האידיאולוג האחרון

דוד מרחב

יצחק שמיר היה ראש הממשלה השמרן הראשון של ישראל: הוא תיעב שינויים והעדיף את הקיים על פני החדש. עיקר השמרנות של שמיר התבטאה בתובנה אחת, ברורה ומרכזית: כל שינוי ביחסים עם הערבים, שיהיה כרוך בוויתור – יסתיים באסון.

כתלמיד נאמן של מורשת ז'בוטינסקי, העדיף שמיר לשמר את 'קיר הברזל' על פני ניסויים מדיניים מפוקפקים. כששמעון פרס הגיע אליו עם 'הסכם לונדון' שבמרכזו פתרון הבעיה הערבית במסגרת הממלכה ההאשמית, הבין שמדובר בתרגיל שתכליתו למשוך את ישראל למשא ומתן מדיני שבו תונח דרישת הפלשתינים לעצמאות בתחומי יהודה ושומרון. הוא הקדים את פרס בהבנה שאש"ף חותר לתוכנית שלבים עם הפנים ליפו ולחיפה. תהליך אוסלו הוכיח את צדקת סירובו ללכת להרפתקה מדינית.

שמיר הוא דמות טרגית: הארץ כבר לא תהיה שלמה, והסירוב הישראלי של פוליטיקאים כמו בוגי יעלון להסכים לוויתורים מרחיקי-לכת לפלשתינים, נובע מאי-אמון בסיסי בערבים נוכח סרבנותם המתמשכת – לא מנאמנות לאידיאת שלמות הארץ, שלה התחייבה תנועת החירות עת נוסדה. נפילתו מראשות הממשלה לפני 20 שנה בסיועו הנדיב של הימין הקיצוני, ריסקה את הרעיון שלו היה מחויב למן פעילותו במחתרת.

ההיסטוריונים יתקשו לנסח את מורשת שמיר, כשם שעד היום איש איננו יודע מהי מורשת רבין. להבדיל מפרס יבדל"א, שמיר ביקש לעמוד בפרץ כאשר האינטרס הלאומי החיוני עומד לנגד עיניו. הוא לא יצק יסודות לאיזו מורשת.

בכך, אולי, טמונה גדולתו המנהיגותית: מול החתרנות האינסופית של השמאל בשנות ה-70' וה-80' לקדם את סדר היום הכוזב של 'שתי מדינות לשני עמים' ומשא ומתן עם אש"ף, שמיר סירב לתת לגיטימציה למנהיגותו של ערפאת. הוא עמד על כך איתן מול הלחץ האמריקני, שתרם לנפילתו בבחירות לכנסת ה-13.

הטעות ההיסטורית של רבין וקריסת הקו של שמיר מהווים, למעשה, שורש מצבה המדיני הקשה של ישראל, שנובע מחילופי השלטון שאירעו כשמפלגת העבודה שלחה את הליכוד לאופוזיציה.

בשונה ממנחם בגין, דמותו האפורה של שמיר נטול הכריזמה, לא זכתה לאהדה בקרב חוגי הליכוד. מהכנס שערך לכבודו מנהל לשכתו לשעבר, יוסי אחימאיר, במכון ז'בוטינסקי בשנת 2002, נעדרו רוב חברי הכנסת של הליכוד ופעילי השטח הבכירים. בשונה מהשמאל הישראלי, שמוציא ביוגרפיות על אישים שמתו לפני 40 שנה, מקיים לכבודם ימי-עיון ומנציח אותם בהזדמנויות שונות, הזיכרון הימני בארץ קצר מאוד.

אם בכל זאת ירצה מישהו במחנה הלאומי לפעול למען הנצחת שמיר, ראוי יהיה להזכיר למנהיגי המחנה עובדה אחת שממצה את רוב אמונתו של שמיר: פלשתין העצמאית לא יכולה לקום בצד ישראל, כי אם רק במקומה, ולא יועילו כל ערובות חיצוניות.

שמיר היה תלמיד נאמן של אב"א אחימאיר: הערובה המרכזית לביטחון ישראל ולקוממיות העם בארצו היא רצון היהודים ועמידתם על עקרונותיהם. אם נאמץ משמיר ולו את העיקרון הזה – דיינו.

3.7.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: