תנו לחיות בשקט

רעות יפעת, סטודנטית לתואר שני ומגישת תכניות בתחנות רדיו אזוריות

בשנה שעברה לא יצאתי אפילו להפגנה אחת. המדינה גרמה לי לחיות בפסימיות נוראית, במיוחד לנוכח המצב הביטחוני והחברתי, וחשבתי לתומי שדבר לא ישתנה. יהונתן גפן כתב בעבר בשירו: 'רכבת העמק': "המדינה במשבר והכל מתפורר, תגיד לי על מי לסמוך". חשבתי שאסמוך רק על עצמי.

בשבת האחרונה המונים יצאו לרחובות. רחובות תל אביב, בעיקר אזור הבימה-אבן גבירול-כיכר רבין התמלאו בבני אדם. הגעתי לאחת ההפגנות כדי לתת חיבוק ולחזק פעיל, ולאחר החיבוק הלכתי.

ביום שישי ראיתי שעצרו את תומר שרון. כתבתי סטטוס בפייסבוק וקראתי לאנשים נוספים לצאת מהבית, כדי שנוכל לחיות. כתבתי שאי אפשר לשתוק יותר, וביקשתי להפגין כדי לבקש שייתנו לנו לחיות בשקט, כדי שחברי הכנסת ישנו חוקים, יוסיפו חוקים, יאפשרו זכויות – כדי שלא נחשוב על השלמת הכנסה. שיאפשרו לנו להתקיים בכבוד.

במוצאי שבת הגעתי להפגנה שעתיים אחרי שהחלה. השעה היתה עשר וחצי בלילה. ירדתי מכיכר הבימה לכיוון כיכר רבין. כן, רציתי לצעוק, רציתי שישמעו אותי, שיראו שכואב לי על כך שאני מנסה לעשות חישובים איך לסגור את החודש, שאני צריכה למנוע מעצמי דברים כדי לשלם שכר דירה. כואב לי – ואני גרה בדרום העיר, בשכונה שנחשבת זולה יחסית, עם שותף. ובכל זאת מתקשה.

דעתי היא כדבריו של יצחק רבין: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". אינני מאמינה במלחמות, אבל אני מאמינה בהגנה על זכויותיי, כדי שלילדיי שלי תהיה מדינה.

באתי להפגנה כדי להביע את הקול הדומם. רציתי לראות מה קורה, כדי שאוכל לספר על כך בתכנית הרדיו שאני מגישה. רק זה, ולהגיע הביתה בשלום. בדרכי חלפתי על פני בנק לאומי, שם היתה התקהלות בחדר הכספומט. נכנסתי פנימה וראיתי שם אנשים שדופקים על הקירות. לא עשיתי דבר שאינו חוקי.

תוך שניות ספורות סגרו שוטרים את דלתות הבנק. הראיתי להם כרטיס ביקור של אשת תקשורת ונעניתי: "כשיגיע קצין המשטרה – דברי איתו". נעמדתי בצד וחיכיתי לבשורה. שוטרת לקחה אותי לנידת, שם נאזקתי. ביקשתי את הקצין, אולם נאמר לי שאפגוש אותו רק בתחנת המשטרה. נלקחתי לחקירה ללא שניתנה לי כוס מים וללא תרופות שהייתי זקוקה להן.

הוחזקתי יותר מעשר שעות ללא תנאים, ללא כדורים, ללא כסא לשבת עליו, כשהשוטר שהופקד עליי ועל העצורים הנוספים מתנהג בחוסר כבוד וקורא לנו 'חיות'.

שירתתי בצבא, לימדתי תקשורת, אני משלמת מיסים, תורמת ומתנדבת למען הזולת – ועדיין מתקשה לגמור את החודש. לצערי, לטוב או לרע חינכו אותי לגור כאן ולא לרדת מהארץ, אחרת סביר להניח שהייתי עושה זאת. אני מכירה לא מעט חברים בוגרי יחידות קרביות, משמנה ומסלתה של המדינה, שבחרו לעזוב. נמאס לי לחשוב מדי יום על האפשרות הזאת.

המדינה ומנהיגיה צריכים לאפשר לצעירים לחיות ולהתקיים בכבוד. קראו לנו חיות – ואנו רק ביקשנו לחיות. אנא, טייקונים ושוטרים יקרים: תנו לנו לחיות בשקט.

26.6.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: