הנכבה והאמת ההיסטורית

בן-עמי פיינגולד

 בכל שנה חוגגים אצלנו את יום הנכבה, על בני אדם שהפכו מתושבים לפליטים על כל הכרוך בכך. אבל היסטוריה לחוד והיסטריה לחוד.

ב-29 בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את החלטת החלוקה. אנחנו יצאנו לרחובות לרקוד – ואילו הם למלחמה. לא מדובר במשהו מקרי או ספונטאני, אלא במדיניות ואידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי עוד קודם לכן במלחמת העולם השנייה.

בהסכם בין המנהיג הפלשתינאי חאג' אמין אל חוסייני לבין היטלר, הוסכם לכבוש את ארץ ישראל ולהשמיד את היישוב היהודי כ'פיתרון סופי'. יש עדויות לכך שכפרים ערבים רבו ביניהם מי יקבל את הרכוש הנטוש של היהודים לאחר הכיבוש הנאצי.

אחרי המלחמה, ביוני 1946, קיבלה הליגה הערבית החלטה ליזום תוכנית מפורטת למלחמה מכרעת בציונות. "הערבים ישלחו צבאות לפלסטין", נכתב בעיתון 'אל-מצרי' 1947, "אם האו"ם יאשר את הצעת ועדת החלוקה".

להבדיל מכול אותם 'מאורעות', הפעם, היו מעורבים גם צבאות ערב – ירדן, מצרים, עיראק, סוריה ולבנון. כמובן שההגנה ולאחר מכן צה"ל עשו את שלהם בפעולות תגמול ובמבצעים, לרבות כרוז לערבים בשם ההגנה, שקרא לשלום. ראש עיריית חיפה, לדוגמה, הפציר בתושביה הערבים לא לנטוש את העיר, אך המנהיגים הערבים הבטיחו שעוד מעט תכבש הארץ כולה על ידי צבאות ערב וערביי חיפה ישובו לבתיהם בעקבות המנצחים.

זוהי איפוא ה'נכבה' האמיתית. בכל מלחמה יש גילויים שליליים, אבל תמיד צריך לזכור מי בחר במלחמה. המנהיגות הערבית היא הכתובת אליה צריכים הפלשתינאים לפנות. האו"ם הציע להם מדינה בגבולות נדיבים מאוד. הם – ליתר דיוק, מדינות ערב – בחרו במלחמה.

אם יש צורך בציון ה'נכבה', לא מדינת ישראל היא הכתובת, אלא האימפריאליזם הפן-ערבי והפן-אסלאמי שהתעלם מהאינטרסים של ערביי הארץ.

דוגמה מובהקת שאיש לא נותן דעתו עליה, היא העובדה שבמשך שמונה עשרה שנה – מהסכמי שביתת הנשק (1949) עד מלחמה ששת הימים – כל מה שמכונה 'השטחים הכבושים', לרבות מזרח ירושלים, היו בריבונות ערבית. מדוע, אפוא, ירדן ומצרים לא הציעו לערביי הארץ ריבונות ומדינה? גם האמנה הפלשתינית מתעלמת מכך. המטרה היא אחת – חיסולה של ישראל. מסתבר שכל אותה 'נכבה', מבחינת הזהות של המאשים והנאשם, היא שקר והונאה, כאילו הם הקורבן ואנחנו הרוצחים.

גם ישראלים מאמצים את התאוריה השקרית הזאת, מתוך דחף חברתי-פוליטי להילחם למען 'הצדק והקדמה' כסיסמה ולא כהשקפת עולם. הדברים מושפעים גם מהמציאות הפוליטית העכשווית הקשורה בחלוקה השרירותית שבין שמאל לימין. בעבר היווה השמאל הציוני אופוזיציה לשמאל האנטי-ציוני, כיום זהו הימין.

אין זה מקרה שהמחאה נגד הנכבה דווקא ביוזמת אנשי ימין. תמהני איך היו מגיבים על כך יצחק שדה, יגאל אלון או משה דיין? ומדוע ותיקי קיבוצים שנלחמו בתש"ח בגבורה ובחירוף נפש, פלמ"חניקים ותיקים וכל אותם בני משפחה שיקיריהם נפלו במלחמת השחרור – אינם מגיבים?

הנכבה של הישראלים מחליפה אויב באוהב – ומסלפת את עובדות היסוד של ההיסטוריה.

 21.5.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: