לא קיצוניות, חתירה אל האמת

בצלאל סמוטריץ', חבר הנהלת תנועת 'קוממיות'

בגליון השבת שעברה פרסם יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, רשימה שתמציתה, במשפט אחד: "לאיש אין זכות לחשוב אחרת ממני, ואם הוא חושב כך אז הוא אלים, הזוי, קיצוני ונושא באחריות ל'תג מחיר' ולפגיעה ברכבו של זמביש".

קו הטיעון של דיין כל כך מופרך עד שמצד עצמו אינו ראוי לתגובה, אך כדי שהדברים לא יוותרו ללא מענה, אנסה להבהיר בתמצית את היסוד הערכי של עמדת 'קוממיות'.

מוסכם על כולם שההתיישבות ביהודה ושומרון הוקמה מלכתחילה כתנועה ערכית-חינוכית, ששואפת להחיות ולשמר בהוויה הישראלית את החזון היהודי-ציוני-התיישבותי, חזון הגאולה והשיבה אל הארץ ואל המקורות. היא אמרה בפשטות ובקול צלול "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" ומתוך כך, עוד לפני הפן המעשי שבה, היא הגדולה שבמפעלים החינוכיים של הציונות הדתית ופניה אל העם ואל הממשלה.

על רקע הגדרה זו, לא ניתן להתעלם מכך שבשני העשורים האחרונים, בצד ההתפתחות הפיזית העצומה, איבדה ההתיישבות משהו מן הרוח, מכוח המשיכה, מסוד הקסם שלה שהילך בשנותיה הראשונות על הציונות הדתית כולה, והיה לאחד ממנועי הצמיחה הגדולים והמשמעותיים שלה.

בראשית ימיה היתה ההתיישבות 'תנועה' במובנה הפשוט של המילה – מניעה, סוחפת, מובילה, יוזמת, ממגנטת, כזו שמרימה דגל וקוראת אליו את ההמונים. וההמונים באו – מהם פיזית ממש, ומהם בליבם, שואפים מלוא ריאותיהם את אווירהּ החלוצי, האידיאליסטי והחרוץ.

אולם בעשורים האחרונים פינתה 'התנועה' את מקומה ל'מפעל' – משהו טכני, שגם אם יצליח 'לייצר' עוד ועוד בתים וישובים, לא יצליח להדביק בהתלהבות, שכבר אינה ניכרת אצלו, את העם בישראל. ביטוי אחד של תהליך הזה הוא פניית רוח ההתנדבות האידיאליסטית של הנוער שלנו למחוזות אחרים, חשובים ויקרים אף הם – לעיירות הפיתוח, לפרויקטים חברתיים ולמפעלי החסד והרווחה, ונטישה כמעט מוחלטת שלה את ההתיישבות והאחיזה העיקשת באדמת הארץ. ההתיישבות הפכה לא אטרקטיבית, לא מושכת ולא מאתגרת.

קברניטי ההתיישבות הם ללא כל ספק אנשים חרוצים, מסורים ואידיאליסטים, שניחנו בכישורים וביכולות מעשיות יוצאות מן הכלל. אבל השיטה שבעזרתה הם חוללו ומחוללים כאן את המפעל המעשי חסרה את אותו כוח משיכה, את אותה יכולת להדביק את ההמונים ולסחוף אותם אל הדגל, וזו ללא כל ספק אחת הסיבות לכך שההתיישבות מאבדת את תמיכתה בציבור הרחב.

תמרונים והתנהלות של 'תן וקח', גם אם הם מביאים אל התוצאה המעשית הטובה ביותר, אינם יכולים לסחוף את ההמונים. מטבעם, הם תמיד יהיו עניין של מעטים, שותפי סוד ומביני דבר, ולעולם לא יהיו אטרקטיביים, מושכים ומלהיבים. כדי להלהיב ולסחוף את ההמון יש צורך בעוצמות, בנשיאת אמת בגאון, בהצבת חזון גבוה, זקוף, בוטח ומאמין. זה ההבדל בין פרוייקטור טוב לבין מנהיג, בין מי שהציב כמטרה את בניין החומר למי שמתיימר לבנות בניין של רוח.

נשיאת האמת בגאון, מתוך אמונה בחוסנה ובצדקתה של ההתיישבות, היא שעומדת מאחורי הרצון 'לאחוז את השור בקרניו', להילחם על האמת, לסרב להשלים עם השקר, ולא לשוש להגיע ל'הבנות' אודותיו עם הממשלה, בעוד ההנהגה ממשיכה ליפול ברשתו ונעדרת את העוז להקהות את שיניו ולהכריעו.

זו התפיסה היסודית שעומדת מאחורי הדרישה מנבחרי הציבור 'ללכת עד הסוף' עם האמת, להצביע בעד חוק ההסדרה ולא לשעות לפתרונות קלים של העתקות וניסורים, גם במחיר פיטוריהם. זו התפיסה היסודית שעומדת גם מאחורי הנכונות להיאבק, בלית ברירה, נגד ההרס, ולשלם על כך מחיר אישי וציבורי כבד.

מאחורי 'החתירה למאבק' סביב גבעת האולפנה לא עומדים אלימות, לא כוחנות, ובוודאי שלא ייאוש והמעטה בערכה או בחוסנה של ההתיישבות. נשיאת האמת בגאון היא, ורק היא, תוכל להחזיר להתיישבות את קסמה ואת כוחה להוביל את עם ישראל אל ייעודו. את זה לא יוכלו להשיג 300 בתים. גם לא 3000.

 29.6.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: