אפלייה לא מתוקנת

מאמר מערכת

ממשלת ישראל מעדיפה לוותר על עברו של עמה ועל זהותה ההיסטורית, אם משמעותה של העמידה על הזהות היא התנגשות מדינית. דחיית הצעת החוק של חברת הכנסת רגב, להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון, היא ההוכחה לכך.

בהתערבותו בוועדת השרים ובכפיית דעתו, הכריז בנימין נתניהו כי ממשלתו מודה בעקיפין בכך שאזורים אלה אינם חלק מהמולדת ההיסטורית של העם היהודי. מתברר סופית, כי תנועת הליכוד לא רק שוויתרה על גדתו המזרחית של הירדן, אלא שהיא מתכחשת לבעלותה גם על גדתו המערבית.

ניתן להבין את נתניהו: הוא חושש ממסע נוסף של לחצים מדיניים, מהצטיירות כסרבן-שלום, מאיבוד הלגיטימציה בציבור. אלא שלהוותנו, דרך ההתנהלות הזו דווקא מזמינה את המשך הלחצים המדיניים בנושאי 'זכות השיבה' ומעמדם של גבולות מלחמת השחרור.

נראה רחוק? ממש לא. כבר כיום מנסים גורמים אמריקניים – ולמרבה הצער גם גורמים ישראליים – להשאיר את הדיון בסוגיות ל'שלב השני' של המו"מ בין ישראל לרשות. השארת נושאים כבדי משקל ואקוטיים אלה לשלב הדיונים השני, מלמדת כי בראייה המערבית מדובר בטענות לגיטימיות שיטופלו בהמשך, כשישראל כבר תהיה בעמדת נחיתות אחרי השלמת כינון מדינה פלשתינית ביו"ש, כשגבה אל הקיר.

העמדה הישראלית עצמה אינה חד משמעית בשלילתה את הדרישות הללו. במקום שממשלת ישראל בתמיכת כל האופוזיציה הציונית, תציב את הנושאים הללו כתנאים מוקדמים לעצם קיום השיחות, גם אלה הפכו לאחד ההבדלים שבין שמאל לימין. ממשלת קדימה אף הגדילה לעשות, והסכימה בעבר לקלוט מאה אלף פליטים בתוך ישראל.

שאלת הריבונות ביש"ע היא לא רק שאלה מדינית. מדובר בראש ובראשונה בתיקון עוול כלפי הישראלים שחיים ביישובים. כיום, תושבים שווי זכויות אלה חיים במציאות מפלה שבה חוקי המדינה לא חלים עליהם. מדובר באזרחים ישראלים לכל דבר שאין שום סיבה אמיתית למציאות בה הם חיים תחת חוקי ממשל צבאי.

השארת אזרחים אלה תחת 'חוקי המנהל האזרחי' היא יצירה של שני מעמדות אזרחיים, תוך הפיכת הישראלים שחיים מעבר לקו הירוק לאזרחים סוג ב', שלמרותם תעודת הזהות הכחולה שברשותם, אינם זוכים לכלל הזכויות שניתנות במדינה לתושבים החיים בתוך הקו הירוק.

המציאות הזו מחייבת, לכאורה, כי כל אבירי זכויות האזרח במדינת ישראל – בעיקר אלה משמאל, האמונים על דרישת זכויות – ייאבקו כי לפחות בתוך היישובים ביו"ש יחולו חוקי המדינה. אגב, החלת החוקים אינה מחייבת החלת ריבונות, אלא השוואת התנאים החוקיים לאלה שקיימים במדינה. כלומר, מדובר ב'חצי ריבונות' שתפקיע את הסמכות ביו"ש מידי הצבא, מבלי שהאדמה עצמה תחשב לישראלית על פי חוקי המדינה.

אלא שבישראל, במקום לעסוק בצדק אנו עוסקים בפוליטיקה; ליתר דיוק בפוליטיקה אידיאולוגית שלפיה נקבעים גבולות המוסר של הצדדים בוויכוח המתנהל על יהודה ושומרון. כך ממשיכה להתקיים מועצה להשכלה גבוהה ייעודית ליו"ש וכך מקור החוק ביישובים הוא אלוף פיקוד המרכז. האפלייה הזו מוזרה שבעתיים, כשמדובר על אזרחי המדינה שממשלתם, לכאורה, נמצאת בשלטון.

"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק", אולם לפעמים, כשלא מקיימים את הצדק, גם השלום נראה רחוק מאי-פעם.

אסף גולן

 24.5.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: