נאמני הר הבית, מצעד הגאווה ומה שביניהם

 פרופ' רפי ישראלי, האוניברסיטה העברית

גאוות כולנו נתונה, ובדין, לחופש שניתן בארצנו לכל גוון פוליטי ואישי להביע את עצמו בחירות גמורה בציבור, ולזכות להגנת שלטונות החוק כאשר יש בכך צורך. מנגד, כאשר ישנו חשש לפגיעה בסדר הציבורי, ברגשות רוב הציבור, או טעם לפגם מובהק עד שאין הדעת סובלת – אזי כל חברה חופשית רשאית וחייבת לגונן על עצמה, על ערכיה ועל המכנים המשותפים המאגדים אותה.

זה שנים מנסים 'נאמני הר-הבית' להגשים את זכותם להיות שם, אך הם מסורבי גישה ע"י המשטרה ובגיבוי מערכת המשפט, שקובעת כי מפאת הסכנה לביטחון הציבור – אם חלילה תפרוץ אלימות מצד הערבים נגד ציבור המתפללים – עדיף שיקול של חיסכון בחיי אדם, ממימוש זכותם לחופש תנועה ודת. במשך השנים, כל אימת שהושלכו אבנים על מתפללים יהודים בכותל, הועדף פינוי המתפללים על פני השתלטות על הפורעים.

בספטמבר 2000, כאשר העז ראש האופוזיציה אריאל שרון לבקר בשטח הר הבית, וזאת למרות שזכותו להיות שם איננה פחותה מזו של ערבי וכניסתו אושרה ע"י ממשלת ישראל ותואמה עם ג'בריל רג'וב מן הרשות הפלשתינית, לא זו בלבד שפרצה מהומת דמים שצמחה לממדים מפלצתיים, אלא שהאירוע הפך לעילה אגדית לאלימות ולהצדקתה.

הפלשתינים הוצגו כחסרי דעת או ילדים מופרעים, שמשום שכש'מתגרים' בהם הם מסוגלים לגרום לאלפי קורבנות בנפש. התוצאה הישירה של ההגיון הזה היא כי ישראל, שנוהגת מנהג בת-תרבות ונכונה לחלוק את מקום קודשיה בהר הבית עם המוסלמים, מודרת משם לחלוטין, ואילו סילוקה הגמור משם, השחתת שרידי הקודש שנותרו באתר ושלילה של זכותם במקום, חייבת להיוותר ללא תגובה.

אין לאיש זכות לחלוק על העדפותיו המיניות של איש אחר, אולם, כשם שאין לאנשים בעלי נטיות מיניות רגילות במה להתגאות ואינם צועדים ברחובות כדי לזעוק את גאוותם, כך קשה לראות מדוע העדפה מינית שונה צריכה לצאת לרשות הרבים.

לא איומי הפרת החוק והסדר מצד מתנגדי הצעדה והמואסים בה צריכים להשפיע על קובעי גורלה בכל שנה, אלא הפרעה לרגשות הרבים (בהצגת חינחונים ואברי גוף אינטימיים ברשות הרבים) היא שצריכה לגרום להם חלחלה.

מצעדים עורכים כדי להפגין הישגים ולהתברך במפעלים יוצאי-דופן, לחגוג אירועים נדירים וחגיגיים או מועדים. אם הגאים והגאות חפצים להפגין למען זכויות שוות, אין צורך להתערטל לשם כך; אם הם מבקשים להדגיש את הישגיהם, אין שום רבותא בהתנשקויות בין בני אותו מין בפומבי.

הפגנות כאלו, שללא חלקן המיני המוחצן היו אולי מושכות גם תשומת לב ותמיכה, מביאות קהל רחב לידי הסתייגות וסלידה, וחלקו אף לסף אלימות. הן היו עוברות בשלום ללא קריאת תיגר על ציבורים רחבים, לו כוונתן היתה מאבק צודק לזכותו של הפרט לנהוג כחפצו.

מדוע במקרה של נאמני הר הבית גובר שיקול ביטחון הציבור על זכותם לבקר בקודשי אומתם? אם דוחים את שיקול הביטחון – למרות איומי המתנגדים לצעדת הגאווה – כדי להגן על זכויות הגאים, מדוע לא תישמר זכות דומה גם ללא-גאים כמו נאמני הר הבית? מדוע למאיימים ומשתמשים באלימות נותנים זכות קדימה?

אין דבר נורא לאמות המשפט מאשר איפה ואיפה. אם מערכת הצדק רוצה להגביר את אמון הציבור בה, עליה לנקוט דין אחד לכולם: או שזכות הפרט לפגוע ברגשות הציבור, ואז היא ישימה גם לגאים וגם לנאמני הר-הבית; אם שלום הציבור עדיף, לא רק מה שממריד את הערבים יאה להשמר ממנו, אלא גם מה שפוגע בציבור הרחב.

20.6.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: