ירושלים. אחריות כבדה

פרופ' חיים באר, סופר וחוקר ספרות. יליד ירושלים

 שלוש הדמויות הגדולות בתולדות הציונות המודרנית לא ראו בירושלים את מרכז החיים הלאומיים. אין פירוש הדבר שלא ראו בה עיר מכוננת ומרכזית, אולם הציונות שנחתה לחופי הארץ נרתעה מירושלים וקבעה את בסיסה ביפו ובעיר החדשה תל אביב, שאין יותר משמה התנ"כי לייצג את הגולה.

הרב קוק קבע את ישיבתו ביפו והמושבות. הוא הבין שההתחדשות הלאומית תהיה שם – ולא בירושלים. זו הסטיכיה של הציונות: תשוקתה להתחדשות, 'להיות כאן' – אבל קצת להפנות עורף לעבר. הרב קוק, בהבנתו העמוקה את המגמות של האומה, אמר: 'אני אהיה כאן, לא אעזוב אותם'.

החרדים היו אמורים להעדיף את עיר הקודש, אבל מתברר שהאישיות העצומה השנייה שחיה ופעלה בארץ, 'החזון איש' – גם הוא הפנה אליה עורף. את עיר התורה והמעוז הגדול של רוח ישראל סבא, הקים במושבה קטנה ולא חשובה בפריפריה של יפו, בבני ברק. לעיתים נדירות עלה החזון איש לירושלים, ובעוד החילונים הקימו את ת"א בתבניתה של אודסה, הקים הוא את בני ברק כעיירה ליטאית.

האישיות השלישית היא בן גוריון. גם הוא לא ראה את ירושלים כמרכז. את בירת ישראל רצה להקים בממשית, בלב הנגב. הפנטזיה שלו היתה שבירת ישראל תהיה כאנקרה בירת טורקיה – בלי סמלי הירושה ובלי מחוייבות.

מנהיג ציוני אחד – לא חשוב בקנה מידה כמו שלושת הקודמים – ייצג את התפיסה האידיאולוגית והלך עם הטבעיות היהודית – מנחם אוסישקין. הוא רצה להפוך את הר הצופים – בו נקבר – למרכז רוחני. הוא הציב מחוץ לחומות את האוניברסיטה העברית כאלטרנטיבה למקדש שבתוך החומות – שבעיניו ייצג את העבר.

אבות אבותיי היו מראשוני התושבים האשכנזים שהגיעו לירושלים. משפחתנו היא מצאצאי בעל 'פאת השולחן' שעלה עם משפחתו לצפת ולאחר רעידת האדמה הקשה עברו לירושלים וחברו אל הקהילה הספרדית הקטנה והעקשנית שהיתה שם. כדור שביעי לאנשי ארץ ישראל – איני יכול להתעלם מהסיפור הדרמטי של העיר הזו.

הקב"ה מנהיג את עולמו בדרך שאינה ברורה לנו, וכמו הברווזון המכוער, ירושלים שהיתה עיר מסכנה ונדחת בקצה האימפריה העותמנית, בצל עכו ורמלה – הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.

ירושלים היא היום – בניגוד לדעת יושבי השפלה ובניגוד לדעת הבית הלבן – היא הלב היהודי של הארץ.

כשיהודים מחזיקים בירושלים, זו אחריות אדירה מכל בחינה שהיא: מבחינת דעת הקהל העולמית, מבחינה ארכיטקטונית, מבחינת היותה מוקד דתי ומדיני לכל עמי העולם.

המדרש מספר כי כשדוד המלך חפר יסודות למזבח, הגיע לאבן השתייה ונגע בה. התהום איימה לעלות ולהציף את העולם, ואחיתופל נתן לו עצה לכתוב את השם המפורש ולהטיל אותו אל תוך התהום, שהחלה לרדת. כך כתב את שירי המעלות, וכל פעם שכתב שיר – המים ירדו, עד שהגיעו למקומם.

העיר יושבת על פי תהום ולה פוטנציאל הרסני אדיר. להיות אדוני העיר, מחייב את השליט לרגישות: היא העיפה מעל גבה אינספור שליטים, ולכן כשניגשים אליה יש ללמוד ענווה וצניעות.

כשהקיסר הגרמני הגיע אליה, סתמו לכבודו את החפיר בשער יפו, כדי שיוכל להיכנס רכוב על גב סוס. זמן קצר לאחר מכן, הגרמנים והטורקים הועפו מירושלים בבושת פנים. בזמן השחרור הבריטי הגיע אלנבי, שהביא את החופש לעיר. כשבא בשעריה, ירד מעל גבי סוסו, ולתוהים השיב: 'לעיר קדושה לא נכנסים רכובים על גבי סוס'.

צריך ללמוד מאלנבי את דרך הארץ בפני העיר שראשיתה אי שם ברגע המופלא בו אברהם לקח את יצחק להר המוריה. עיר שמסומנת כנ.צ החשוב ביותר על גבי כדור הארץ.

הסטיכיה הטבעית היהודית – למרות הציונית החילונית, למרות החילוניות האודיסאית ולמרות העבריות המתחדשת הבנגוריונית – הסטיכיה היהודית הלכה לירושלים. יידע לשלוט בה, רק מי שילמד עצמו ענווה בפניה.

18.5.12


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: