עשר אצבעות מכוונות

טל רפאל

באיזשהו שלב זה קורה לכל הורה. הוא פותח ספר שירי ילדים והתובנה מכה בו: לשירי הילדים הישנים והאהובים יש בתים אבודים. מדובר בקטעים שלמים שהיו בעבר חלק מהשיר, אך ככל הנראה מישהו השמיט אותם בכוונת מכוון, ובמהלך השנים נשכחו כלא היו.

כך מגלה ההורה ההמום את הסיבה האמיתית שבגללה החל פילפילון לצעוד. זה קרה "בסוף המבהיל", כ"שבא הביתה אבא פיל" – "פיל פילון נבהל מאוד, ומיד התחיל לצעוד". עוד מתוודע ההורה הממוצע לעובדה שעשר האצבעות שבונות בית ושובך יונים – יודעות גם לנפנף בתוכחה: "אך אבוי לילד רע, אצבע נו-נו-נו עושה" וכך הוא מגלה שגם סופו של יונתן הקטן לא היה מרנין במיוחד, ולאחר שנפער חור גדול במכנסיו, "מן העץ התגלגל ועונשו קיבל".

מעבר לעובדה שמדובר בגילויים מרעישים, הם מלמדים דבר או שניים על החינוך של פעם. חינוך של הורים 'מבהילים' (במיוחד אבות), של ילדים 'רעים', חינוך מבוסס תורת גמול ועונשים ש'צריך לקבל'.

יהיו שיאמרו שלא לחינם הושמטו הקטעים הללו מן השירים, והדבר מעיד על תהליך שאנו מצויים כעת בשיאו. בימינו, אבא פיל היו מדוּוַח ישירות לשירותי הרווחה; התפיסה היא ש'אין ילד רע – רק ילד שרע לו'; אצבע שעושה נו-נו-נו מופנית לרוב כלפי ההורה, ועונשים נחשבים לכלי חינוכי פרימיטיבי. ניתן לומר שהגענו לעידן האנטיתזה: כמה מורות יוצאות מהכיתה ממררות בבכי? כמה ילדים מאיימים על ההורים שלהם שיתקשרו למועצה לשלום הילד? כמה מבוגרים חוששים לצעוד בפארק, מחשש שייתקלו בנערים בני 13? עכשיו חזרו 60 שנה אחורה. רואים את ההבדל?

בשבוע הבא ייצאו למעלה ממיליון ילדים לחופש הגדול. הם ייצטרפו לתלמידי התיכונים שיצאו לחופשה בשבוע שעבר. הכותרות ידועות מראש. לא מזמן הוכתרה ישראל במקום השני בשיעור שתיית אלכוהול בגילאים נמוכים. סף הכניסה להתמכרויות, כך נאמר בשבוע האחרון בכנסת, ירד לגיל 9.

זאת תמונת המצב: בחדשות ידווחו על גל של אלימות ועל החופש הגדול שגובה קורבנות. הצירופים הקליטים: 'קטטה-פאב', 'דקירה-סיגריה', 'התעללות- פייסבוק' יככבו בראש המצעדים. למי שלא שמע, הרי התחזית: בחופש הגדול הילדים במדינת ישראל יעשו שטויות.

התשובה לשאלה איך מתמודדים עם התופעה הזו תלויה לא רק בוועדות בכנסת, בעמותות הנוער ובניידות שיסרקו גנים חשוכים, היא תלויה גם בשאלה אלו שירי ילדים חדשים נבחר לכתוב. מרוב שהרחקנו לכת עם האנטיתזה, איבדנו את המוסכמה הבסיסית של היררכיה על בסיס גילאי. המבוגר לא צריך להבהיל, לדגול בשיטות 'זבנג וגמרנו' או להעניש. המבוגר לא חייב להיות אבא פיל. אבל יש רגעים שבהם הוא פשוט חייב להיות מבוגר. לא בשביל מפלס האלימות, אלא בשביל הילד שלו.

החופש גדול, אבל הילד עדיין קטן. כולנו – הורים, אחים גדולים, אנשי חינוך ומדריכים – צריכים לזכור את אותו חבל דק. ילד אינו רע, אבל לא תמיד יודע מה טוב. הוא צריך תמיכה בלי סוף ואהבה אין קץ – אבל גם גבולות. ילד זקוק לעשר אצבעות מכוונות.

27.6.12

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: