בנציון נתניהו: משל השפן והנחש

יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל ובנו של איש הרוח אב"א אחימאיר

 רק במלאת לו מאה שנה, זכה פרופ' בנציון נתניהו להכרה ממלכתית. היה זה לפני שנתיים. מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין יזמו במשותף אירוע הוקרה לכבודו, אליו הגיע נשיא המדינה שמעון פרס. הנשיא והקהל הרב שגדש את האולם בירושלים, זכו לשמוע, בתום הערב, דברי תודה קצרים של חתן המסיבה. בקול צלול, בהיר, חד כתער, נשא הפרופסור הישיש את דבריו הפומביים האחרונים: "הערות אחדות על המשך קיומו של עם ישראל לנוכח האיומים בהשמדתו הקרובה, המוצהרת, על-ידי אויביו".

לא הייתי מופתע למשמע הדברים. זכיתי לשמוע אותם באינספור שיחות שקיימתי אתו, בין בארבע עיניים ובין בטלפון, שיחות שהתארכו כל עוד לא התעייף.

"מן הצד האיראני נשמעת ההבטחה", קרא פרופ' נתניהו את משאו מן הכתב, "שבעוד זמן קצר יושם קץ לתנועה הציונית ולא יהיו עוד ציונים בעולם… יש להביט עין בעין בפני הסכנה, לשקול בשלוות רוח מה יש לעשות ומה אפשר לעשות, ולהיות נכונים להיכנס למערכה ברגע שסיכויי ההצלחה נראים סבירים. יש צורך ביכולת של עמידה רוחנית, שמחייבת את מציאותם של כוחות נפשיים כבירים. עם ישראל מגלה כיום לעולם שיש לו כוחות נפש כאלה, ובזה כלולה אמונתי, אמונה בלתי מסוייגת, שעמנו יהדוף את הסכנה המאיימת על קיומו". ניתן היה לראות בדברים רמז לראש הממשלה, בנו, המקשיב לו.

בית האבן ברחוב הפורצים היה עבורי מוקד לעלייה-לרגל, צלילה אל עולם ואל הוויה שכמעט פסו ואינם. שעות רבות ביליתי שם במחיצתו של אדם נערץ שחברתי היתה רצוייה לו. הוא למד להכירני במהלך שיתוף הפעולה בינינו סביב מפעל ההוצאה לאור של כתבי אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, מאז נפטר לפני חמישים שנה בדיוק. פרופ' נתניהו עמד בראש הוועד הציבורי להוצאת הכתבים, הנחה וייעץ. הוא החשיב מאוד את תורת הציונות המהפכנית, האקטואלית לדעתו, ורצה שתהיה לנחלת רבים.

בשיחות בינינו נשמע פרופ' נתניהו פחות אופטימי, חרד באמת ובתמים לעתידו של המפעל הציוני. פחות הטרידו אותו האיומים מבחוץ כמו נמיכות הרוח הציונית בקרב העם, מובילי דעת הקהל והאקדמיה. באחת השיחות האחרונות תיאר את המצב מול איראן כך: "ישראל יכולה לפעול, השאלה היא הזמן, העיתוי. אנחנו כמו אותו שפן הפוגש את הנחש המהפנט. השפן נבהל, קופא על שמריו – ומחכה".

באחת משיחותינו הטלפוניות הרבות הפתיע אותי באופן מיוחד: "שנתי נדדה בלילה", התנצל, "נטלתי ספר בספרייתי – 'אטלאנטידה' של אביך. ספר כביר, לא נכתב כמוהו בספרות העברית. אנו עם סמרטוט, כי ספר זה לא הוערך כראוי". נרגש, הוסיף: "עכשיו אני מבין שז'בוטינסקי לא הכיר מספיק את אביך. רק מי שקורא את הספר הזה יכול להבין את אחימאיר. בעל ראייה מקורית, כשרון כתיבה יוצא מן הכלל, נהר שוטף".

בשנת הולדתו המאה, נעתר להעניק לי ראיון מצולם, כחמש שעות אורכו, וענה ללא היסוס, בבהירות, תוך הסתמכות על זכרונו הפנומנלי, על כל השאלות שחבקו את תחנות חייו. כהיסטוריון מובהק וכגדול חוקרי הציונות, הבין הפרופסור הירושלמי שעליו להשאיר אחריו, לצד הזכרונות שבכתיבתם היה שקוע בשנותיו האחרונות, גם מסמך מצולם עם עדותו האישית.

בין יום העצמאות ה-64 לבין יום הרצל הממלכתי, נפרדה ישראל – למרות שלא הכירה בכך – מבכיר האינטלקטואלים שלה, אביו של ראש הממשלה, אביו של גיבור אנטבה.

תחסר לי מאוד, מורי ורבי בנציון נתניהו. יקרת לי מאוד. עוד יסופר בך, עוד תילמד ותישנן תורת הציונות המדינית שאותה אימצת מהרצל, מז'בוטינסקי ומאחימאיר. עכשיו יש לקוות שבנך, ראש הממשלה, הנושא על שכמו את כובד האחריות לגורל העם והמדינה, יפעל ברוח העקרונות בהם האמנת ולפיהם נהגת. אוי לנו אם ננהג כשפנים – זוהי צוואתך.

4.5.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: