נתנו לנו עוזי

אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל

ארגון סביר איננו זקוק לבעל משרה מיוחדת שתפקידו להזכיר להנהלתו את חשיבותו של המשאב שיעמוד לרשותה בשעת מבחן.

מכיוון שככל הנראה, צה"ל איננו רואה עצמו כארגון סביר והוא משופע בממון ובמפקדות, יצר לעצמו את תפקיד הקמל"ר (קצין מילואים ראשי), שמטרתו להזכיר למטכ"ל את קיומו של מערך המילואים – כח ההכרעה של צה"ל.

העובדות מלמדות על כך שצה"ל התייחס ברצינות לכשירותן של יחידות המילואים דווקא בתקופה שקדמה לקמל"ר – קצין מצויין בזכות עצמו, יש לומר – והוא הלך והזניח אותן יותר ויותר לאחר הקמתו של המשרד. חיזוק לאותו קשר של הפכים הוא המקרה של תפקיד קצינת ח"ן ראשית. ככל שצה"ל ייחס חשיבות רבה יותר לשירותן של הנשים בצבא, הלך וירד מעמדה של קצינת ח"ן ראשית, עד לביטולו הסופי של התפקיד.

למרות עלייתם בתוהו של כל הניסיונות להתנער מצבא המילואים עד לכדי הפסקת אימוניו ופירוקו החלקי ערב מלחמת לבנון השנייה, ממשיך הארגון לראות בחייליו חבורה של נודניקים שמשום מה מתעקשים לדרוש ממנו לאמן אותם כראוי לקראת יום פקודה.

כיוון שבנודניקים עסקינן, התחכם צה"ל וניסה לסתום את פיותיהם בעזרת שני מהלכים: חוק המילואים ומשרת הקמל"ר.

חוק המילואים הוא תוצר של חשיבה רדודה, פופוליסטית ואנטי מקצועית, שהורתה בראשו של הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, והמשכה בביצועים העלובים של צבא היבשה כולו במלחמת לבנון האחרונה. מי שהתפרץ במחאה נלעגת וחסרת כל בסיס עובדתי נגד הסעת החיילים באוטובוסים (במקום ברכבת) בימי ראשון, הוא זה שהניע בכנסת את החוק, שהגיונו העקום מתבסס על הנחה לפיה ככל שישרת איש המילואים פחות, כך ייטב לו.

שלא במפתיע, העדרה של הבנה צבאית בסיסית בדבר הדרך שבה מגבשים יחידת מילואים לכדי כוח לוחם יעיל, היה מה שהביא לכך שהפעלת החוק יצרה את ההיפך ממה שהתכוונו אליו המחוקקים. לאחר שסיים להתפעל מ'ההקלה בנטל' הבין המילואימניק המצוי כי אם צה"ל נזקק לשירותיו בתדירות כה נמוכה, הרי שבעצם איננו זקוק לו כלל.

לכן, גם כאשר הוא נקרא סוף סוף לשירות, עושה איש המילואים כל מאמץ כדי לא להתייצ., אם אכן הוא מגיע, מה שמניע אותו הם אחריות לאומית ומחויבות אישית ליחידתו ולחבריו, שעולות לאין שיעור על אלה שהניעו את המחוקקים. אין פליאה שיחידות שלא התאמנו במשך שנתיים מתקשות לגייס מספיק לוחמים לאימון בשנה השלישית.

בניגוד למה שמסבירים האחראים לכשירות הנמוכה של יחידות המילואים, היא איננה תוצר של חוסר תקציב, אלא בבואה לסדר העדיפויות האמיתי במטכ"ל, שלמרבה הצער מזכיר את שהיה נהוג לפני מלחמת לבנון השנייה.
אל התמיהות בדבר החשיבות האמיתית שמייחס צה"ל ליחידות המילואים מצטרפת המשפטיזציה שאוכלת כל חלקה טובה של רצון לשרת. בימים אלה מתנהל שלב הטענות במשפט מותו של חייל מילואים שנהרג כשהנגמ"ש שנהג בו התהפך באימון.

יואל פלגי, שהיה חבר בקבוצת הצנחנים שצנחו באירופה במלחמת העולם השנייה, מסכם את ספרו 'רוח גדולה באה' במשפט שתקף גם היום: "אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה, אם תצא ותחזור – תִשפֵט, אם תשב ולא תעשה – תשפוט".

למרות שוועדת חקירה מקצועית, שאליה נוספו חוות דעת של אלוף הפיקוד ושל האלוף ישי בר, קבעה כי המג"ד שהיה מפקד האימון נהג "למעלה מהמצופה מהמג"ד הסביר", לא עמד צה"ל בלחץ המשפחה והעמיד את הקצין לדין פלילי בגין אחריותו, לכאורה, לתאונה. כך מיטלטל מג"ד מילואים מזה שנתיים בבתי המשפט כאילו הוא פושע מן המניין, ומעל עומדת צמרת צה"ל ושותקת, כאילו זה איננו מעניינה.

אל שני העניינים שהוזכרו לעיל מצטרפת עוד תופעה בעייתית של הענשת מפקדים שע"פ השקפת הרמטכ"לים כשלו ערכית, במקביל לקידומם של אחרים שכשלו באופן חמור לאין שיעור בתחום המבצעי.

הטקסים והנאומים לרגל 'יום המילואים' אינם יכולים להיות מענה להזנחה המבצעית והמוסרית שאותה חווים חיילי המילואים לאורך שנות שירותם.

8.6.12


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: