צו פיוס? קודם בתוך המגזר

עו"ד איילון בנימין, תושב רחובות ופעיל בקהילה הדתית בעיר

כמה פעמים ראיתם מודעות של ארגונים שמנסים לגשר על הפערים בין דתיים לחילונים, שבהן מופיעה בקשה להתנדב בדוכנים ובעמדות הסברה בקניונים ובתחנות מרכזיות? כמה הזמנות קיבלתם לאירועים משותפים הכוללים רבי-שיח ודיונים על מרקם היחסים העדין בין דתיים לחילונים? ודאי נתקלתם גם בבקשה לחזק את המניינים בתפילות הימים הנוראים, שמתקיימות ב'אווירה אחרת' ומזמינות ציבור חילוני להשתתף בהן.

יוזמות אלה מבורכות מאין כמותן. במרבית המקרים הן נעשות בטעם טוב, בנועם וחיוך, מתוך פתיחות והבנה וללא שום כפייה. ניתן לראות כי היוזמות קוצרות את פירותיהן: חילונים רבים בוחרים להינשא דרך ארגון 'צהר', בימים הנוראים בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום, הפאנלים המשותפים מניבים דיונים מפרים, וישנה פעילות משותפת.

אך האם כל הבעיות המגזריות נפתרו כשהרשנו לעצמנו לצאת החוצה ולהשקיע משאבים בקירוב חילונים? הרי המגזר שלנו כל כך מפולג ומשוסע, השוני בין חלקיו כה רב, עד שנדמה שאין דבר משותף.

מחד, קיים הזרם החרדי-לאומי שמתהדר בגנים נפרדים, שמא חלילה הפעוטות, ילד וילדה, ישחקו יחדיו בארגז החול. מכאן זה רק מחמיר: בבתי-ספר מסויימים נאסר על אבות לבוא למסיבת בת-המצווה של בנותיהם, מחשש לחוסר צניעות. אב גאה שירצה להיות נוכח במסיבת הסיום של בתו לא יוכל לעשות זאת בבית ספרנו. אין זה פלא – אם ההקצנה מתחילה כבר בגן, אין לנו להלין אלא על עצמנו.

מאידך, בקיצוניות השנייה, לאחרונה פורסמה ידיעה באחד מהאתרים המגזריים שמספרת על נשפי סיום התיכון של בתי הספר הדתיים. הידיעה מתארת מסיבות רוויות אלכוהול שנערכות במתכונת שמקובלת במועדונים תל-אביביים, ודומות לנשפי הסיום בבתי ספר חילונים.

בתוך הציבור הדתי ישנם מגזרים שיכול להיות שלעולם לא יפגשו. בתנועות הנוער זה לא יקרה: האדוק ילך ל'עזרא', 'אריאל' ודומותיהן, השאר ילכו  ל'בני-עקיבא' ו'הצופים הדתיים'. גם בצבא זה לא יקרה: בני ישיבות ההסדר ישרתו במסגרות צבאיות מיוחדות, לעומת בני המכינות הקדם-צבאיות שיתגייסו במסלול רגיל. כך גם במערכת ההשכלה הגבוהה, במקום המגורים ועוד.

אם כך, מהיכן נובע הרצון העז של הציבור שלנו לפנות החוצה, לקרב חילונים, להכיר את היהדות בצורה יפה לאלו שאינם מכירים אותה? האם חלפה במוחנו המחשבה להשקיע את אותם משאבים בפעילות קירוב בתוך המגזר? המציאות מלמדת שהתשובה לכך שלילית.

על רבנים, אנשי החינוך, פעילי ציבור ופוליטיקאים לשנס מותניים ולהרים את הכפפה. עליהם ליזום פעולות משותפות לציבור הדתי שיתאימו לכל המגזרים, לעודד קיום אירועי הידברות בין דתיים לדתיים (זוהי לא שגיאת כתיב…), לקיים פרוייקטים שיחברו בין בני נוער מהמגזרים השונים, ולדרבן את הציבור והקהילה להחשף לציבור דתי שונה מהם.

זה המאמץ הלאומי, זהו צו השעה, זהו צו הפיוס שלנו, בין דתיים לבין עצמם. בסופו של דבר, השלום מתחיל בתוכנו.

 5.7.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: