

זאב קם

למרות כותרת המאמר, הנושא שלו אינו שאול מופז. אמנם, החלטותיו המשתנות של השר מופז הן דוגמה נהדרת כדי להדגים את חוסר אמינותם של חלק מנבחרי הציבור שלנו, אבל לפחות הפעם הוא אינו עומד במרכז.

לא כל חברי הכנסת ולא כל הפוליטיקאים הם דוברי שקר. ממש לא. אבל איכשהו, בתקופה האחרונה, הדוגמאות רק הולכות ומתרבות, ומעמדו של בית הנבחרים שלנו משתנה לרעה בהתאם.

הפעם נעמיד במרכז את חברת הכנסת מירי רגב מהליכוד. כבר עכשיו נדגיש כי לא עמדתה של רגב נגד המסתננים הלא חוקיים היא העניין. דבריה על הצורך בגירוש מהגרי העבודה לגיטימיים, ומשקפים את תחושות הזעם והייאוש שמציפות את תושבי השכונות בדרום ת"א ובמקומות אחרים ברחבי הארץ.

אבל זה לא העניין. הדבר שכמעט ולא טופל היא הקלות שבה פוליטיקאים מצהירים דבר מסוים ברגע אחד, ואז, בעקבות ביקורת תקשורתית וציבורית, הם מרשים לעצמם להגיד כי 'לא היה ולא נברא'. או בניסוח שלהם – לא הבינו את דברי כראוי.

בימים האחרונים רצה ברשת האינטרנט הקלטה של ח"כ רגב מההפגנה בשבוע שעבר בדרום ת"א, ולצידה הקלטה אחרת, שבה הסבירה ח"כ רגב את דבריה ברוגע, מחוץ לביתה. היום, בדור האינטרנט, הדברים כל כך נגישים וברורים וכל כך קלים לעימות ובדיקה.

בחלק הרגוע של הסרטון מסבירה רגב שבסך הכל דיברה על תופעת המסתננים, ועל כך שהיא דומה לדרך שבה מתפשט סרטן בגוף. לדבריה, בשום אופן לא אמרה שהסודנים הם סרטן. מה לעשות, התיעוד מההפגנה בדרום ת"א מוכיח אחרת.

בהקלטה מן הפגנה ההיא בשבוע שעבר, עומדת ח"כ רגב על הבמה כשמסביבה נמצאים תושבי השכונות ובידיהם דגלים. "חברים, אני היום במליאה אמרתי – הסודנים הם סרטן בגוף שלנו", צועקת ח"כ רגב לקול מצהלות המפגינים. ההכחשה, אם כן, נואלת ומבישה.

הדוגמאות לאמירות כאלו ואחרות של חברי הכנסת שלנו וזמן קצר לאחר מכן ההתכחשות להן, הן רבות ובלתי ניתנות לספירה. זו יכולה להיות האמירה שראש הממשלה שקרן, ושבוע אחר כך להפוך לשותפו הקרוב. זו יכולה להיות הבטחה לתושבי מגרון שחוק הסדרת המאחזים עוד רגע עולה בכנסת, אך עיכובו שבועות וחודשים בלי לקיים את ההבטחה. זו גם יכולה להיות התמודדות על ראשות מפלגה, ורגע לאחר ההפסד להחליט שהתוצאות אינן נראות לך, ולברוח מהמפלגה כל עוד נפשך בך.

לפני שאנחנו דורשים מהציבור מעורבות רבה יותר בזירה הציבורית, בואו נדאג קודם שנבחרי הציבור שלנו יגידו לנו את האמת.

31.5.12

מאי 31, 2012

אצטלה של מוסר

מאמר מערכת

הכרזתו של הרמטכ"ל האיראני לפני קרוב לשבועיים, ערב התכנסות מעצמות המערב למשא ומתן בבגדד, כי מטרתה של איראן היא לחסל את מדינת ישראל – לא זכתה כמעט לתשומת לב. שבוע לאחר מכן, הטבח ההמוני בעיירה חולה בסוריה תפס את תשומת הלב הבינלאומית.

אפשר להבין את מנהיגי המדינה שאינם ששים לאזכר כל שני וחמישי איומי השמדה מצד המנהיגות האיראנית, בין השאר מסיבות של מורל לאומי. אבל איפה התקשורת הישראלית, היכן אנשי הרוח והמוסר?

הדבר בולט. התעלמות מוחלטת של אנשי הרוח והמוסר הישראלים מאיומי החיסול והמחיקה של ישראל מפי אישים איראנים בכירים, החל מהאייתוללה רפסאנג'ני דרך עלי חמינאי ואחמדינג'ד וגמור בקצינים בכירים. זו הקלת הראש הידועה של האליטה האינטלקטואלית הישראלית, שהדביקה גם את הצמרת הביטחונית-צבאית.

אין להסיח את דעתם של אנשי הרוח והפרשנים המנופחים מהתבטאותה של ח"כ מירי רגב נגד המסתננים הסודאנים והחבשים. אחרי כל פעולה קשה נגד החברה הישראלית הכרוכה בפגיעה פיזית – לרבות רצח המוני – באה מתקפת הנגד המוסרית.

תמיד אחרי פיגועי התאבדות בדולפינריום, באוטובוס, או בבית הקפה, היו מספר יהודים צעירים שעצביהם בגדו בהם למראה הדם היהודי השפוך שהחלו לצעוק "מוות לערבים" וצעדו לעבר חסן בק – במקום לפצוח ב'מה אברך' או לכל הפחות ב'שיר לשלום'. זה כל מה שהיה דרוש למגישי תכניות האקטואליה והמטיפים כדי להשתחרר מההכרה שמול החברה הישראלית ניצב אויב ג'נוסיידי. אשרינו, יש לנו כמה פורשי 'כך' ושאר כהניסטים, שבאמצעותם אנחנו יכולים לצאת למפגני מוסרנות וצדקנות.

אבל העובדה שמשטר בעל עוצמה כמו הרודנות האיסלאמיסטית האיראנית מתכוון להצטייד בנשק אטומי, תוך שהוא מלווה את התהליך באיומים חסלניים נגד הציונות ונגד ישראל, לא מדירה שינה מעיני המטיפים המקומיים. אין חלקם של דוד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב יהושע ויוסי שריד ואהרון ברק עם גדולי המשפטנים – ביניהם יהושע רובנשטיין, מייסד 'משמר זכויות האדם' ופרופ' ארווין קוטלר – שקבעו לאחרונה כי עצם ההכרזות על כוונות השמדה כמוהם כביצוע פשע נגד האנושות. ההכרזות האלה הן כבר חלק מתהליך רצח-העם.

גדולי הרוח במקומותינו שותקים גם כאשר מדינות כמו דנמרק ודרום אפריקה – ולאחרונה גם חברה שוויצרית – החליטו לסמן סחורות שמיוצרות בהתנחלויות. השאלה היא, האם הסימון הוא מספיק בולט, כמו הסימון של משרד הבריאות כי העישון גורם למוות? מוצע כאן, כי הסימון יהיה מפורט יותר, כדי שהקונים לא יתבלבלו: יש לקבוע על האריזה, כי הסחורה מיוצרת על ידי יהודים שפלשו לשטח פלשתיני. אז יהיה ברור יותר.

מומלץ לשקול צעדים נוספים, למשל: לסמן את היהודים עצמם. לא בסימון חיצוני, חס וחלילה. אלא שארגוני השמאל הישראלים החרוצים יואילו לשלוף ממאגרי המידע הממוחשבים את רשימת אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק ויעבירו אותם – כצעד בונה דמוקרטיה – לרשויות ההגירה של מדינות המערב. אלה ישקלו בביקורת הגבולות אם להעמידם לדין או רק למנוע את כניסתם.

לא, למרקיזי המוסר המאופרים שלנו אין מה להגיד על כל אלה.

 אמנון לורד

31.5.12

מאי 30, 2012

בעיית המסתננים: צרות של עשירים

מאמר מערכת

לפני שבועות מספר נסעתי לפגישה בתל אביב. החלטתי להיות מסודרת, ובמקום לשאול כיצד מגיעים, הורדתי הנחיות ממפות גוגל. באחת הפניות טעיתי, וחיש מהר מצאתי את עצמי בהארלם. ליתר דיוק, בשכונה שדומה להארלם כפי שדמיינתי אותה, כי בשלוש הפעמים בהן ביקרתי בניו יורק – לא העזתי להיכנס לשכונה הידועה לשמצה.

בביקור החטוף בדרום תל אביב, הרגשתי כמו תושב גוש דן שבדרך לגוש עציון או לעפרה נכנס בטעות לכפר ערבי כיוון שהחליט לציית להוראות הג'י.פי.אס. הסביבה שונה לחלוטין, ובכל זאת מערערת במקצת את תחושת הביטחון.

מצאתי את הדרך החוצה וחשבתי לעצמי כמה מעטים מאתנו נחשפים לתל אביב האחרת, שביום מן הימים תתפוצץ לנו בפרצוף.

והנה, בשבועיים האחרונים אנחנו מוצפים בכותרות שעוסקות בעובדים הזרים. ישראל נשאבה לדיון נוקב בסוגיה, כשהחברה נקרעת בין הצורך החיוני למצוא פתרון, לבין האג'נדה הפוליטיקלי- קורקט בה אנו מבקשים לאחוז.

מבלי להיכנס לפרטי הפתרונות האפשריים – שרובם ככולם אינם בגדר פוליטיקלי קורקט – יש לציין את חצי הכוס המלאה, שהוא עצם הדיון שאנחנו מנהלים.

לכל מעמד בחברה בעיות משלו; לכל מדינה בעיות משלה. בעוד שבאפריקה מתמודדים עם רעב, בעולם המערבי נאלצים להיאבק במחלות שהן פועל יוצא של חיי נוחות – השמנת יתר, עלייה בכולסטרול או התמודדות כלכלית עם אוכלוסייה מזדקנת שמאריכה חיים הודות להתקדמות הרפואה. האמנם צרות? כן, אבל צרות של עשירים.

בשבועיים האחרונים נכנסה ישראל למועדון. סוגיית העובדים הזרים ומהגרי העבודה מעסיקה את מדינות אירופה, ולאחרונה הופכת בחלק ניכר מהן לנושא המרכזי של הבחירות לפרלמנט. בישראל בעיית הזרים לא עומדת להאפיל על סוגיות ביטחוניות או ענייני דת ומדינה, אבל מספיק מרכזית כדי שנתפנה לעסוק בה.

אולי זו הפוגה זמנית, אולי זו אשליה של שלווה, אבל משהו קורה במציאות הישראלית. זהו תענוג כשהכותרות עם הקפה של הבוקר לא עוסקות באינתיפאדה שלישית, לא בקטיושות בצפון, לא בקסאמים בדרום, לא בלחץ אמריקאי שנועד לגרור אותנו לסיבוב נוסף של מו"מ שהתוצאה שלו היא ויתורים נוספים, לא פיגועי ירי, לא אוטובוסים מתפוצצים.

אם בגלל האביב הערבי ואם בגלל יכולת מפתיעה שגילתה הממשלה שלא להיגרר להרפתקאות מדיניות שסופן ידוע מראש – ואולי בגלל השילוב של השניים – אנחנו מגלים שאפשר גם אחרת. אפשר ליהנות משקט יחסי ולהתעורר בבוקר לחדשות של אירופה. לצרות של עשירים.

סופיה רון מוריה

30.5.12

מאי 30, 2012

שנאת ישראל תוצרת הארץ

נעמן כהן

פרופ' שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב השלים מפעל עצום. הוא חיבר שני ספרי תעמולה במסווה של מחקר מדעי אובייקטיבי: 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?' ו'מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?'.

שני ספריו של זנד מיועדים לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו, שישראל חייבת להתחסל כמדינת היהודים, ועליה להפוך למדינה ערבית. לצורך כך הוא צריך להוכיח כי העם היהודי לא התקיים כלל בהיסטוריה, והוא אינו קיים גם עתה. מה שישנו למעשה הוא פיקציה ציונית-פוליטית מומצאת, שאין לה זכות למדינה.

ספריו של זנד משתלבים היטב במאבק הבינלאומי לדה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לעם היהודי ולמדינת ישראל, במטרה להביא לחיסולם, ולכן הפכו לפופולאריים ותורגמו ל-20 שפות.

הספרות האנטישמית של זנד היא ההוכחה המובהקת לטענתו של פרופסור אלן דרשוביץ, שהסכנה הגדולה ביותר והנזק הגדול ביותר לישראל, מקורו בישראלים.

בדומה לתועמלנים ערבים, זנד טורח להביא מושגים טריוויאליים רבים בספרו, אבל משמיט את העובדה שהמושג 'עם ישראל' הוא מושג מפתח אפילו בתרבות הערבית-מוסלמית. ספר הקוראן מספר אך ורק על ההיסטוריה של עם ('שעב') ישראל.

הרמב"ם, למשל, נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה ואל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בהקשר זה מעניין שרק ערבי אחד, מלבד מוחמד, מופיע בשמו הפרטי בקוראן. ודוק: בקוראן לא מופיע כלל המושג 'עם ערבי' או 'עם פלישתי', קל וחומר שאין בנמצא 'עם פלישתינאי'.

בספרים אין כל חידוש הגותי או מחקרי, הכול פלגיאט. ה'תגלית' שלו, שהיהודים אינם עם אלא רק דת, נתגלתה כבר לפני 48 שנה ע"י האינטלקטואל והחוקר המובהק יאסר ערפאת. התגלית הזו, עליה חוזרים כל התועמלנים הערבים, קיבלה ביטוי פוליטי עם פירסומה באמנה הפלשתינאית הידועה מ-1964. לפי אותה אמנה, היות והיהודים אינם עם אלא דת, יש לבצע בהם טרנספר ולסלקם מאדמת פלשתין.

זנד אינו מגדיר עצמו כחלק מהעם היהודי, מכיוון שלדעתו אין בנמצא כלל עם כזה. הואיל ואינו מאמין בדת היהודית, לא ברור אם הוא רואה עצמו כבן לעם האוסטרי שם נולד, או כבן לעם הפולני, משם באו הוריו. ואולי הוא בן העם הערבי-פלשתינאי.

לעומת זאת רואה זנד את הפלשתינאים כבעליה האמיתיים של הארץ. ראוי לציין כי מקור השם פלשתינה הוא בכתבי הרודוטוס: לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, שינה הקיסר אדריינוס את שם הפרובינציה הרומית – שנקראה אז יהודה – ל-SYRIA PALESTINA, על שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו. מטרתו היתה מחיקת שם היהודים מארצם.

למרות שהערבים אימצו במשך השנים את הכינוי, אין כל קשר אתני, תרבותי או היסטורי בין הערבים לפלישתים. זאת ועוד: בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה, ערבים רבים דרשו שהארץ תוגדר כ'סוריה הדרומית' שבירתה דמשק.

מהיכן הגיעה השנאה העצמית של זנד? טיעון חשוב שהוא מביא גורס כי גם אם אמרו היהודים במשך דורות: 'לשנה הבאה בארעא דישראל' – הם לא התכוונו לכך. והא ראייה: סבו של זנד, יהודי בשם גוטנברג, היה יהודי דתי מלודז' שהצליח להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל.

אבל, קובע זנד, הוא לא בא לחיות בארץ – אלא רק להיקבר בהר הזיתים, כי רצה להיות ראשון בתחיית המתים… לצורך כך הסבא ("המנוול"), מכר את רכושו ולא השאיר דבר למשפחתו (עמ' 15).

השנאה העצמית מתחילה משנאת הבית.

30.5.12

מאי 30, 2012

סין: מופת למִמשל יעיל

 זאב בן-יוסף, יו"ר המטה לתכנון אסטרטגי במועצת ירושלים רבתי

שינוי תהומי חל בסין מאז המהפך השלטוני בשנת 1980 על ידי דנג שיאופינג, שהצליח להעלות את רמת החיים של הסינים בערים ובכפרים, גם באזורים הפריפריאליים ביותר.

דנג נמנע מלגנות את מאו ומורשתו הקומוניסטית שבלמה את יכולת הפיתוח, אך שינה את דרכו של מאו בצורה משמעותית. הוא פתח במדיניות של רפורמות כלכליות ופתיחות בסין ששינתה את מבנה הבעלות הריכוזי על הקרקעות באזורים הכפריים וצמצמה את השליטה הממשלתית בכלכלה ובתעשייה.

'אזורים כלכליים מיוחדים' נקבעו, שבהם משקיעים זרים יוכלו לפעול ללא הגבלות ממשלתיות משמעותיות, שהפכו למעשה לאזורי כלכלה קפיטליסטים מלאים. בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד בשנה-שנתיים שחלפו, הביאה מדיניות זו לפיתוח כלכלי אדיר ולקידומם של מיליוני תושבים סיניים, למרות שהטוטליטאריות עדיין שולטת ברמה.

מי שמסייר היום בסין חוטף מהלומה נוכח הסדר והדיוק המופתי. תשתית רשת התחבורה המודרנית מהירה להדהים, מדוייקת ודייקנית, ומקצרת מאוד את המרחקים העצומים ממרכזי ערים לפריפריה.

משיחות עם המדריכים המקומיים וסתם אזרחים מתברר שהאזרח העובד כשכיר פטור מתשלום מיסים וכל צרכיו בחינוך, רפואה ומגורים ניתנים לו חינם. המִמשל המקומי דואג גם לעיסוקי הפנאי של תושביו.

ברפובליקה אין כמעט אלימות, מאחר שמוטלים עונשים כבדים על כל עבירה – פעוטה כגדולה. למרות שחוקי התנועה הם רק המלצה, ועל אף שבצמתים ובדרכים הנהיגה נראית לנו בלתי אפשרית כי המון רכב דו-גלגלי ממלא את שולי הדרכים – בכל זאת התנועה זורמת כהלכה, הנסיעה במהירות נמוכה וכמעט אין תאונות.

הפיתוח המודרני האיץ את החינוך למורשת הסינית המפוארת, מה שגורם לגאווה לאומית ולתחושת סיפוק עמוקה שאין לה תקדים בהיסטוריה הסינית.

צריך להודות שיש שם הגבלה על זכויות הפרט. לאחרונה הידקה ממשלת סין את הפיקוח על רשתות הטלוויזיה המקומיות, והרחיבה את המגבלות על שידורן של תוכניות זרות ואף תקשורת אינטרנט, בניסיון לרסן השפעות זרות שליליות.

המשטר הסיני חושש כי 'כוחות זרים עוינים' מנסים 'למַעֲרֵב' את סין ולפלג אותה באמצעות השפעה תרבותית, ויש ניסיון לאכוף מחדש את הערכים הסוציאליסטים מול קריאות לקדם בסין ערכים אוניברסאליים כמו חופש הביטוי, שנתפש בעיני השלטון כ'רעיון מערבי'.

אולם עם הצלחה אי אפשר להתווכח. נראה שממשלת סין מצליחה לגרום לתושב הממוצע לחוש שהוא יכול להשיג יותר ממה שיכול היה בעבר.

לאחרונה התעורר שוב הצורך בשינוי שיטת המִמשל בישראל. לאחר סיור בסין והכרת הפיתוח המואץ המדהים שמתנהל שם, בהחלט אנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא נאמץ שיטת ממשל דומה לזו של מעצמת-העל החדשה, כדי לאפשר לנו לא רק תכנון יעיל לטווח ארוך – אלא גם יכולת לבצע.

ההשקפה הליבראלית גורמת להירתע מדיקטטורה נוסח סין בישראל. מאידך, רצוי היה להעניק יותר סמכויות לרשות המבצעת ולמנוע מהרשויות המחוקקת והשופטת לבלום אותה – וגם להבטיח שמשך כהונתה לא יפחת מחמש שנים. במקביל, צריך לאפשר תחרות חופשית במשק ולצמצם מעורבות ממשלתית עד למינימום הכרחי.

30.5.12

מאי 29, 2012

הנה קמה מדינת פלשתין

בצלאל סמוטריץ', פעיל בתנועת 'רגבים'

 בשבוע שעבר פרסמו שרי החוץ של האיחוד האירופי הודעת גינוי לישראל בשל מדיניותה בשטחי יהודה ושומרון. בין שלל הגינויים ציינו שרי החוץ את "ההחמרה בתנאי החיים של האוכלוסייה הפלשתינית בשטחי C ואת ההגבלות שמטילה ישראל על קידום פרויקטים כלכליים". בתגובה פרסם משרד החוץ הישראלי את נתוני האמת, לפיהם המנהל האזרחי תומך ומסייע לפרויקטים בינלאומיים המבוצעים לרווחת הפלשתינים, ובין היתר אישר בחודשים האחרונים 119 פרויקטים כאלה בשטחי C.

כל מי שמסתובב בשנתיים האחרונות בשטחי יהודה ושומרון לא יכול שלא להבחין בשיפור הדראסטי באיכות החיים של הפלשתינים. הסרת המחסומים ושיפור התשתיות הם הצד הישראלי של המטבע של 'השלום הכלכלי' עליו הכריז נתניהו עם בחירתו.

הצד השני של המטבע היא תכניתו של רה"מ הפלשתיני שזכתה לשם 'תכנית פייאד' – להקמת מדינה פלשתינית דה-פקטו, באופן חד צדדי, תוך עקיפת הצורך במו"מ עם ישראל. לתכנית שלוש צלעות עיקריות – שלטון וממשל (גדודי המשטרה הפלשתינית, מערכת משפט ובתי כלא), תשתיות (תחבורה, חשמל וכדו') וכלכלה (בנקים, מסחר, ותעשיה). 119 הפרוייקטים שציין משרד החוץ הישראלי הם חלק מהתכנית הזו, והתמיכה הישראלית בהם משקפת עיוורון מדיני ואסטרטגי מהמעלה הראשונה.

אם מצבם של הפלשתינים בשטחי C השתפר בשנים האחרונות ואם מדינת ישראל יוצאת מגדרה כדי לסייע לפרויקטים הבינ"ל שמבוצעים כחלק מתכנית פיאד – איך ייתכן שעוצמת הגינויים שאנו סופגים רק הולכת וגוברת? אם מטרתו של 'השלום הכלכלי' הייתה לשפר את תדמיתה של ישראל בעולם ולהפחית את עוצמת הביקורת, איך יתכן שמושגת התוצאה ההפוכה?

התשובה לכך פשוטה. המשמעות של תכנית פיאד היא שבשנים האחרונות העולם בונה את המדינה הפלשתינית ומשקיע בה את מיטב כספו. אך טבעי ומתבקש שהעולם ירצה לממש את השקעתו בהקדם, ולראות את המדינה הפלשתינית קורמת עור וגידים. המחשבה שאם נתמוך בתכנית פייאד הלחץ הבינ"ל יפחת – היא מחשבה שגויה, שלא לומר ילדותית, והודעת שרי החוץ של האיחוד מוכיחה את הדבר פעם נוספת.

יש לתופעה הזו הסבר עמוק יותר. התמיכה הישראלית המעשית בתכנית פייאד והשאיפה המתמדת שלנו 'להיראות טוב' ביחסנו לפלשתינים היא חלק מהעמדה הישראלית המגומגמת, הניצבת רעועה מול העמדה החד משמעית שמציגים הפלשתינים. כשצד אחד טוען בבטחה "כולה שלי" והצד השני מגמגם מתחת לשפם, ברור איזה מהצדדים משכנע יותר.

הדרך היחידה להפחתת הלחץ הבינלאומי על ישראל היא בהצגת עמדה חד משמעית בדבר זכותנו על חבל הארץ הזה. בהתאם לכך, החלת החוק הישראלי על שטחי C לא רק שלא תגביר את הלחץ על ישראל, אלא אף תסייע בהפחתתו.

עלינו להבין שאם זה נראה כמו מדינת פלשתינית, מדבר כמו מדינה פלשתינית ומתנהג כמו מדינה פלשתינית – כנראה שנתניהו מקים כאן בשקט-בשקט את המדינה הפלשתינית. זה הסיפור של הקדנציה הנוכחית של נתניהו – לא מגרון וגם לא גבעת האולפנה. אלה הם רק מסך העשן שמסתיר את הדבר הגדול.

29.5.12

מאי 29, 2012

הטבח בסוריה והשאלה האיראנית

מאמר מערכת

 התגברותם של מעשי הרצח בסוריה, מבליטה את חוסר האונים הבינלאומי בתחום זכויות האדם. מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה בדחיפות ופרסמה הודעה המגנה רצח של נשים וילדים; הקצב מדמשק המשיך במלאכתו בד בבד עם כינוסה של המועצה. חמור מכך: שגריר רוסיה אף טרח להביע לפני הקראת ההחלטה את הסתייגותו ממנה, וטען כי כלל לא ברור מי אחראי למעשי הרצח בשכנתנו הצפונית.

מציאות זו, שחוזרת על עצמה פעמים רבות בשנים האחרונות במקומות שונים בעולם, מלמדת עד כמה אסור לישראל לסמוך אפילו על בעלות בריתה בנוגע לשאלות שקשורות לקיומה. העולם, שיודע לנפנף באמנות בינלאומיות בתחום זכויות האדם, הפליטים וכו', לא יבוא לעזרתנו ברגע האמת; אולי יתכנס לישיבת חירום באו"ם, בה יוצהר כי גם לישראל יש זכויות קיום, בעוד שגרירי רוסיה וסין מסתייגים וטוענים שגם לתוקפן האיראני, למשל, יש זכויות וכי העם היהודי אשם במצבו.

על רקע נהרות הדם הזורמים בחומס, חולה, דרעא ושאר ערי סוריה, קשה להבין את ההצהרות החלולות של 'לשעבר'ים במערכת הביטחונית בישראל בתחום האיראני. הקריאה לנתניהו וברק לפעול בנושא הזה בתיאום עם המערב, והדרישה כי ישראל תסתמך על המו"מ בין שש המעצמות לטהרן, מהווה תעודת עניות אמיתית לבכירים.

מדינות העולם אמנם אינן רוצות בגרעין האיראני, אך נראה כי הן יסכינו עם המציאות הזו בשמחה לאור ההשלכות של מאבק צבאי ללא תמיכתכן של סין ורוסיה במהלך.

בחינה מדוקדקת של הזירה הבינלאומית ותוצאות השיחות האחרונות בבגדד מלמדות כי מבחינת האינטרסים הגלובאליים של ארה"ב, סין ורוסיה, כניסת טהרן למשפחת הגרעין תחת סוג של פיקוח בינלאומי, תהווה פתרון טוב של הבעיה עבורן.

קביעה זו נכונה שבעתיים לאור ההשלכות של האביב הערבי עד כה: התפרקותן של לוב, תימן ומצרים והתגברות האסלאם הקיצוני וגורמי אל-קעידה במרחב הערבי. הרקע הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות הרוסית להתערבות המערב בסוריה. רוסיה מעדיפה בן ברית יציב בדמשק, גם אם מדובר ברוצח ילדים, על פני כאוס ואובדן האינטרסים שלה באזור.

עובדה זו אין משמעותה כי על ישראל בהכרח לתקוף את הכורים של הרפובליקה האסלאמית. תקיפה חייבת להיעשות רק בתום בחינה מדוקדקת של השלכותיה על מצבנו הגיאופוליטי במזרח התיכון.

עם זאת, קשה שלא להתפלא על שלל המומחים מטעם עצמם, שניצלו גם את מוספי העיתונים בחג האחרון כדי להמשיך ולבקר את התנהלותה של הממשלה בנושא, זאת למרות השלכות הביקורת על ביטחון המדינה וחופש הפעולה של הממשלה.

חוסר האחריות אמנם מוסבר בחוסר אמון בשיקול הדעת של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, אלא שדווקא על רקע מצבה המדיני הקשה של ישראל ובדידותה המובנית בתוך המזרח התיכון, אסור להביע ביקורת כזו בפומבי. הכרזות כאלה מחלישות את ישראל ומאפשרות לבנות בריתנו המערביות להתחשב פחות באינטרס הקיומי של ישראל – שגם כך אינו נמצא על ראש שמחתם.

בימים אלה, בהם נראה כי שאלת התקיפה באיראן הופכת להיות רלוונטית מתמיד, ראוי שכלל מעצבי דעת הקהל וקובעי הטון בישראל יישרו שורות עם הממשלה, שתצטרך להכריע באחת השאלות הקיומיות שמרחפות מעל ישראל מאז הקמתה.

 אסף גולן

29.5.12

מאי 29, 2012

לא כך לומדים תנ"ך

פרופ' גבי אביטל, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

 בחג השבועות האחרון, כמו גם באלה שלפניו, היו בתי הכנסת ובתי המדרש מלאים בציבור מתפללים ולומדים. במהלך הלילה התכנסו אזרחים רבים, גם כאלה הנקראים חילוניים, והשתדלו לקיים את המסורת ההולכת ומתחזקת של לימוד תורה במהלך הלילה.

החזיון המרהיב הזה הינו בניגוד גמור לתחזיות אקדמיות מלפני כמעט 60 שנה. כך כתב צבי אדר בספרו: 'הערכים החינוכיים של התנ"ך': "הדורות הקודמים לא דיברו על התנ"ך אבל חיו מתוכו, ואילו אנו, המדברים בו נכבדות כל הימים, נמצאים מחוץ לו ועל כן אף הוא מחוץ לנו".

מילים כדרבנות. בהמשך הספר מציע המחבר גישה חדשה, הומניסטית, להוראת התנ"ך והטמעתו בקרב העם בציון. הנימוק המרכזי: "שקיעתה של הדת המסורתית בעולם בכלל ובישראל בפרט… הביאה גם לשקיעת המטרה הדתית בהוראת התנ"ך".

מה עשו לתנ"ך במהלך השנים? באצטלה מדעית קראו אותו 'קריאות ביקורתיות', השוו אותו לחוקות חמורבי ולעלילות גילגמש, פרקו אותו לגזרי תעודות, סיממו את נשמתו ברוח מדעית נאורה, כתבו מאמרים, נסעו לכנסים; בכל זאת, מחלקות התנ"ך באוניברסיטאות הלכו והתרוקנו.

אך הפלא ופלא, דווקא אצל ה'נבערים' המצב הפוך לחלוטין ממה שטוענים אנשי האקדמיה המודאגים וראשי ההוראה; לימוד התנ"ך הולך ופורח כמו אביב בשנה ברוכת גשמים. דרדקי ישראל לומדים בעל-פה פסוקים ופרשיות, חידון התנ"ך אינו מערכון מצחיק, ומשבת לשבת קוראים וחוקרים את פרשיות השבוע.

מרגע שעתיד התנ"ך הופקר בידי האקדמיה, דינו נגזר: ה'מדעניזם' אשר הוכנס בכוח אל חקר התנ"ך מחק את נשמתו. מי שמוציא מהתנ"ך את נשמתו – הא-לוהים – מותיר ספר מבולבל, אלים, יצרי ובעיקר לא רלוונטי. חוקרי התנ"ך מן האקדמיה והסמינרים החילוניים החליטו שתחילה יש ללמד את 'ביקורת המקרא' ורק אחר-כך אולי נקרא כמה פרקי אהבה או צדק סוציאלי. הם לא קלטו שהתנ"ך איננו 'טקסט מקראי', הוא איננו ספר היסטוריה ולא מדע בדיוני או חלופה לעגנון וטולסטוי.

ספר התנ"ך הוא תבנית היסוד של נשמת העם היהודי. התנ"ך והתלמוד, המשניות והמדרשים הם יצירת פאר שכל אומה היתה מתגאה בה ולא מפקירה אותה ביד חסרי אמונה.

כל עוד יְלמדו את התנ"ך מורים שאינם מאמינים בדמות המרכזית בו, א-לוהים, יברחו תלמידים וסטודנטים ממנו כמו מכל יצירה ברמה בינונית ומטה. כל עוד יניחו את עלילות גילגמש עם סיפורי המבול באותו מישור ויספרו ברצינות תהומית כי עם ישראל אינו אלא שבט נוודים, המחלקות לתנ"ך ולתלמוד יצטרכו להסב את ייעודן למחלקות לאיסוף שברי הלוחות המדעיים.

לו ההחלטה בידי, הייתי מבטל את כל המבחנים במקצועות הקודש: אלה אמורים להילמד מאהבה ומיראה. את לימודי התלמוד הייתי מאחר לבית הספר התיכון. לימוד כל התנ"ך באופן שיטתי עם פרשנות או לולינות אקדמית – מעקרת את היופי שבו.

מי שראה פעם מבחני בגרות ותוכניות לימוד בתנ"ך – גם בחמ"ד – מבין שהאוצר הגדול הזה מתפספס. בינתיים, תפנית חיובית מתרחשת במשרד החינוך ותחזיות שבר התנ"ך מתבדות מיום ליום. השבח לא-ל.

 29.5.12

מאי 28, 2012

ארבע נקודות על המצב החברתי

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת 'ידיד'

 השבוע התבשרנו כי בשנה הבאה יהיו גזירות כלכליות לא פשוטות. תוספת מע"מ, מס על הדלק, מיסים על אלכוהול וסיגריות, קיצוץ במשרדי הממשלה ומה לא. היתה מחאה, היתה צמיחה, אבל הספין הנוכחי הוא שאנחנו חוששים מלחזור לשנות השמונים, אז היתה אינפלציה דו-ספרתית ולפעמים תלת-ספרתית, כששמעון פרס ויצחק שמיר חגגו עם ממשלת האחדות הראשונה.

האם זה אומר שזה מה שיהיה עכשיו? לא בטוח. בניגוד לדיבורים על בחירות בנובמבר 2013, נראה שקדימה לא תצליח לספק את הסחורה, ליברמן יפרוש ובסוף יהיו בחירות עוד בחורף הקרוב. החורף טוב לבחירות – לאנשים קר הם לא יוצאים החוצה להפגין, בטח לא על יוקר המחיה.

*

הכנסת דחתה את הצעת החוק למניעת הדרת נשים שהגיש ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג, הצעה שקובעת שמי שיורשע בהדרת נשים דינו מאסר. למה היא טובה? כי היא מטילה עונש אמיתי על מי שחושב שלהדיר נשים זה דבר מקובל חברתית.

הכנסת דחתה את הצעת החוק כי הממשלה החליטה להתנגד לה. למה? מה היתה הבעייה של ראש הממשלה להעביר את הצעת החוק בקריאה טרומית ולקיים עליה דיון מהותי ומשמעותי כדי לקבוע את גבולות הגזרה?

מזל שחלק מהח"כים בקואליציה, שהבינו את הבעייתיות שבאי תמיכה בהצעה, התאדו מהמליאה ברגע שהחלה.

*

לפני מספר ימים השארתי הודעה באתר הטלוויזיה החברתית. הצעתי לסקר את מאבק האמהות החד הוריות לשינוי חוק המזונות. צלצל אליי הכתב שלהם. התחלתי לספר לו על המאבק ועל הנשים. השאלה הראשונה שלו היתה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו – ימין או שמאל.

אמרתי לו שאנחנו בצד של הזכויות החברתיות, ושהן לא שייכות לשום צד. הוא ענה שמבחינתו זכויות חברתיות זה שמאל רדיקלי. "למה זה חשוב?", שאלתי. הוא ענה שמה שחשוב לו זה הערכים של הארגון ובאיזה צד הוא נמצא.

ויתרתי על הכתבה. זכויות חברתיות אינן שייכות לשמאל, למרכז או לימין, הן שייכות לכל מי שחושב שהוא חלק מהחברה הישראלית.

*

השבוע לקחתי חלק בדיון בכנסת בנושא החלטת הממשלה לשפר את מצבם של יוצאי אתיופיה בישראל. אין ספק שמגיע להם שהממשלה תיתן, ואין ספק שהממשלה לא מקיימת את הבטחותיה.

מצעד חברי הכנסת היה מרשים: שלמה מולה, אילן גילאון, שאול מופז, מירי רגב, נחמן שי, שכיב שאנן, רחל אדטו, עמיר פרץ ואחרים. מכל חברי הכנסת שנכחו באולם, היחידי שהיה בהפגנת המחאה הכואבת של הקהילה האתיופית בקרית מלאכי היה אילן גילאון. לאחרים זה כנראה היה רחוק מדי.

הדיון לא היה ממוקד ועסק בעיקר בלהגיד למה הדברים לא טובים. בדיוק כמו במחאה החברתית, הרבה גורמים רוצים הרבה דברים, עד שבסופו של יום מה שמתקבל אינו מקובל על אף אחד.

האם כך אפשר לקדם שינוי? האם כך ניתן לקדם הידברות אמיתית עם הממשלה כדי לחסל את תופעת הגזענות?

 28.5.12