מסך העשן של שינוי שיטת הממשל

מאמר מערכת

לרוב, שתי קבוצות מגלות עניין בשינוי שיטת הממשל. האחת: האליטה המסורתית של השמאל, הסבורה שב-1977 גנבו לה את המדינה, ומפללת לשינוי כללי המשחק שיאפשר להחזיר את מה שנלקח ממנה. השמות שמשמשים אותה להשגת השלטון הם 'דמוקרטיה' ו'שיפור איכות השלטון'. השנייה: פוליטיקאים מהמפלגות הגדולות שמחפשים דרך להחליש את שותפותיהם הקטנות והבינוניות, כך שאם כבר מסתדר להם להרכיב ממשלה – שיצליחו לשלוט ללא הפרעות וללא צורך להתחלק בנתחים גדולים מהעוגה הממשלתית. לזה קוראים: 'יציבות שלטונית'.

שתי הקבוצות העיקריות – כמו גם בודדים שמעוניינים, מסיבותיהם הם, בשינוי השיטה הקיימת – בונות על שינוי תוצאות הבחירות בצורה שתתאים להן ומבקשות לערוך את השינויים בהתאם למטרותיהן. אלא שהניסיונות הללו דומים לניסיון לקבל תמונה של אשה שונה – בעוד שהמצטלמת רק משנה תנוחה. התמונה לא תשתנה כל עוד לא ישתנה ציבור הבוחרים.

הטענה לחוסר יציבות שלטונית בישראל אינה נכונה. סקירה של מערכות בחירות בחצי היובל האחרון מעידה כי בחירות נערכות בארץ, בממוצע, פעם בשלוש שנים וחצי, בעוד החוק קובע קדנציה של ארבע שנים. אמנם, אין יציבות מיניסטריאלית ושרים מתחלפים בתוך הקדנציה. לא נוח, ובכל זאת – לא קריטי. לא מדובר באנרכיה שמובילה למהפכות.

הדוגמה הטרייה ביותר היא ראש הממשלה הקודם, שלא השלים את הקדנציה. אבל לא היה להתפטרותו ולשיטת הבחירות דבר וחצי דבר. יהיה המשטר שיהיה: כל ראש ממשלה או נשיא בעל סמכויות ייאלץ להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום כמו זה שהוגש נגד אהוד אולמרט. אוי לה למדינה שאינה יודעת, אינה מסוגלת או אינה מעוניינת להדיח ראש ממשלה החשוד בשחיתות.

שינוי שיטת הממשל? כבר היינו בסרט הזה. הבחירה הישירה של ראש ממשלה, שהונהגה בבחירות 1999, נועדה להחזיר לליכוד ולעבודה את העמדות בהן החזיקו בכנסות של פעם. בנימין נתניהו בקדנציה של רבין-פרס אף הצביע בעד השיטה, בניגוד לעמדת סיעתו. את העונש קיבלו ברק ונתניהו כאחד: ברק קיבל עם בחירתו כנסת לעומתית בה התקשה לנהל קואליציה; נתניהו הפסיד את השלטון: אלמלא שיטת הבחירה הישירה, היה מרכיב ממשלה כמו שהרכיב אותה שרון אחרי נפילתו של ברק.

גם העבודה והליכוד הפסידו: במקום שיתחזקו – נחלשו. ההצבעה בשני פתקים חיזקה את המפלגות המגזריות והכנסת שנבחרה דמתה לשמיכת טלאים. לא פלא שעוזי לנדאו (אז 'הליכוד') ויוסי ביילין (אז 'העבודה') שילבו ידיים והובילו חקיקה שביטלה את השיטה.

סביר להניח שקואליציית נתניהו-מופז לא תחולל מהפכות באשר לשיטת הממשל, אלא תסתפק בשינויים קלים, דוגמת העלאת אחוז החסימה ואולי קביעה כי ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת הוא שירכיב את הממשלה. שינוי? בקושי.

העלאת אחוז החסימה תקשה על המפלגות החדשות והקטנות, אך לא תפגע בסיעות הבינוניות שהן אלו שמהוות איום על ראשי ממשלה. הקביעה השנייה תקנה כוח לא פרופורציונאלי לסיעות הקטנות, שיוכלו לסחוט ראשי מפלגות גדולות אחרי הבחירות.

לכל שיטה מגרעות משלה, אך גם יתרונות. דמוקרטיה פרלמנטרית מעניקה כוח לקבוצות מיעוט ולמפלגות מגזריות,  אך בכל זאת עדיפה על משטר נשיאותי – דוגמת המשטר האמריקאי – שם רק מחצית מאזרחי המדינה טורחים להגיע לקלפי. אצלנו – אחוזי ההצבעה עדיין גבוהים בהרבה.

סופיה רון מוריה

16.5.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: