יהודה ושומרון: 45 שנות קריצה

 ד"ר איל לוין, חוקר במחלקה למדעי המדינה במרכז האוניברסיטאי באריאל

בתחום קבלת ההחלטות האנושית קיימת תופעה מעניינת: כאשר מתגלה פער בין דרישות תוצאה מסוימות לבין יכולתו של מקבל ההחלטות להשתמש במשאבים קיימים על מנת להשיג את התוצאות הנדרשות, קורה לא פעם שמקבל ההחלטות מגשר בין המצוי לרצוי על ידי כפל לשון. לתופעה זו קוראים גם 'תופעת הקריצה', ותולדותיה במקומותינו חופפים לתולדות גורלם של הישגי מלחמת ששת הימים.

זמן קצר לאחר המלחמה התברר שיש ויכוח גדול, האם המרחב שזכתה בו פתאום מדינת ישראל הוא שטחים כבושים או שטחים משוחררים. מחלוקות, טיבן שהן מקשות על חיינו, וכך נפתרה לה הבעיה: יש לקצר ולומר 'שטחים'.

בשנות השבעים, לאחר שגיירנו כהלכה את נואייבה לנביעות, את דהב לדי-זהב, ואת ביר גפגפה לרפידים, התברר פתאום ששבועת האמונים איננה עומדת במבחן המציאות, ורק חמור לא משנה את דעתו. מיד השתנתה הטרמינולוגיה, ולמען השלום ביצענו פינוי. לא גירוש, לא טרנספר, לא גלות ולא חורבן – אלא פינוי.

בשנות השמונים, עת נולד התיקו הפוליטי שבו החלו למשול לסירוגין ממשלות האחדות, נולדה מתוך קריצה הנוסחה המופלאה על פיה גם הוקפאה ההתיישבות ביהודה ושומרון וגם, בו זמנית, קיבלה סם חיים: הופסקה כליל הקמתם של ישובים חדשים, כתביעת השמאל, אך ניתנה תנופה מיוחדת לעיבוי הישובים הקיימים, כתביעת הימין. כך השיגו שני הצדדים במפה הפוליטית את מבוקשם על ידי קריצה משותפת.

בשנות התשעים, לכבוד הסכמי אוסלו, הולידה הקריצה הבחנה מילולית חדשה: יש התנחלויות, שהן סוג של גזירה עמה מסוגלת ממשלת ישראל להשלים, וישנן התנחלויות פוליטיות – אלו הרי הוקמו רק מתוך התרסה ובבוא היום יש לפנותן.

המשא ומתן עם סוריה הוליד קריצה חדשה נוספת: לא נסיגה מן הגולן, כפי שגורסים כמה תבוסתנים מן השמאל, אלא נסיגה בגולן. מי שייסוג מרמת הגולן יפקיר את ביטחון ישראל, אך מי שייסוג בגולן, לעומת זאת, יגלה אחריות לאומית.

גם ירושלים המאוחדת לא נמלטה מלשונם של הקורצים. העיר שחוברה לה יחדיו תעמוד בשלמותה לנצח נצחים; אלא שהדרך לשמור על שלמות זו, שלעולם לא תיפגע, היא בוויתור על הנטל הנורא של מקומות מיותרים כמו אבו דיס, ג'בל מוכבר, או שועאפט.

בשנות האלפיים הביאה עימה הקריצה את אחד מביטוייה השגורים עד היום: גושי ההתיישבות הגדולים. מציצנים כפייתיים במפות אינם רואים יותר מאשר יבלות קטנות שמעטרות את הקו הירוק; אך הקורצים המקצועיים, ששומה עליהם לגשר בין המציאות ובין השאיפות, מפליגים בשבחם של אותם גושים, ומי שהמפה אינה מוכרת להם עוד עלולים לחזות בדמיונם בשטחי לואיזיאנה הנרחבים הפרושים להם אי שם ממזרח לארץ ישראל המנדטורית.

לשיאה הגיעה התופעה בימים אלה, לכבוד 45 שנות קריצה. לא עוד פינוי, לא עוד נסיגה, אפילו לא התנתקות, אלא פטנט חדש כחול לבן: הזזה. חסידי זכויות הפלשתינאים יצליחו בניסיונם לדחוק את היהודים, והמתנחלים הנאבקים על כל גבעה יזכו גם הם בניצחון גדול, שהרי הבתים לא ייהרסו.

אנו, כל עם ישראל, נוכל לקרוץ זה לזה ולומר את שתי מילות הקסם עליהן מבוססת תורת הקריצה כולה: יהיה בסדר.

11.6.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: