מראה לציונות הדתית

ד"ר מיכאל בן ארי, חבר כנסת מטעם סיעת 'האיחוד הלאומי'

ישנה קבוצה שראויה לכינוי: 'מועצת חכמי הציונות הדתית העליונה'. סלקטורים בשער, שמגדירים מי שייך לציונות הדתית ומי, להבדיל, 'מבאיש את ריחה'. בסולם הערכים של המועצה קיימת פזילה למעצבי דעת הקהל ואובססיה להיות הילד המקובל בכיתה. הילד ששונא חרדים ומלגלג להם, מבין את הערבים ומרחם על המסתננים, נגרר אחרי כל קמפיין פופוליסטי של השמאל ומזדעק להיות כינור ראשון בפסטיבלים מתוזמנים של הסתה וגינוי, בין אם מדובר ב'תג מחיר', ובין אם 'הדרת נשים' או 'תורת המלך'.

הסובלנות של המועצה כלפי שונאי ישראל ושונאי דת היא שם דבר. חבריה יתפוצצו מגאווה  אם יוסי שריד יסכים לשבת איתם באותו שולחן, או שאוניברסיטת ת"א תזמין מי מטעמם לפאנל של חרוף יהודים ודתיים.

חרוט בזיכרוני הדואט המרגש של המפד"ל עם טומי לפיד, שהוליד את ממשלת קיצוץ קצבאות הילדים, סגירת משרד הדת וכמעט שכחתי: ההתנתקות. כשזה מגיע  ל'נוער הגבעות' או חרדים, רחמנא ליצלן, אין זכר לסובלנות והפה יורק ארס של מאורת צפעונים.

אם יווצר חשש שיזהו את הילד שמנסה להיות מקובל עם אחד מהדחויים, תעלה השוועה: 'זה לא אני, זה הוא'. "אני", יזעק בחיוך ספק שחצני ספק חנפני, "אני דתי נורמאלי". הוא ידבר בלי הרף על חיבור לעם, אך ירחם על השכן האומלל שבתו התאהבה בבוסקילה, ואם זה לא בברצלונה – לא ידרוך בבית כנסת ספרדי.

למרבה עגמת הנפש, הוא לעולם לא יהיה מקובל. לאסונו, היה ויישאר על תקן 'השתמש וזרוק'. הוא רחוק מלהתחבר לעם: הוא לא מדבר את שפתו, לא חש את מצוקותיו. הוא עסוק בעניינים חשובים באמת כמו: חינוך מעורב, שכ"ל בישיבות ובאולפנות, או אפילו בגבעת האולפנא, אך מנותק מתופעת ההתבוללות הנוראית של בנות יהודיות, אסון שרובץ לפתחם של בתים רבים.

בלוד, ברמלה בבאר שבע ובעכו משתוללת תופעה של נישואי תערובת – גם עם קטינות. היחידים שנאבקים בתופעה ראש בראש הם אנשי להב"ה – תלמידי הרב כהנא; בהסברה אקטיבית, בשכנוע וגם במתן שיקום מקצועי ארוך טווח.

כמשיח לפי תומי אני שואל: איפה הייתה הציונות הדתית כשצונאמי המסתננים תקף ערים ושכונות, כשתושבי אילת, ערד, שכונת שפירא ופרדס כץ איבדו את המרחב הציבורי, את החופש לבלות עם הילדים בגן המשחקים או לשלוח את הילדה לחוג מבלי חשש שיאנסו אותה? לאן נעלמו מטיפי המוסר בנוסח של 'להלל ולא להתעלל', כשחקלאי מושבי צפון הנגב זעקו על הפקרת רכושם וביטחונם לשוד יום-יומי על ידי כנופיות בדואיות?

לפני כשנתיים חולל קשות בית העלמין במושבה מרחביה. יחימוביץ' לא היתה שם למענם, אך גם לא החוגים ה'יפים' של הציונות הדתית. הרבנים שהתרוצצו לחלק קוראן על כל שטיחון שנשרף במסגד, לא באו לחלק במרחביה את ספרי השירה של רחל. הסיפור של מרחביה הוא קצה הקרחון של הניכור מהעם ומצוקותיו.

בפעילותי הציבורית בחרתי להתעסק גם בעניינים שאינם 'בון טון'. בגייס החמישי באום אל פאחם ובעכו, בצביעות השמאל בבריכת גורדון, בהקמת 'סולידאריות שיח מוניס' בתוככי אוני' ת"א, בתעסוקה לציבור החרדי, שמודר ממקומות עבודה.

כמעריץ מושבע של נוער הגבעות אני מבלה במאחזים ומתחבר באהבה לרוח הלאומית של אוהדי בית"ר ירושלים. אין לי זמן  להתעסק בשאלה מה יחשבו עלי אברי גלעד או דויד גרוסמן.

בשביל 'מועצת חכמי הציונות הדתית', מדובר בכתב אישום חמור ש'מבאיש את ריחנו'. לדידם מדובר במתחזה מסוכן, החובש כיפה סרוגה, שמברך על  ההלל ביום העצמאות.

הגיע הזמן להתעורר. מי שמתיימר להתחבר אל העם, צריך קודם להתחבר אל עצמו, אל הערכים שחונכנו עליהם: ארץ ישראל ותורת ישראל ללא גמגומים והתייפייפות. העם צמא לזה, הוא ממש לא מתעניין במטיפי מוסר צדקניים, גם לא בפילוסופים מטעם עצמם, העסוקים בכתיבת 'אמנת כנרת', ומשוכנעים שהם יושבים בפנתיאון של האומה.

בינתיים, נגלה כאן סוד, רוב השיח בתוך מה שמכונה היום 'ציונות דתית' – זר ומנוכר לרוב העם, שגם מנוכר אליו.

 1.6.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: