שכונת התקווה: הפקולטה למדעי החיים

נינה בנאים

אינני מתויגת למגזר כזה או אחר בשום צורה. אני סתם תל אביבית בת 34, שנולדה וגדלה בשכונת התקווה ועדיין חיה כאן מתוך בחירה, למרות שאני יכולה להרשות לעצמי לגור בכל רחוב נחשק במרכז ת"א.

לראשונה בחיי יצאתי להפגנה. אחרי תקופה ארוכה של חרדות קיומיות כבר לא הייתה לי ברירה, למרות שרדיקליות היא ממני והלאה. כתבתי שלט פשוט על דף מבלוק ציור ועמדתי במחאה שקטה ואילמת, נותנת לסלוגן "פ' זה פחד" לדבר בשבילי, להעביר את התחושה שהייתה לי כשסודני הפתיע אותי מאחור ערב אחד, וקפץ עליי לחטוף לי את הבלקברי מהאוזן.

כך עמדתי במשך כשעתיים, מתבוננת בהמון. זזתי לפינה מרווחת יותר, ולקראת 20:00 זה קרה. ראיתי אותם, עם כל הלהט שקיצוניות והתנשאות יכולות להביא. חלקם צעקו שכל מי שנמצא פה גזען ועשו כל שביכולתם להתסיס; חלקם הסבירו בערמומיות לאנשי שכונה מבוגרים ותמימים כמה חשוב להצטרף להפגנה שלהם, חבורת רוטשילד, כי הם אלה שבאמת יצליחו לפתור את הבעיה בשכונות.

הלב שלי איים להתפוצץ, כבשתי את הצעקה שכבר כמעט היתה בחוץ. מבעד לפעילי הקרן החדשה ראיתי את חגי מטר, פעיל חברתי מבית היוצר של דפני וסתיו, צופה בשילוב ידיים מאופק ומבט מתנשא על הקופים המזרחיים שבוכים על מר גורלם.

הזעקה התפרצה. טיפסתי לבמה, ויתרתי על האלמוניות והסברתי לשכונה ולאנשים שאיתם גדלתי מי נמצא כאן וכמה חשוב לא ליפול במלכודת המסוכנת הזו. כשגדלים במקום מהסוג הזה, נאמנות זהו החוק הראשון שלומדים.

הסברתי איך מי שגדלה בכפר שמריהו, שהפכה את רוטשילד בקיץ שעבר ועורכת סרטים לארגון 'משפחה חדשה' – שמעודד נישואים עם 'פליטים' כזרז לתושבות קבע – מישהי כזו לעולם לא תוכל להיות הדוברת שלי.

עם כל הרצון הטוב והכנסת האורחים הידועה שלנו, מקומו של פעיל חברתי כמו מטר – סרבן גיוס ותיק עם עבר כבד בשייח ג'ארח – איננו כאן. סיימתי, החזרתי את המיקרופון לעסקן הפוליטי השכונתי וירדתי מהבמה.

בניגוד למה שנכתב באינטרנט, איש לא תקף את מטר פיזית וגם לא את כתב 'הארץ' שעמד לצידו. מהר מאוד הם נעטפו בטבעת אבטחה של חיילי מג"ב אגרסיביים, שהכניסה אותם לוואן משטרתי ששעט למקום מבטחים.

בפקולטה לחיי רחוב לימדו אותי ש'צדק חברתי' זה לא לעבור לגור פה או בשפירא כי זה נהיה 'נורא מגניב לגור בסלאמס'. צדק חברתי זה לקבל את העובדה שיש מי שגרים פה כי הם נולדו וגדלו פה ואין להם מספיק כסף להשתכן בבניין באוהאוס בדיזנגוף. כשמתחיל להיות להם מפחיד לצאת מהבית בלילה, אין להם אפשרות לחזור לעיר הלבנה או לבית של ההורים ברמת השרון.

השכונה שלנו – ואני מרשה לעצמי לדבר בשם הכלל – לא מעוניינת ולא מסוגלת להכיל כאלה שמטיפים לנו מוסר יהודי סטייל 'ואהבת לרעך כמוך' או 'אור לגויים', אבל שכחו ערכים יהודיים לא פחות חשובים כמו 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך' ו'עניי עירך קודמים'.

כשמאשימים אותנו בגזענות, תמיד יתעלמו מהשכנות הנפלאה שיש לנו עם אפריקאים מהממים מגאנה, משת"פים מהרשות וקהילה פיליפנית יפה וססגונית. אנחנו לא מתביישים להגיד: אמנם אנחנו לא משכילים כמוכם, אבל יש לנו תואר במדעי החיים ואותנו לא תצליחו לחרטט. אנחנו בטוחים שגם בגינת ברודצקי יש בריזה נהדרת, ואנחנו מתחייבים להביא את המרק.

4.6.12

מודעות פרסומת

One Comment to “שכונת התקווה: הפקולטה למדעי החיים”

  1. רק הסתייגות אחת יש לי: האנשים שאחראים לנוכחות האפריקנים (רובם כלל לא סודנים) בשכונות הם אלו שצועקים נגדם ומתסיסים את התושבים, והתושבים מצידם בעצמם הצביעו לאותם אנשים. הסמולנים כלל לא קשורים, הם רק מדברים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: