קרון התהלוכה של האנטישמיות הצרפתית

ד"ר מנפרד גרסטנפלד, יו"ר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. פרסם ספרים בנושא האנטישמיות החדשה

גינויים רבים נשמעו לאחר שמוחמד מראח, צרפתי ממוצא אלג'ירי, רצח מורה יהודי ושלושה ילדים בבית הספר 'אוצר התורה' בטולוז לפני כשלושה חודשים. נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, ביקר בבית הספר; המתמודד מולו, פרנסואה הולנד – שנבחר לאחר מכן לנשיא – עצר את הקמפיין שלו למשך יומיים מתוך כבוד לקורבנות. הגינויים הגיעו לא רק מצרפת, אלא מכל רחבי העולם.

גם תגובות אחרות נשמעו. בבית הספר התקבלו בדואר האלקטרוני הודעות שנאה ואיומים. לאחרונה נודע כי בעקבות הטבח, האנטישמיות בצרפת גדלה מאוד. שירות ההגנה של הקהילה היהודית (SPCJ) תיעד יותר מ-90 תקריות אנטישמיות במהלך עשרת הימים שלאחר הרצח.

במשרד הפנים תועדו 148 תקריות אנטישמיות בחודשים מרץ ואפריל, 43 מהן סווגו כאלימות – כפול ממספר התקריות בחודשים המקבילים בשנה הקודמת. בתקרית האלימה האחרונה, שאירעה במרסיי, שני יהודים הותקפו על ידי אלמונים, שהזדהו כפלשתינים ש"רוצים להשמיד את היהודים".

התקפות אלו שיקפו את האמפתיה שקיימת כלפי הרוצח מראח. במאה הנוכחית, ההתפרצויות העיקריות של תקריות אנטישמיות במערב אירופה, נקשרות, בדרך כלל, להתפתחויות במזרח התיכון. כך היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה.

במחצית השנייה של המאה הקודמת היו שלוש התפרצויות אלימות אנטישמיות: 'מגיפת צלב הקרס' (1959-1960), גל נוסף בשנות ה-70 המאוחרות וה-80 המוקדמות, ואחד בין 1987-1990. האירועים נחקרו על ידי סיימון אפשטיין, מומחה לאנטישמיות, שהגיע למסקנה כי היו תוצאה של חוקי אוטונומיה. במילים אחרות, הם 'תודלקו' על ידי החקיקה.

ניתן אפוא להצביע על נקודת מבט מפחידה: לא רק התפתחויות במזרח התיכון יכולות להגדיל באופן משמעותי תקריות אנטישמיות בחו"ל, אלא אף מעשה מרכזי של אלימות אנטישמית, שמשמש 'קרון תהלוכה' ומסמן את הדרך לאירועים שבאים בעקבותיו. השפעת התקיפה הנקודתית אינה רק על הקורבנות, אלא על האווירה הציבורית ועל המותקפים הבאים.

לפחות שני לקחים יש להפיק מן ההתפתחויות שלאחר הרצח בטולוז. האחד הוא שסימפטיה כלפי הקהילה היהודית – על אף שהיא ברוכה – נשארת בצלן של התגובות האלימות שמעוררת התקיפה, שברובן מגיעות מתוך הקהילה המוסלמית. כוחות הרשע, לא משנה כמה הם קטנים, יכולים להתגבר על כוחות הטוב.

זוהי המציאות שרבים אינם יכולים להבין. מאמצים רבים נעשים באירופה כדי להילחם באנטישמיות, לרבות הוראת השואה, ולמרות זאת השפעתם מפגרת אחרי הישגיהם של האנטישמים. השמצה ודה-לגיטימציה קלים לביצוע. להילחם בהם – קשה מאוד.

הלקח הנוסף שקוף פחות: לאחר שנרטיב מסוים חודר לחברה, נוצר גידול בהשפעה השולית. יורשיו של מראח באו, ככל הנראה, משולי החברה, אך בזרם המרכזי יש לא פחות תופעות מדאיגות. בארוחות ערב נכבדות הדיאלוג הדומיננטי הוא אנטי ישראלי, ומי שרוצה למצוא חן בעיני המארח חייב להצטרף לשיח המשמיץ. לעומת זאת, על מי שמחזיק בדעות פרו-ישראליות מוטלת שתיקה כבדה.

בעולם האקדמי, אם מרצים מובילים במחלקה באוניברסיטה הם אנטי-ישראליים, הסגל הזוטר חייב לאמץ את דעתם המלומדת כיוון שהוא רוצה להצליח בקריירה. הדבר נכון גם לגבי סטודנטים שמבקשים לזכות לציונים טובים.

התופעה דומה למתרחש בקרב עיתונאים שכותבים לתחנות טלוויזיה אנטי ישראליות או כתבים בעיתונים אירופיים בישראל. תופעות ההתגייסות נגד ישראל באירופה מעולם לא נחקרה כראוי, אך נראית כאחד מעמודי התווך של ההטייה נגדה בעולם.

28.6.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: