להפוך מילדים להורים

יאיר שלג

גזירת הפינוי מגבעת האולפנה וממגרון היא אכן גזירה בעייתית, שמוטב היה לו לא היתה באה לעולם. גם אדם כמוני, שסבור באופן עקרוני שלמען הסדר שלום ראוי לוותר בצער על חלום ארץ-ישראל השלמה, לא מקבל את הרעיון שתביעת בעלות על קרקע שטרם התבררה סופית בערכאה הרלוונטית, צריכה לגרום לפינויים של בני-אדם מהבתים בהם הם יושבים, במקום לנהוג כמקובל במקרים כאלה ולפצות את בעלי הקרקע. ובכל זאת, מותר לשאול: בבוא ימי הפינוי, האמנם ראוי שתבער הארץ בשל גורלם של חמישה בתים בגבעת האולפנה?

בקיץ הזה אמורה מדינת ישראל לקבל את ההכרעה הקשה והגורלית ביותר בתולדותיה. האמנם ראוי שתשומת-הלב של ראשי המדינה ושל החברה כולה, תוסט לגורלם של חמשת הבתים, או שמא ראוי שכל אדם בעל אחריות יעשה הכל כדי שההיסטוריונים לא ישאלו את עצמם בתדהמה איך קרה שזה היה הנושא שהעסיק את החברה הישראלית בקיץ תשע"ב?

בצד ההתנגדות לעצם החלטת הפינוי, מותר גם לשאול איך קרה שכל-כך הרבה בתים ביו"ש בנויים על קרקעות פרטיות, ומה קרה להנחיות עורכת-הדין פליאה אלבק, שאחרי בג"ץ אלון-מורה מ-1979 הנחתה להתיישב רק על 'אדמות מדינה'? האם השתלטות על קרקע פרטית היא עניין שאמור להטריד רק שמאלנים, או גם את תלמידי הרב צבי-יהודה, שאסר על פגיעה בזכויות פרטיות של ערבים?

גם נסיבות ההסדר שהושג, כלל הנראה, לפינוי שקט, אינן מלבבות. אפשר לאמץ עמדה עקרונית ממלכתית של פינוי שקט ואפשר לאמץ עמדה עקרונית של הבערת השטח. אבל פרנסי בית-אל בחרו בעמדה הבעייתית מכולן: להשתמש באיום 'הבערת השטח' כדי להשיג הסכם נוח יותר – כאילו היה זה 'פרוטקשן' נוסח ארגוני פשע. בנסיבות אלה, אין פלא שקיצוני הגבעות הדירו את רגליהם מבית-אל. הם הבינו היטב שמשתמשים בהם.

לציונות הדתית יש ציפיה לראות את עצמה תופסת עמדה משמעותית יותר בהנהגת המדינה. זו ציפיה מוצדקת, משום ששילוב הזהויות שמגלמת הציונות הדתית – לאומית, דתית ומודרנית – חיוני כיום יותר מאי-פעם לדיוקנה התרבותי-רוחני של החברה. אבל קודם לכן עליה לעבור לצאת ממעמדה הילדותי.

הציונות הדתית מדברת גבוהה גבוהה על רצונה להשיג את עמדת ההורה, אבל בפועל בוחרת כל הזמן להישאר בעמדת הילד. אמנם ילד אידיאליסט, אבל כזה שמסתפק בעמדת הצווחה על הוריו שבוגדים באידיאלים. בפועל, כדי להגיע לעמדת הנהגה צריך לאמץ את הפרספקטיבה שלה גם בדרך אליה.

השינוי צריך להיות בראיית התמונה הרחבה, והתחשבות במגוון השיקולים והאילוצים. כל אחד מאיתנו שהגיע למעמד הורה יודע שאי-אפשר לקבל הכרעות רק לפי השאיפות הערכיות הראשוניות, יש צורך בהתחשבות באילוצי המציאות. מדוע מה שמובן מאליו כשמדובר במשפחה, פסול ומגונה בזירה הלאומית?

השינוי השני שדרוש הוא מעבר מעמדה מגזרית, למאבק בשם ערכי צדק כלליים. פירוש הדבר, למשל, שאי-אפשר לטעון (גם אם הטענה מוצדקת) שבעלי הקרקע במגרון ובית-אל צריכים להסתפק בפיצויים, ובמקביל לתבוע את פינויין של משפחות ערביות בשייח' ג'ראח או בחברון, בשם קושאנים עתיקים.

המעבר לעמדת הנהגה לא יתרחש בלי שהציונות הדתית תשנה את הפריזמה דרכה היא מתבוננת בענייני החברה.

22.6.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: