בן ציון נתניהו, אינטלקטואל נגד הרוח

מאמר מערכת

כשהגיע בן ציון לסביבות גיל 81, לפני יותר מעשרים שנה, הלך והחמיר מצבו הבריאותי, בשל בעית לב קשה שהיתה לו. אלמלא שני בניו האוהבים והדואגים משני צדי האוקינוס, האחד רופא והשני פוליטיקאי בעל שם ורב השפעה – לא היה שורד, ועבודת המחקר האדירה שלו, שיצאה בספר 'מקורותיה של האינקוויזציה' לא היתה רואה אור.

כדי להבין כמה כביר היה המאמץ המחקרי, האינטלקטואלי והספרותי מאחורי יצירת הענק הזאת, יש להיזכר כי אין במדינת ישראל הוצאת ספרים המסוגלת לגייס את הצוות המדעי לצורך עריכה ותרגום, שיהיה מסוגל להוציא לאור את הספר בהתאם לדרישות מחברו. זה לא שלא רצו או לא ניסו: לא נמצא המו"ל שיהיה מסוגל להשקיע את הכסף הדרוש במיזם כזה. היקף העבודה הוא כזה, שכנראה רק החלטה בדרג ממלכתי יכולה להעמיד את המשאבים הדרושים להוצאת ספרו של פרופ' נתניהו המנוח בעברית. עד כמה שידוע לי, הבן – שהוא במקרה ראש הממשלה – אינו מחסידי התערבות המדינה בעסקי הרוח.

לא פעם כשהייתי יושב אצלו, סיפר לי כיצד הפך למעין 'מורד אקדמי' בתחום מחקר ההיסטוריה היהודית, בייחוד יהודי ספרד, הגירוש והאינקוויזיציה. הלוואי שהייתי מתמצא יותר בנושא, והלוואי שהייתי רושם אז, לאחר כל פגישה איתו, את מה שנאמר בה. בן ציון היה ההיסטוריון החדש של דברי ימי ספרד בה"א הידיעה. כמו שאצלנו קיימת קבוצה של היסטוריונים חדשים, כך לספרד – עם ההיסטוריה הבעייתית, המפוארת, האכזרית שלה – יש את ההיסטוריונים החדשים שלה. אחד הבכירים שבהם, אם לא הבכיר, הוא הישראלי בן ציון נתניהו. הספרדים מעריצים אותו. הוא חשף את ההבט הגזעני שנמצא בעומק פרשת האינקוויזיציה, והם – הספרדים – פרשו בפניו שטיח אדום.

מצדו, היה האיש גאה בכבוד שבו זכה בספרד. הוא שמר את גליון 'אל פאיס', שבו הוקדש עמוד השער של העיתון לתגליות מחקרו ולתואר המכובד שקיבל מאוניברסיטת ויאדוליד, ולא רק בה. בעיני תמיד נדמה כגיבורו הישיש של רומן קלאסי עב כרס. לא טרגדיה בנוסח 'המלך ליר', של אב ובנותיו, ובמקרה שלו אב ובניו. האיש, שכאב תמיד את אובדן בנו בפעולה, המשיך לחקור, המשיך לנסוע לכל מקור ארכיוני בתבל כדי לשים זכוכית מגדלת על כתבים עתיקים נדירים, על מסמכים להם עותק אחד בלבד. לעיתים רדף משך שנים אחר ספרים שנשאר מהם עותק בודד בספריה ענקית מלאת מבוכים ואפלולית במילאנו.

אינני זוכר באילו שנים היה זה כשהחל לנתח בצורה ביקורתית את מחקריו של פרופ' בר מהאוניברסיטה העברית לגבי יהודי ספרד. היה זה ודאי בשנות ה-40 או תחילת ה-50. באותן שנים היו באוני' העברית אחוזות אקדמיות, שבראש כל אחת מהן עמד פרופסור נשוא פנים. פרופ' בר היה בעל האחוזה של האינקוויזיציה, האנוסים, גירוש ספרד וכיו"ב. לנתניהו לא היה סיכוי, וייתכן שזה היה חלק מהסיבה שלא התקבל כמרצה באוניברסיטה.

יחסו לאוניברסיטה העברית משתקף, כנראה, בהשתייכותו כסטודנט בתחילת שנות ה-30 לחבורה שאנשיה זרקו פצצות סירחון בהרצאה של נורמן בנטוויץ', בעת פתיחת 'הקתדרה לשלום' על הר הצופים.

הזדהיתי עם המהלך הביקורתי שלו, שהיה הרבה יותר קיצוני וקשה מסתם הליכה נגד הרוח. גם הוא הזדהה, כנראה, עם היכולת שלי לצאת נגד הזרם המרכזי של התקשורת והשמאל, והופתע מכך שיש מישהו קטן שעוד יכול ללמד אותו משהו שאינו יודע על ההיסטוריה של החברה והפוליטיקה הישראלית.

הוא קרא את הספר שלי 'איבדנו כל אשר יקר היה…', ובעקבות הספרון הקטן הזה נפגשנו לראשונה. "לא ידעתי את כל הדברים האלה" אמר לי. הסברתי לו שבעוד הוא וחבריו הרוויזיוניסטים הסתובבו בקולוארים הדיפלומטיים וחשבו במושגים של מדיניות גבוהה, היו מנהיגים בארץ שחרשו את הנוער; אנשים שעסקו ב'יום קטנות' של מהפכה תודעתית גדולה; אנשים שביצעו קולוניזציה סטליניסטית של מוחות הילדים בשיטה איטית ועקבית של דונם אחר דונם. הם אספו אחריהם עם רב וחינכו מאות אלפים: חניכי 'השומר הצעיר' ותנועות נוער סוציאליסטיות אחרות הפכו באמצעות החינוך ארוך הטווח לעובדה היסטורית פוליטית מוצקה לא פחות – ואולי יותר – מכל מיני צ'רטרים והצהרות בלפור למיניהן. יותר מנאומי ז'בוטינסקי.

התגלית הזו הדהימה אותו. גם כשהיה בן תשעים ומאה, המשיך להתווכח עם חיים ויצמן כאילו היה זה היום. הוא האמין בהרצל והעריך מאוד את אב"א אחימאיר. בין מנהיגי הציונות בדורות שאחרי הרצל, לא ראה אף ממשיך אמיתי למייסד הציונות המדינית. בתקשורת הרבו – ועוד ירבו – לאזכר את קרבתו לז'בוטינסקי – אך לבו היה נתון לאחימאיר.

מהרצל ירש את מה שאפשר לכנות 'הציונות הקטסטרופלית' וביכה את מותו בגיל צעיר. הוא היה משוכנע שאלמלא מת בדמי ימיו ב-1904, היה מצליח לכונן את 'מדינת היהודים' שלו לפחות עשרים שנה לפני שקמה באמת – ואז היתה ממלאת הציונות את יעודה להציל את העם היהודי מהשמדה. כאשר לא היה עוד הרצל בארסנל המנהיגותי של הציונות, האמין בן ציון באב"א אחימאיר, שגילם את הציונות המהפכנית שמעזה להרים יד על הבריטים. הוא כינה אותו "האיש שהיטה את הזרם".

מה שהשאיר בסופו של דבר את בן ציון בתחום האקדמי היה החוש הביקורתי המפותח שלו, מפותח מדי בשביל מנהיג פוליטי לכל הפחות; וכמובן העובדה שבמהותו היה אמן. גם אלה שלכאורה העריץ, זכו ממנו למנת הביקורת הראויה. זה כולל את ז'בוטינסקי, זה כולל גם את צ'רצ'יל. הוא ביקר את ז'בוטינסקי, לפחות בפניי, על כך שלא הצליח לחנך את תנועתו על תורתו של הרצל.

כמו ז'בוטינסקי, פרופ' נתניהו היה מאמין גדול ביכולת השכנוע התעמולתי, ואת זה הוריש לבנו בנימין. המלה 'תעמולה' לא הרתיעה אותו. כשבארץ הלכה והתפשטה אכזבה מדעת הקהל בעולם ועמדתם של מדינאים במערב כלפי ישראל, אמר לי: "תן לי ששה אנשים מוכשרים בעלי יכולת אינטלקטואלית ויכולת שכנוע, ואביא לשינוי בדעת הקהל". הוא התכוון לארצות הברית.

על עצמו אמר שהוא כבר זקן מדי בשביל זה, וכבר אין לו ההופעה הזוהרת והכריזמתית שבה ניחן בצעירותו, אבל בהחלט האמין עקרונית ביוזמה כזאת, כיוון שהתנסה בה בעצמו בשנות הארבעים באמריקה, על רקע השואה.

בן ציון, בניגוד לדימוי שלו, היה אדם שעורר בי הרבה חיבה; אפילו המצאתי לו כינוי חיבה בקרב המשפחה. לא היה דבר שעורר אותו יותר מלגלות מולו אדם חושב. וכך, כאשר טילפן אליי באחד הימים, ניהל שיחה של כמה דקות עם בתי. "בת כמה היא?", שאל אותי. עניתי כי היא בת 11. "היא כבר בשלה להתפתחות אינטלקטואלית", פסק.

ההרגשה עם הסתלקותו היא כי אבד לי ידיד.

אמנון לורד

1.5.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: