איש הברזל

 דן דייקר, מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, לשעבר חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

מותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר בגיל 96, גרם לפרץ זכרונות בישראל ובעולם, על האיש שכמעט נשכח בעשור האחרון. גילו המתקדם ובריאותו הרופפת הרחיקו אותו מכתבים ומצלמות טלויזיה, מטבע הדברים גם לא הוזמן לאולמי ההרצאות. עכשיו מכתיבה ההיסטוריה לתת כותרת למורשתו.

גופי חדשות שונים בעולם מצאו לנכון לצטט פקידים ממשרד החוץ הבריטי בימי המנדט, שכינו את יצחק שמיר "אחד ממנהיגי הטרור הקנאים ביותר"; הם לא שכחו כמובן את היותו בעבר "מרגל בכיר של המוסד" ומי ש"בילה חיים שלמים כנץ ודחף להתפשטות אגרסיבית של התנחלויות יהודיות בגדה המערבית ובעזה".

בניגוד להם, בישראל תומכים פוליטיים ומתנגדים כאחד חלקו הסכמה כי העקרון המנחה של שמיר היה מאבקו להגן על העם היהודי ועל זכותו להגדרה עצמית במדינת הלאום שלו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששירת בימי שמיר כסגן שר החוץ, זכר את הבוס שלו לשעבר כ"לוחם ענק לחירות העם היהודי בארצו". הארכי-יריב הפוליטי שלו, הנשיא שמעון פרס, זכר אותו כ"פטריוט גדול ואוהב ארצו". מנהיגת מפלגת העבודה וראש האופוזיציה שלי יחימוביץ' העירה, כי "הוא פעל לפי האידיאולוגיה שלו ביושר ובצניעות, כפי שמתחייב ממנהיג". היא הוסיפה, כי "החכמה שגילה במלחמת המפרץ הראשונה הראתה איפוק שהציל את ישראל מהסתבכות מיותרת במלחמה בעיראק".

בעוד כולם הבליטו את שמיר כלוחם בלתי מתפשר על כל סנטימטר של ארץ ישראל, פחות מכירים בו כמי שהיה מחוייב לעשיית שלום, כפי שהתבטא בהליכתו לוועידת מדריד ב-1991. במבט לאחור, כדאי להעריך מחדש את נכונותו של שמיר לדון בשלום ערבי-ישראלי כולל מול כמה מאויביה העיקשים ביותר של ישראל. שמיר בחר בדרך שאינה מתפשרת על זכויות היסוד של מדינת ישראל, בעוד שהיום תהליך השלום כרוך בהתעצמות ההתקפה הפוליטית על עצם הלגיטימציה שלה. אולי כדאי לקחת ממנו דוגמה.

שמיר פנה לשכנותיה של ישראל במדריד ב"לב פתוח. אנו קוראים למנהיגי מדינות ערב לנקוט בצעדים אמיצים להיענות לידנו המושטת לשלום". באותה עת אמר לבאי הכינוס הבינלאומי במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "אנו העם היחיד שחי בארץ ישראל ברציפות קרוב ל-4,000 שנה; אנו העם היחיד, מלבד מלכות הצלבנים הזמנית והקצרה, שקיים בארץ הזאת ריבונות עצמאית; אנו העם היחיד שבשבילו היתה ירושלים בירה; אנו העם היחיד שהמקומות הקדושים לו נמצאים אך ורק בארץ ישראל".

העובדה ששמיר עמד על כך שתהליך שלום במזרח התיכון ישולב בהדגשה של הזכויות המשפטיות וההיסטוריות של העם היהודי במולדתו, זכתה להקשבה מצד סוריה, לבנון, ירדן וארגון אש"ף של הפלשתינים. המשלחות הקשיבו בתשומת לב ונשארו לשבת ליד שולחן השלום. אף אחד לא עזב את השיחות.

רבים ממעיטים בערכה של ועידת מדריד, שלא הניבה תוצאות מוחשיות. אך שמיר זכה לניצחון כשקיבל הסכמה לעקרונות שהציב למשא ומתן: הסכמה הדדית על קיום משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, שיחות רב צדדיות על נורמליזציה עם מדינות ערב במקביל לשיחות עם משלחת ירדנית-פלשתינית.

כמו כן הוסכם על משא ומתן שמבוסס על עקרונות של פשרה טריטוריאלית שמעוגנת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון; החלטה זו של המועצה מכירה בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה. ארצות הברית ורוסיה, נותנות החסות לוועידה, התחייבו להימנע מלכפות הסדר או לשרטט גבולות. ואולי החשוב ביותר: מדריד הובילה ל'קוד התנהגות' שהנחה את שיחות השלום.

קוד זה אסר על אלימות או הסתה מצד כל אחד מהצדדים, והכיר בהדדיות של הזכויות והתביעות. יתר על כן, צִוותו של שמיר נשא ונתן עם האמריקנים על  מכתב ערבויות, שהבהיר כי "ירושלים לא תהיה נושא למשא ומתן, זכותה של ישראל לבנות ישובים בשני צדי הקו הירוק לא יהווה מכשול לקידום שיחות דו צדדיות עם המשלחת הירדנית-פלשתינית או לשיחות רב צדדיות עם יתר מדינות ערב".

מדריד הניבה פירות. כך גם גישתו של שמיר שניתן לכנותה 'אהבה קשוחה'. לראשונה פתחה ישראל יחסי מסחר עם כמה ארצות ערביות כולל עומאן, קטאר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. הוקמו יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות לשעבר, סין והודו.

אמנם שמיר הובס כשנה לאחר מכן על ידי יצחק רבין, מנהיג העבודה, ואוסלו החליפה את מדריד. את ההסכמות הקודמות החליפו מכתבים בין ישראל לבין אש"ף ויאסר ערפאת. אבל תפקידו של שמיר חייב להטביע חותם משמעותי ביותר על המורשת שלו. הוא היה אחד האידיאולוגים והלוחמים הנחושים ביותר בקרב על זכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.

יהיו גם כאלה שידביקו לו סטיגמה של מדינאי נוקשה שאי אפשר לתת לו אשראי מדיני. אולם, כפי שציין מנכ"ל משרד החוץ לשעבר איתן בן צור, "ועידת מדריד ותהליך השלום שהתפתח מתוכה קירבה את האזור עוד יותר ל'מזרח התיכון החדש'". זה קרה משום ששמיר ידע לעצב איזון בין הנכונות לפשרות במסגרת הסכם שלום לבין הדדיות בזכויות ותביעות, כלומר הכרה הדדית, פשרה הדדית והיצמדות לקוד התנהגות.

היום, אחרי כשלון הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השניה ולאור המציאות המדינית החדשה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ישראל תעשה נכון אם תזכור את יצחק שמיר כמי שחיפש שלום תוך שמירה על בטחונה של ישראל ועמידה על זכויותיו של העם היהודי במולדתו בכל הממדים: המשפטי, ההיסטורי, הדיפלומטי והריבוני.

 6.7.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: