מורשת שמיר: דבקות במטרה ופשרה הכרחית

מאמר מערכת

מותו של יצחק שמיר מביא, בהכרח, להרהור על אופיים ודרכם הפוליטית-מדינית של ראשי ממשלה. שמיר (יזרניצקי) עמד יחד עם ישראל אלדד ונתן ילין-מור בראש ארגון שחרור מהפכני, אנטי-אימפריאליסטי וציוני רדיקלי, ארגון לח"י. כמהפכן, לא נרתע משום פעולה שנועדה לקדם את מטרות הארגון. לא לחינם התפצלו מתוך לח"י קבוצות חברים שהלכו לשמאל הקיצוני, למפלגה הקומוניסטית, וקבוצות אחרות, אולי רוב מנינו ובניינו של הארגון, שהלכו לימין.

כשהגיע יצחק שמיר לראשות הממשלה פעל כפי שמהפכן שמגיע לשלטון פועל: הוא דבק במטרות האידיאולוגיות, והיה מוכן לפשרות מסוימות כדי לשמור על הישגים, למשל כשלא היתה ברירה אלא לקיים ממשלת אחדות.

ייתכן שאחת הטעויות שלו כראש ממשלה היתה שהיה נוקשה מדי, ולא לקח בחשבון שנוקשות ברמה מסוימת עלולה להביא לשחיקה בתמיכה הציבורית ולאיבוד השלטון. במקרה שלו פירוש הדבר היה שכל עוד היה בכוחו לבלום בעוצמת אישיותו יוזמות מדיניות מסוכנות, ישראל בלמה ונגרם נזק מועט. אך ברגע שפינה את מקומו, אירעה מפולת: מפלגת העבודה בראשותם של יצחק רבין ושמעון פרס עלתה לשלטון, ונפתח עידן אוסלו.

יותר מזה: אין מנוס מההשוואה בין שמיר לבין שותפו בשתי תקופות לממשלת אחדות, שמעון פרס. היום יש הסכמה כללית בקרב שכבות רחבות בציבור, ששמיר ה'נוקשה', כביכול, צדק בעמדותיו בתחום המדיני. הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים, ואכן ספק גדול אם הוויתור הטריטוריאלי המפליג על חצי האי סיני שווה את התמורה. המתחולל היום בסיני ובמצרים מלמד שהסכמים במזרח התיכון נכתבים על דיונת חול.

שמיר גם התנגד בכל תוקף לוויתורים טריטוריאליים ביהודה, שומרון ועזה והמפולת הבטחונית שנגרמה כתוצאה מהסכמי אוסלו ברורה. כך גם לגבי מסע הדה-לגיטימציה לישראל, שקיבל תנופה כתוצאה מכך שישראל העניקה לגיטימציה לאש"ף.

למרבה האירוניה הטראגית, שמעון פרס הוא זה שנהנה מתמיכה נטולת ביקורת בתקשורת הישראלית. הוא לא נאלץ לשלם שום מחיר ציבורי על מחדל אוסלו. כשמעלים על נס את מדיניותו של שמיר, חובה להזכיר את נשיא המדינה שעדיין חושב במושגים של שיפור עמדות. אהוד אולמרט הותיר אחריו לא רק אדמה חרוכה במישור המדיני, אלא גם שתי אנדרטאות: הולילנד ושמעון פרס.

שמיר מעולם לא ניהל מאבקי שלטון קרייריסטיים. יורשיו ניהלו מאבקים כאלה, אך היה ביניהם לפחות אחד שנאבק מתוך תחושת שליחות – אף כי יש מי שמנסים לפגוע בתדמיתו בהשוואות נואלות עם שמיר. זהו ראש הממשלה נתניהו.

היפוכו של שמיר אינו נתניהו, אלא שמעון פרס. נתניהו הוא 'שמיר משופר': הוא יודע שצריך גם לצאת להתקפה ולא רק להתבצר בהגנה. נטייתו של פרס לנהל מדיניות פרטית ולחתור תחת יריבים פוליטיים, לאבד את הצפון ולא להבדיל בין ידיד לאויב – נשארה. והחמור ביותר: בסיוע תקשורת אטומה ומקלסת נמנע מהציבור לתבוע ממי שמכהן היום כנשיא המדינה דין וחשבון על מעשיו ומחדליו.

עוד לפני אוסלו, יש לא מעט עדויות שפרס 'לא התלהב' מהעליה ההמונית מרוסיה. שורשי השקפתו השלילית בנושא מתגלים פעם אחר פעם בהתבטאויות גזעניות שהפכו למקובלות בארצות הברית בקרב יהודים ליברלים כפיטר ביינרט. הנשיא לשעבר קלינטון חוזר פעם אחר פעם על ההאשמה שעולי רוסיה הם מכשול לשלום.

מבחינת שמיר, הציוני בכל רמ"ח אבריו, עליית רוסיה ומדינות חבר העמים היתה גולת הכותרת של מנהיגותו. יש טעם לחזור וללמוד שיעור מתקופתו כראש ממשלה.

 אמנון לורד

2.7.12

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: