לצאת מהחשיבה המגזרית

ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני וראש מכון שילה

די לקרוא את כותרות ימי העיון של הקיץ, כדי לחוש את הנושאים שמטרידים את המגזר. בולטת לעין היא הכותרת של כנס רבני 'צהר': 'להורוּת ציונית-דתית משמעותית'. הורות היא מושג אוניברסאלי, והורות טובה אמורה ליצור איזון בין הסמכות ההורית וההבנה לילד. במקום לומר 'בואו ניצור מערכת ערכית ברורה', מנסים הציונים דתיים להגדיר הורות ייחודית למגזר.

כנסי הקיץ הם פעילות ברוכה של אלפי אנשים הצמאים אינטלקטואלית ורוחנית לידע ורעיונות חדשים. הבעיה היא שהנושאים שאנו מעלים גורמים להתעסקות פנימית מצומצמת, התבשלות ובחישה נרקיסיסטית. מעין מהדורה מורחבת של מה שהיה בעבר אסיפות הקיבוץ.

האסיפות היו תופעה חברתית מדהימה. אנשים ברמה אינטלקטואלית ואישית, בעלי הישגים בכל התחומים – מתעסקים בזוטות וקטנות. גם שם, היה זה תוצר של חברה סגורה ומשפחתית מדי, עם מבנה אידאליסטי שלא מותאם למציאות. ככל שהעקרונות והאידאלים גבוהים ודרשניים יותר, כך הפער מייצר התעסקות בקטנות.

המגזריות בולטת במיוחד בעלוני השבת ובפעילויות קהילתיות, בהם יש כר נרחב של פעילות והתעסקות מגזרית, ומעט דברי תורה שמתובלים בהרבה פרסומות ורכילות.

ראשיתו של המגזר הדתי לאומי היה בראשית הציונות. המזרחי והפועל המזרחי, בניגוד להתבדלות של החרדים ואגודת ישראל, חברו לתנועה הציונית ושמשו גורם משמעותי בהקמת המדינה. בהמשך הוביל המגזר באמצעות קואליציה מסורתית של המפד"ל עם מפא"י ומפלגת העבודה. הדתיים הלאומיים היו מיעוט וסבלו מתחושות נחיתות ואפליה בשנות ה-50 וה-60. רק לאחר מלחמת ששת הימים צעירי המפד"ל, ובהמשך גוש אמונים, הרימו ראש וניסו ליצור חברה חלוצית ויוזמת.

החבירה לממשלת הליכוד העצימה את כוחם הפוליטי והביאה לרוח חדשה. בעשרים השנים האחרונות הלכה וגברה המעורבות של הציבור בכל התחומים. בצה"ל חל מפנה דרמטי במעמד הדתיים, בתעשייה, בכלכלה, בבנקים, בפקידות הבכירה, בהיי-טק ובכל מקום, נוכחת בגאון הכיפה הסרוגה. למרות הריבוי, הגיוון והפיצול, הזהות הסרוגה עדיין נשמרת, הגם שהיא יותר שברירית ומפורקת.

הציבור הדתי-לאומי עבר משבר קשה שבא לביטוי בהיחלשות פוליטית משמעותית והעדר אלטרנטיבה ראויה. השיא היה בפינוי גוש קטיף, אז נוצרו שינויים של 'ממלכתיים' ו'מתנגדים'.

כרגע יש ניסיון להחזיר עטרה ליושנה במפקד של 'הבית היהודי' וציפיות להתארגנות פוליטית חדשה, אבל לכולי עלמא העוצמה החברתית של הציבור הדתי לאומי עדיין בשיאה, נוכחת, בועטת וקיימת.

על רקע זה, נשאלת השאלה למה היום, בשנת 2012, עדיין נוכחים נושאי 'הביצה המגזרית' בראש? בתחום הפוליטי, האם יש לנסות ולשחזר את המפד"ל בימיה הטובים, או לפרוץ למפלגת ימין-מרכז רחבה יותר? בתחום החינוך, האם לשמר ולחזק את הממ"ד; בתחום הקהילתי האם לפתח ישובים, או שכונות על טהרת המגזר?

הכול מתחיל בראש. עלינו להפסיק לחשוב בשפה מגזרית ולשרת אינטרסים צרים, ולהחליף קוד תרבותי וחברתי. השעה אולי עדיין איננה בשלה לכך, אבל זה צריך להיות הכיוון בו עלינו לפעול ולחשוב.

 9.7.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: